דפי הנצחה

צימוק, ששמו האמתי הוא שמחה, נולד בשמיני לפברואר 1937 בפתח תקוה, להוריו יוכבד ואהרון קורנר. בן בין שתי אחיות, אחת מבוגרת ממנו והשנייה צעירה יותר.

גדל והתחנך בפתח תקווה. בשנת 1953 בהיותו בן 16 הגיע ליזרעאל ובמשך תקופה מסוימת היה האדם הכי צעיר שחי בקיבוץ החדש, עובדה שזיכתה אותו בחיבה והתייחסויות אוהדות של החברים ה"ותיקים" בישוב, בני ה 18-20 ....

צימוק היה צעיר זריז וספורטיבי וקיימות שתיי גרסאות לגבי מקור הכינוי 'צימוק' שדבק בו מאז ולתמיד: הראשונה מתייחסת להיותו צעיר קטן ורזה בממדיו, חביב ומתוק כצימוק... השנייה מספרת, שמילדותו אהב במיוחד צימוקים, אותם נשא תמיד בכיסיו ומכאן דבק בו כינוי זה...

בשנת 1956, התגייס צימוק לצבא, לנח"ל. לאחר זמן מה, יצא ל"אחוזים" והדרכה בנח"ל המוצנח ושם שירת עד לשחרורו מצה"ל.

בשנת 1961 התחתן עם קלייר ובהמשך נולדו לזוג שלוש בנות. הראשונה אורנה, ב – 1963, אליה הצטרפה עופרה ב- 1965 ובשנת 1978 נוספה נוגה. לצימוק וקלייר 5 נכדים, על קורותיהם ומעלליהם צימוק הקפיד להתעניין ולעקוב בכל הביקורים המשפחתיים התכופים והקבועים שלהם ביזרעאל.

במשך שנים רבות עבד צימוק בענף גידולי השדה והתמחה בפיקוח והדברת מזיקים בגידולי הכותנה. במקביל היה פעיל גם בתחום השמאות ב"קרן לביטוח נזקי טבע".

לפני 20 שנה לקה באירוע מוחי שבעקבותיו, בגיל 59 בלבד, נותר משותק חלקית וללא כושר דיבור. למרות מגבלותיו המוטוריות והשפתיות אהב חברה והתעניין מאד בהתרחשויות במעגלים הקרובים אליו, בנעשה בקיבוץ ואקטואליה ככלל.

הוא הצליח לתקשר עם משפחתו וחברים בסביבתו, באופן שוטף ועם הרבה בהומור. במשך כ-16 שנה הקפיד צימוק להגיע לכמה שעות עבודה כל יום, במחלקת ה'אוברייה' במיטרוניקס. הכיר את העובדים והתעניין בשלומם והיה חלק קבוע ב"נוף" המחלקה.

לפני כחמש שנים החלה התדרדרות הדרגתית במצבו הרפואי של צימוק, הדרדרות שהלכה והחריפה בחודשים האחרונים, עד שלפני כשבועיים החלה הכרתו להתערפל לאחר אירוע עוצמתי. ביום ה' האחרון איבד אותה לחלוטין. בשבת, 15.10.16 לפנות בוקר, נפטר צימוק ובכך תמו ייסוריו.

קהילת יזרעאל משתתפת בצערה העמוק של המשפחה על לכתו של צימוק חברנו מאיתנו, אדם שהיה חלק מפסיפס הנוף האנושי שלנו כל כך הרבה שנים.

שלא תדעו עוד צער.

שולמית ויטלסון, מזכירת יזרעאל

אבא, בשמך ובשם כולנו

מבקשים להודות מקרב לב ליצחק פלג, שמלווה ותומך ופותר כל בעיה שצצה בעשרים השנה הקשות שעברנו;

לצוות המרפאה בכלל וללירן פן בפרט, על ההתגייסות, התמיכה והטיפול בו זכינו ממך, לירן – תודה גדולה-גדולה.

תודה לאדגר, שטיפל במסירות באבא בשנותיו האחרונות.

משפחת קורנר

 

 

אבא יקר שלי,

עדיין מסרבת להאמין, כבר כל כך מתגעגעת, מנסה לכתוב והדמעות מציפות, חונקות.

האמת היא, שכבר עשרים שנה מסרבת להאמין ולקבל את השינוי הארור שעברת אתה וכולנו. אותו יום שחור ב-30 לנובמבר 1996; אותו בוקר שבת...

שיחתנו המילולית האחרונה, כשהתקשרתי ואמרתי לך שאנחנו בדרך ליזרעאל, אם תרצה שנביא משהו בדרך ממזרע. ״כמה בגטים״ אמרת. עצרנו קנינו והגענו ליזרעאל.

זהו... הסתיים לו פרק ורוד נפלא נהדר בחיינו, התחיל פרק ב׳ – כואב, קשה, ובעיקר מאוד מתסכל. תפס כל אחד ואחת מאיתנו לא מוכנים, לא מבינים מה נחת עליך ועל כל המשפחה המורחבת. לקח זמן לעכל, לעבד, לקבל את האובדן הגדול בקצר התקשורתי שנוצר. כולנו, ביחד ולחוד, פיתחנו שפה משלנו; החלל שנוצר התמלא בתקשורת מיוחדת מאין כמוה; דיברנו אפילו בטלפון – הבנו אחד את השני.

תמיד התעניינת איפה כל אחד ומה עושה ומה שלומו? מתי באים? איפה חוגגים? מי יגיע? מי לא ולמה? ״ספירת מלאי בליווי הסברים על חוסרים״.

פיתחת מערכת יחסים מופלאה עם הרבה חברים יקרים ביזרעאל אשר לא ויתרו עליך, ישבו איתך צחקו עישנו סיגריה וגם הגניבו לך, בשלב שעוד היה בגדר אסור.

מערכת יחסים מופלאה עוד יותר פיתחת עם הילדים המקסימים ביזרעאל, אשר תמיד רצו לקראתך בחדר האוכל, בשבילים, בקלנועית, לכִּיף, לנשיקה ביד. הם נתנו לך שמחת חיים וכוחות נפשיים, להרים ראש ולהעריך את מה שנשאר.

אתה ואמא יצרתם משפחה קטנה אך מגובשת אוהבת ודואגת. לשמחתי התראינו המון, לפחות פעם בשבוע, טלפונית דיברנו כל יום. האושר שהביאו איתם תומר, עמית, ליהי, רון ועדן, הנכדים המעטים, אך המדהימים, היוו את ״בלון החמצן״, שכל כך היית זקוק לו; את האנרגיות ״להתחיל כל בוקר מחדש״.

לא קל היה לך עם חוסר הנוכחות של נגסי ביומיום; בכל פעם שהגיעה לביקור, המריא אושרך לגבהים אחרים... סוף ביקור היה מלווה בנחיתה כואבת... (אבא, נגסי באה שוב, אפשר להמריא לאושר). גם לזה התרגלנו.

עפרה ואני השתדלנו להביא שמחה ואושר למציאות היומיומית הלא פשוטה; אדי וחגי לא עזבו את הבית לפני שהעלו חיוך על שפתיך – הרבה צחוקים היו במפגשים. לא אפשרנו למציאות לגרור אותנו מטה.

האחיות היקרות שלך והגיסים, שושנקה ודוד, אילנה ועמי, שמרו איתך על קשר קבוע, טלפונים וביקורים – ״כמו שצריך, פולניה במיטבה״.

החברים ממועצת הכותנה – אפי, חזן וחיים טל, אשר חוו כמו כולנו את השינוי, שבא כרעם ביום בהיר. שנים הקפידו לבוא לבקר וגם לקחו אותך איתם לחמת גדר כשעוד היה אפשרי. לא ויתרו עליך ועל הקשר איתך.

אבא, כמה מיוחד היית, לנו לא סיפרת על כל המפגשים כאן ביומיום ביזרעאל, מחמם את הלב לשמוע...

אבא, פרק ב׳ בחיי כולנו היה מאוד דומיננטי; פרק א׳, כמה שהוא רחוק ועמום, אשר, לצערי הרב, הנכדים לא זכו להכיר, היה הפרק הבריא בחייך;

אהבת הארץ והאדמה, היית חקלאי מקצועי בכל רמ״ח אבריך. מדריך אהוד ואהוב, אשר על פיו יישק דבר. לא היה משק חקלאי שגידל כותנה ולא הכיר את צימוק.

אבא,

במועצת הכותנה לא שכחו אותך עד היום, על אף שלא בטוחה, שמישהו מהעובדים שם היום, הכיר אותך. פעמיים בשנה הם שולחים לך חבילת שי עם ברכה לחגים. כשאמרנו שאין טעם לשלוח מפני שאסור לך סוכר, התחילו לשלוח חבילות מותאמות לסוכרתיים.

אנחנו, נגסי, עפרה ואני – גדלנו בשדות; לא סתם עפרה ואני מצאנו עצמנו עוסקות במקצוע פיקוח המזיקים בחקלאות, זה מה שהכרנו וגדלנו לתוכו. בין לבין טיילנו המון, חרשנו איתך, במסגרת עבודתך, את הארץ.

בתקופה קצרה נולדו הנכדים, הכל נראה טוב ומבטיח ואז... בום. התהפך הכל....

הנכדים לא הכירו אותך במיטבך במציאות אבל בכל אירוע, נסיעה , בכל מצב, תמיד שמעו ״מור״קים״ -מורשת קרב. סיפורים עליך – מה עשית, מה אמרת. הם הכירו אותך בפרק הבריא מהתמונות ומהסיפורים.

אבא, למרות התקופה הארוכה והמורכבת של עשרים השנים האחרונות, התקופה המאד אינטנסיבית ולא פשוטה, אני זוכרת בבהירות רבה את שלושים וארבע השנים הבריאות שלך בחיי. תמיד הייתי מאוד תלויה בך; היית לי משענת איתנה וכאשר מצבך התהפך, התרופפה המשענת, עד לרגע זה חסרה אותה משענת ...

אבא, כל כך מתגעגעת ... מקווה שעכשיו הכל אפשר והכל מותר, לא כואב לא מתסכל, עליז שמח והרבה הומור וצחוק, מה שתמיד עשה לך נפלא. נוח על משכבך בשלום... אנחנו עוד נפגש, בינתיים, שמור עלינו מהכוכב המאיר תמיד שלך,

אוהבת המון-המון – כמו שתמיד אמרתי לך, אבא.

אורנה

אבא שלי,

סחתיין עליך, אני רואה אותך עכשיו יושב עם הקפה והסיגריה יחד עם אבלין וצוחק... חבל על הזמן איזה תרגיל עשית לי.

אבא, התמונה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה כשבאת – הגעת לעין גדי להגיד לי שלום כשהייתי בטיול השנתי. לכל מקום היית מגיע, לא היה מקום בארצנו הקטנטונת שלא הכרת ומספר האנשים האין סופי שהכרת... ללכת איתך בעפולה היה סיוט, כל רגע עוצר, מדבר, מברר, אם הכל מתנהל כשורה, שהגידול מתנהל כמו שצריך, שהריסוסים מבוצעים בזמן ושהקטיף מסתיים לפני הגשם הראשון.

בהמשך הגיע אדי ואחר-כך הנכדים. הנכדים היו כל עולמך, השטויות שהם היו מדברים ועושים, אני מתעצבנת ואתה על הרצפה קרוע מצחוק.

כשהודעתי לכם שהחלטתי לעזוב את הקיבוץ תמכת בי עד הסוף, היית כל כך גאה.

ואז הגיע מהר מאוד היום הארור. זה היה חודש אחרי שעזבנו את הקיבוץ. עוד ערב לפני הייתם כולכם אצלי ואורנה כבר הרגישה שמשהו לא בסדר. היא אמרה, למה אבא ישן? למה כואב לו הראש? ואני עוד התרגזתי עליה ואמרתי, שהנסיעות שלנו מעייפות והעבודה קשה. מותר להיות עייפים. למחרת קיבלת את האירוע המוחי הקשה ומאז השתנו החיים. השתדלתי, במשך השנים, לקחת אותך אל המגדלים ולהביא אותך לאירועים, אבל בשנים האחרונות כבר היה לך קשה, העדפת להישאר כאן וליהנות מהילדים הקטנים של הקיבוץ, שתמיד באו להגיד לך שלום.

אבא, ביום שישי האחרון, לפני שנסעתי, אמרתי לך דיר בלאק, אל תעשה לי תרגילים, ואתה – אתה הבטת בי ובפעם הראשונה כעסת עליי. אמא, שישבה לידנו, הביטה בי בחיוך מבויש ואז שאלתי אותך: "אבא אתה הולך לעשות לי תרגיל?" ואתה – אתה לא ענית, התעלמת...

ביום שני לפני כיפור, באנו להגיד לך שלום; היית מאושר שאנחנו נוסעים. הגענו לדרום אפריקה ביום חמישי בבוקר, וביום חמישי אחה"צ החלטת שזהו, מספיק.

אבא – תומר, עמיתי, לילו ואדי כל-כך בכו, אבל כמו שרצית, הם המשיכו בטיול.

לסיום, אבא שלי, כמו שהבטחתי לך, יושמע השיר שהכי אהבת שיבוצע על-ידי עמיתי.

אבא שלי – האור והחיוך שהבאת לחיי ילכו איתי לעד.

נוח על משכבך בשלום, אני כבר מתגעגעת.

עפרה

אבא,

רציתי להודות לך על ילדות מגניבה; השארת לי זיכרונות טובים. החיוך שלך, הצחוק המתגלגל והאור בעיניך חרוטים בי.

היית קונדסן אמיתי. אהבת להצחיק ולצחוק, לא סתם קראו לך שמחה, נתת שמחה וששון לסובבים אותך.

המשפחה תמיד היתה במקום הראשון בשבילך. כל סוף שבוע היינו חורשים את הארץ בטיולים ובביקורי משפחה. תמיד דאגת להעיר את הדודות ממנוחת הצהריים הקדושה, משהו שאף אחד במשפחה לא היה מעז...

גידולי השדה והכותנה היו חייך. קטיף הכותנה תמיד היה חלק נכבד מחייך. והסיפורים המצחיקים שהיו יוצאים מהגד״ש עליך. תמיד צחקו איך היית יורד את הירידה לענת אגס, איך הַקַּטֶפֶת היתה מתעופפת באוויר והופ, תמיד נוחתת על 3 גלגלים.

יש כל כך הרבה סיפורים אבא, היית אדם מיוחד במינו.

אבא, תמשיך להאיר את חיינו ואת דרכנו, שמור עלינו מלמעלה. אבא, עכשיו הסולם באמת מגיע לשמיים וכן, אבא, אתה יכול לאכול ארוחה פעמיים, אבל אבא שלי, אל תשכח שרק בגללי אתה האבא שלי כי הבטחת לי שאתה רק שלי. אני....

נגה

צימוק, או בשמו המלא שמחה קורנר, ידיד נעורי. הכרתיו עוד בפתח תקווה, שם למדנו באותו בית ספר, כשהוא מבוגר ממני בשנתיים. הדרכים נפרדו, כשאני הגעתי לשריד וצימוק ליזרעאל. הכותנה חיברה אותנו שוב, הוא עבד בענף ביזרעאל ואני – בשריד. צימוק התמחה בנושא פיקוח והדברת מזיקים ובתור שכזה גויס למועצת הכותנה והפך לפקח אזורי. אדם בעל ידע רחב והומור שאין שני לו, שהתחבב על כל מי שנקרה בדרכו. אנשי הקרן לנזקי טבע שמו עליו עין וגייסו אותו לשירותיה, גם כאן היתה העזרה לחקלאים בראש מעייניו – כשהזחל הוורוד התחיל להציק ואיים לחסל את הענף.

צימוק התגייס למציאת פתרונות. בעבודת מחקר שעשה, בה הטמין זחלים בעומקים שונים באדמה ובחן את שיעור הגחתם, גילה, שאכן ישנו סף עומק ממנו הזחל מתקשה לצאת.

לאור עבודתו זו הוחלט שחובה לחרוש את שדות הכותנה. דבר זה הפחית במידה ניכרת את אוכלוסיות המזיק. שלוש בנותיו הלכו בעקבותיו והפכו לפקחיות בכותנה, כאשר עפרה ממשיכה במקצוע ואילו אורנה ונגה עשו הסבה מקצועית.

לפתע, ביום בהיר, בעודו בשיא כושרו, עבר צימוק אירוע מוחי אשר גזל ממנו את יכולת הדיבור ואת כושר התנועה. קיווינו מאד שזה אך זמני והוא יחזור אלינו בכוחות מחדשים. לצערנו הרב זה לא קרה.

צימוק אהב את השדות אהבה ללא גבול. בכל הזדמנות שיכלו, בנותיו היו לוקחות אותו לפגוש את החקלאים והשדות. יכולת לראות איך עיניו קורנות מאושר. היתה לו פינה בלב לכל אחד מאתנו.

קיבוץ שריד

צימוק,

אני רוצה לספר על האדם שאני הכרתי, אך לפני שאתחיל אני רוצה לבקש סליחה בשמי ובשם הילדים על כך שאנו לא נמצאים כאן. אני הכרתי אדם שפיו וליבו שווים, שלצערי, זהו מצרך נדיר בימינו. הכרתי אדם בעל ידע נרחב בחקלאות שמלווה באהבה גדולה לאדמה ולגידולים שדומה היה שהיו הם חלק מילדיך. הייתה לי הזכות לעבוד איתך ביחד וללמוד מהי מסירות. אמרת לי: "אין קיצורי דרך", גם כשהיה בינינו ויכוח לגבי איך ליישם וקיבלתי החלטה בניגוד לדעתך, כיבדת את ההחלטה שלי.

הצלחת בגדולתך, להפריד בין ענייני עבודה לבין הבית וזוהי שוב תכונה נדירה של אדם גדול; אדם מסור לבנותיו, לנכדיו ולחתנים, מלא שמחת חיים, תמיד מגיע עם בדיחות חדשות. היית מלא שמחת חיים גם אחרי הפגיעה.

תמיד היית מאושר לראות אותנו וכשמישהו היה ניפקד היית חייב לברר מה קורה ומדוע לא הגיע. אתה חוזר לאדמה שכל כך אהבת ולא פעם החזירה לך אהבה. תנוח על משכבך בשלום והיה מליץ יושר על כולנו.

אדי עבודי