דפי הנצחה

ורד, בת לשמואל הלוי ותהילה לבית גרבר, נולדה בבית חולים "העמק" והתגוררה בעפולה עם משפחתה. לורד 3 אחים, רותם ניצן ושקד והיא הבת הבכורה.

חוויות מילדותה: הייתה חברה בצופים מכתה ד' ועד כתה יב', בהתחלה כחניכה, אחר-כך כמדריכה ובסוף כראש גדוד. ניגנה על קלרנית והייתה חברה בתזמורת נוער מכתה ו' עד כתה יב'. רקדה 5 שנים ב "גפני".

בגיל 16 נסעה לארה"ב לחצי שנה בלי הוריה והתגוררה בויסקונסין כבת מאומצת למשפחה מקומית, הנסיעה הייתה במסגרת תנועה של חילופי נוער .

היא שרה ורקדה בנעוריה בחבורת זמר של הצופים.

למדה בטכניון 5 שנים ארכיטקטורה ועוד שנתיים לימודי תואר שני, הקימה משרד אדריכלות שפעל כ-8 שנים בקיבוץ . תכננה בתים בישובים רבים ביניהם מרחביה, יזרעאל, רם-און, כפר ויתקין, כפר יחזקאל, עפולה ועוד...

מזה שנתיים עובדת כמרכזת קהילה ביזרעאל.

ורד כותבת לעצמה:

אושר זו החלטה!

אושרזה  בחירה. עלינו לבחור באושר ואז להחליט שאנו מאושרים. לאחר מכןדברים  טריוויאליים יהיוקסומים – קפה של בוקר, זריחה, ריחשל  תינוק.

ורד אהובתי

פגשתי לראשונה את ורד בצבא. היא הייתה קצינת קישור צעירה ואני מש"ק גיוס.

כשראיתי אותה לראשונה אפפה אותה הילה מיוחדת. היא הייתה יפה וחמודה ומלאת אנרגיה ושמחת חיים.

נוצרה בינינו ידידות והקליק הפך לאהבה גדולה.

החברות שלנו ארכה חמש שנים. הספקנו לשרת קצת בצבא יחד, עד שקצינת ח"ן ראשית נתנה הוראה להחזיר את ורד להדרכה בקורס קצינות. לאחר השחרור עבדנו קצת ונסענו לטיול בחו"ל.

מהר מאוד החלטנו שקובעים את בסיסנו ביזרעאל.

בעזרת ורד הצלחתי להתקבל ללימודים לתואר בביולוגיה, בעוד היא למדה אדריכלות בטכניון. לאחר הלימודים נולדו סתו ושחף והיה אור גדול בבית.

את חלום הקמת ענף דגי-הנוי לא הייתי יכול להגשים בלעדיה. היה כיף-כיף להקים עסק חדש, להיות אב צעיר לשתי ילדות חמודות עם בית חם ותומך. ורד הייתה יד ימיני ומורת דרך בכל הקשור לאהבת אדם ולבניית הקן המשפחתי. התמיכה שלה הייתה בלתי מסויגת. המשכתי לעסוק בספורט תחרותי ועבדתי שעות רבות, וכשחזרתי הביתה תמיד קבלת הפנים הייתה מאירה וחמה.

לפני 11 שנים התגלה הסרטן. המחלה הארורה לא יכלה לנפשה של ורד. לאחר השוק הראשוני התאוששנו והמשכנו במלוא המרץ. השמש עדיין חייכה אלינו והפעם בשלל צבעים. ורד בלעה את החיים כאילו אין מחר.

נסענו הרבה לחו"ל והמשכנו בגידול הילדים ובפיתוח העבודה והקריירה.

החיים זרמו כנהר גדול ורק מדי פעם העיבה עננה שחורה מעל ראשינו.

לפני ארבע שנים המחלה חזרה והפעם ביתר שאת. חל מפנה לרעה. בין טיפול לטיפול ורד המשיכה לעבוד וליצור ועשתה את תפקיד ריכוז הקהילה באופן מעולה.

יושר, רגישות וצנעה, בשילוב עם ראיית הנולד, חריצות ויוזמה, הניעו אותה קדימה. היא התאהבה בקיבוץ ובאנשיו.

ההתדרדרות במצבה חלה בחודשים האחרונים ועדיין אפשר היה להתרשם ממנה, כי יש תקווה למפנה חיובי והמחלה תמוגר.

מדי פעם הדאגה נראתה על פניה. הנפש הנפלאה והאופטימיות שלה החלו להיות מושפעות מבגידת הגוף ומהסבל הרב.

בחודשים האלו בכינו על אובדן החלום, החלום להתבגר ביחד ולראות את בנותינו גדלות, ואת נכדינו, אך בעיקר על הפרידה הקרבה ובאה.

ועדיין ורד הייתה אומרת: "חייתי חיים טובים ומלאים, הייתה לי ילדות נהדרת, נעורים מרתקים, משפחה נפלאה, הצלחתי בלימודים, בצבא ובעבודה, חוויתי נישואין והוֹרוּת ויש לי שתי בנות נפלאות. וזה הרבה יותר מאשר להמון אנשים אחרים".

את המחמאה הגדולה בחיי קיבלתי ביום הולדתי הארבעים, כשורד אמרה שהחתונה שלנו היא ההחלטה הטובה בחייה.

נפל בחלקי כבוד גדול –

אופיר / נכתב ליום השלושים