דפי הנצחה

הספד קיבוצי
ביני נולדה בשנת 1944 בפריטוריה שבדרום אפריקה, הצעירה מבין שלוש בנות.
כשהיתה בת 12, הכירה את סטיב בלאס בפעילות של תנועת הנוער "הבונים". בגיל 16 הפכו לזוג, ומאז הם יחד.

הם נישאו בדרום אפריקה, ושם החליטו מטעמי ציונות, לעזוב חיים נוחים ומבוססים ולעלות ארצה, לקיבוץ.

הם עלו כשביני היתה בת 21, ויפעת בכורתם כבר בבטן. הם הגיעו ישר לקיבוץ יזרעאל, אל חיים חדשים, ותרבות חדשה ולא מוכרת.

לאורך השנים עבדה ביני בגני הילדים ובמחסן הבגדים, אך את רוב שנות עבודתה עשתה בהנהלת החשבונות, ושם התמקצעה בתחום הביטוח.
לביני היה מוסר עבודה גבוה, היא היתה אחראית, מחויבת ואכפתית, היתה הישגית ואהבה אתגרים. כשעבודה מסוימת פחות אתגרה אותה, היתה מודדת לעצמה זמנים, כדי להוסיף עניין ואתגר. בשנת 1972 יצאו ביני וסטיב לשלוש שנות שליחות בדרום אפריקה – סטיב כשליח עליה, וביני לימדה עברית וריקוד. במהלך תקופה זו נולד בנם תמיר.
בקיבוץ העבירה ביני חוגי התעמלות לנשים ולגברים, במיוחד בתחומי התנועה והיציבה הנכונה, ואף היתה מורה לתנועה בבית הספר הביתי. בצעירותה היתה ביני בחבורת הזמר, שרה עם המקהלה בסדרי פסח והיתה מרקדניות חג השבועות.

כחלק מתפקיד אחראית הביטוח היתה שנים רבות חברה בוועדת רכב.

בגיל 70 יצאה לפנסיה והתרכזה במשפחה המתרחבת.
ביני היתה הלב של המשפחה, וביתם תמיד היה פתוח, מזמין וחם. הם אימצו ילדי חוץ, ילדים מפנימית 'הבית לילד' בכפר יחזקאל ולא מעט צעירים, שהגיעו לקיבוץ והפכו פה לחברים. לאחרים ביני פשוט ריככה את הנחיתה כאן, בחיוך, במאור פנים ובעיניים טובות.

ביתם של ביני וסטיב תמיד המה אנשים, ילדים, כלבים וחתולים. ביני היתה "אמא לביאה", וידעה לעשות תקדימים ולהילחם עבור משפחתה, כמו גם לתת לילדיה מרחב ועצמאות, ותחושה שהיא סומכת עליהם.
לביני היה לב רחב, היא היתה נדיבה ואדיבה, גם כלפי משפחתה וגם כלפי אחרים. היא נהגה לתרום ברוחב לב לעמותות רבות, ועשתה מעשים קטנים של חסד, בצניעות ומאחורי הקלעים, שאיש לא ידע עליהם, למעט מי שקיבל ממנה את העזרה. היא היתה אישה חיונית וניחנה בחוש הומור בריא וציניות, שהיו חלק ממנה עד יומה האחרון.
עם גדילת המשפחה, ביני הושקעה כל כולה במשפחה המתרחבת ובתפקיד חייה – הסבתאות. הנכדים הפכו למרכז עולמה, והיא היתה עוטפת אותם בחום, מנשקת ומחבקת.
ביני וסטיב החלו את דרכם כזוג צעיר, חדור ציונות, והקימו שבט גדול, כמעט כולו ביזרעאל, שכולל ארבעה ילדים, כלות וחתנים, 13 נכדים ושלושה נינים, האחרון נמרוד, הצטרף לשבט ממש לפני שלושה שבועות. אולי יש נחמה במעגל החיים המשפחתי והקיבוצי, שעם לכתה של ביני, מתחיל את חייו נינהּ, צעיר השבט וצעיר קיבוצנו...
בשנים האחרונות התמודדה ביני עם מחלה קשה, וידעה בה מורדות ועליות, רגעי ייאוש ותקווה, כשהיא עטופה כל הזמן במשפחתה האוהבת. בתקופה האחרונה נחלשה ביני יותר ויותר, עד שהלילה עצמה את עיניה. נזכור אותך באהבה, חברתנו היקרה. נלחמת רבות, כעת מגיעה לך מנוחה.
לשבט בלאס המפואר – סטיב היקר, יפעת, עדי, תמיר ורתם, לנכדים ולנינים – אנחנו שולחים לכם ניחומים מעומק הלב, ויודעים שתדעו לשמר את היחד המיוחד והחזק שלכם, ברוחה של ביני, בזיכרון אוהב ובגעגוע.
"לִפְנֵי הַגַּעְגּוּעַ הַגָּדוֹל עוֹד נַעֲמוֹד, נַעֵז לוֹמַר אֶת כָּל מַה שֶׁאַחֲרֵי, וַדָּאִי נִלְחַשׁ, נִנְשׁוֹךְ שְׂפָתַיִם: לוּ רַק הָיְתָה לָנוּ שָׁעָה, לוּ רַק הָיְתָה דַּקָּה אַחַת, אֶת זֹאת הָיִינוּ אוֹמְרִים, אֶת זֹאת הָיִינוּ עוֹשִׂים. לוּ רַק" (יחזקאל רחמים)
שלא תדעו עוד צער, בית יזרעאל
יפעת אסף

 
Mommy

הגיע זמן פרידה.

עשינו מספר חזרות בשבועות האחרונים על הפרידה הזו, אבל הפעם היא סופית.
אנחנו נפרדים מהגוף שלך, המוכר והאהוב, מחום גופך, מנשיקותייך הרכות וממגע ידייך.
את האהבה שלך נמשיך להרגיש גם כשאת לא כאן איתנו.

 

בגיל 21 הגעת עם אבא למדינה חדשה, ישר לשבילי הקיבוץ מלאי הבוץ עם בטן הריון.
הייתם שניים. היום אנחנו שבט מפואר. ציונות מעשית.

 

היית אשה שמחה, מלאת חיים והומור שאהבה לנוע, לרקוד, לשיר במקהלה וגם סתם בזמן הליכה באותם שבילים שהתכסו בטון.
אהבת לאכול ובעיקר בשר ושוקולד.
נפגשת עם חברים וחברות, אהבת לטייל בארץ ובחו״ל.
הים והנוף של העמק היוו לך מקור לרוגע בעיתות סערה.
כוחות החיים האלו דעכו עם גילוי מחלתו של אבא, האיש שנשענת עליו במשך 60 שנה. נהיית יותר מכונסת והשקעת את האנרגיה שלך בדאגה לבריאותו.
הבית היה מוקף בחברות שלך עד ימייך האחרונים. הראית לנו שניתן לשמור על קשר עם חברוֹת ילדוּת ובמקביל, ליצור חברוּת חדשה בגיל 70 פלוס.

היית אמא, ואחר-כך גם סבתא – נוגעת, מחבקת, מנשקת, עוטפת באהבה. דואגת גם כשלא צריך. מפנקת בלי סוף.
השקעת מאמצים כדי שהשבט שלנו יהיה מאוחד ומגובש ואנחנו מבטיחים שנמשיך בדרכך.
נמשיך להיפגש, לאכול, לשמוח, לצחוק ולאהוב, כי זו מורשתך. וכמו שהבטחנו לך, כולנו יחד וכל אחד ואחת מאיתנו בדרכנו, נדאג ונטפל באבא.
באהבה אינסופית💜
רתם בלאס הלל

גווני –

היום מצאנו סרטון ששומעים בו אותך מתגלגלת מצחוק. אני, אישית, מצאתי בו קצת נחמה. לשמוע שוב את הצחוק הזה שכל כך אופייני לך. את בעצמך היית כמו צחוק מתגלגל ומדבק. שמחה ואופטימית ומעבירה את זה למי שמקיף אותך כשאת שרה בקולי קולות, מדלגת או עושה כל מיני שטויות.

כזאת סבתא גם היית בשבילי. ה-״סבתא שעושה אומגה בפארק רעננה״, שמזמינה לאכול שוקולד עם מבט שאומר: ״אני יודעת שאני לא אמורה, אבל אולי בכל זאת...״.
היית גם הסבתא שתמיד עומדת ומעודדת מהיציע. היית גאה בי על כל דבר שעשיתי, הגעת מרחוק לכל הופעה ולכל מסיבת סיום, התארחת בכל מסעדה שעבדתי בה, וגם תמיד הפצת את הבשורה לחברות שלך מסביב לעולם. בכל פעם שהגעתי לקיבוץ היית מעדכנת את כולם כאילו מדובר בחגיגה: “our granddaughter from Raanana is coming“.
את היית מוכנה לנסוע כל מרחק כדי לראות אותי. לצערי הגדול למילאנו לא הספקת להגיע ואני כל הזמן חושבת על האירועים הגדולים הבאים בחיים שלי שלא תהיי בהם פיזית.
אבל אני יודעת שבלב תמיד תהיי איתי, תמיד בצד שלי, מזכירה לי שלא יזיק לי לדלג או לאכול קוביה של שוקולד, לצאת לטיול במקום רחוק וחדש, להיפתח לחברויות חדשות וללכת לבלות עם המשפחה האוהבת והתומכת שאת דאגת שתהיה כזאת.
אני אוהבת אותך כל כך וכבר מתגעגעת –
נועה קרוטמן (נכדה)