דפי הנצחה

נפרדים מזמרה ברן - הספד קיבוצי

קיבוץ יזרעאל נפרד היום בצער וכאב מזמרה ברן, קיבוצניקית מיומה הראשון ועד יומה האחרון, שנשמה את התנועה הקיבוצית מצפון עד דרום והייתה מחוברת ליזרעאל בכל נימי נפשה.

זמרה נולדה ביולי 1936 בקיבוץ בית השיטה, בת בכורה לשני חלוצים - נחמיה וגאולה קְלֶבָנְסְקִי, אחות בכורה לחמש אחיותיה - שבט של נשים חזקות ועוצמתיות, כמו השבט שהשאירה אחריה.

בשנת 1951, כשהייתה בת 15, עם הפילוג בתנועה הקיבוצית, עברה משפחת קְלֶבָנְסְקִי המפ"איניקית לקיבוץ איילת השחר. שם הכירה זמרה את בעלה הראשון עמוס צפרוני, בגיל 17.5 נישאה לו ונולדו אלי ואֹרן. בשליחות התנועה הקיבוצית לבניית קיבוץ צעיר הגיעו לכפר עזה וחיו שם כשנה. בשנת 1957, במסגרת שליחות נוספת הגיעו לקיבוץ הצעיר יזרעאל. כאן, לאחר שנפרדה מעמוס, הכירה את אנטון ברן, ולאחר נישואיהם, הרחיבו את המשפחה והולידו את אירנה, סמדר, גזית, צאלה וגיורא.

זמרה עבדה כמעט בכל מקום שבו היה צורך: במכבסה, בחינוך בגיל הרך, בעבודת חוץ ברמת אפעל, ובמשך שנים רבות כמזכירה במפעל אֶלֶקְס מערכות בקרה. הייתה אשת תרבות בנשמתה. היא לימדה מוזיקה ותנ"ך בבית הספר, היא הופיעה בהצגות ושרה בחבורת הזמר. לזמרה היה חיבור עמוק למסורת התרבותית יהודית-חילונית-קיבוצית, שספגה בילדותה ונעוריה בבית השיטה ואיילת השחר, והביאה עימה ליזרעאל.

במשך שנים הייתה אחראית על קבלת השבת המשותפת בארוחת שישי, הכינה את הטקס ורתמה שותפים - מי לנגינה ושירה, מי לכתיבה ומי לסידור הפרחים. מיומה הראשון ביזרעאל הייתה שותפה מרכזית לעריכת ליל הסדר הקיבוצי והפקתו בחדר האוכל. היא ארגנה את השירים והריקודים המסורתיים, שבהם השתתפו כל ילדי הקיבוץ. היא הייתה הרוח החיה מאחורי יצירת הגדת פסח המקומית והמיוחדת כל כך ולכתיבתה - שותפה לכל פרט, בכתיבה ובעיצוב.

זמרה הייתה העורכת המיתולוגית של עלון הקיבוץ. במשך 24 שנים, שבוע אחר שבוע, בלי להתעייף, אספה חומרים, עודדה אנשים לכתוב, ויצרה מוסד תרבותי-קהילתי שהוא חלק מתחושת הגאווה וההשתייכות שלנו.

האהבה לספורט זרמה בדמה. היא ירשה אותה מאביה והורישה לילדיה. כשנחשפה למשחק הרוגבי "נדבקה בחיידק", אימצה אל ליבה את המועדון והפכה להיות "האמא של הרוגבי", תמיד על הקווים, במשחקי הבית והחוץ, תמיד מעודדת, מחזקת, חיה את המשחק כאילו הייתה היא על המגרש. היא כיהנה כמזכירת איגוד הרוגבי, וקיבלה פרס מפעל חיים על תרומתה לענף.

במקביל גם למדה להיות שופטת במשחקי כדורסל ובתחרויות שחייה. האהבה למים אפיינה אותה, מדי בוקר פתחה את יומה בבריכת השחייה - נהנית, נושמת, חיה.

זמרה הייתה אשה של משפחה - היא התגאתה מאוד בשבעת ילדיה, ואהבה מאוד את אחיותיה, עימן נהנתה לבלות ולשוחח, קשר עמוק של אהבה איתנה. 21 הנכדים ו- 5 הנינים היו מבחינתה הצ'ופר, תוספת מבורכת, והיא טיפחה אותם שעות רבות - מסייעת בלימודים, מסיעה בקלנועית, מכירה את חבריהם ואת עולמם לפרטי פרטים.

זמרה אהבה מאוד את יזרעאל, אהבה את המקום ואת החברים, צעירים כמבוגרים, ותיקים כחדשים. הכירה וידעה על כל נקלט בקיבוץ וכל תינוק שנולד.

היא ידעה לראות כל אדם, לתת מקום, להושיט יד. היא העריכה והוקירה את הדברים הפשוטים - את הנוי והדשאים המוריקים, את בריכת השחייה, את הטבע שמבצבץ מכל עבר, וידעה להודות לאנשים שידיהם עוסקות בכך. היא אהבה את המגוון האנושי שיש ביזרעאל והאמינה שהוא יוצר כאן משהו מיוחד, אהבה את האווירה ואת היחד הקיבוצי, והייתה חלק כל כך משמעותי ובלתי נפרד ממנו. לכל משפחתה הגדולה של זמרה - בניה ובנותיה, אחיותיה, נכדיה וניניה - בית יזרעאל אבל אתכם היום עם לכתה של אמא, סבתא, אחות וחברה. יזרעאל ללא זמרה היא יזרעאל אחרת ושונה, אך חותמה טבוע עמוק במקום ובאנשיו. כולנו נושאים עמנו את רוחה, את צחוקה ואת החום ורוחב הלב שלה.

זמרה יקרה, אדמת יזרעאל, שבה נטעת שורשים עמוקים, אוספת אותך היום אל חיקה האוהב. ימתקו לך רגבי עפרה. יהי זכרה ברוך.

הספד מאת אירנה

זמרה אמא שלי, מאיפה מתחילים?

אתחיל מסיפורים שלך על בית השיטה, איך הצטערת שלא נולדת בזמן לשרת בפלמ"ח, ובסוף גם לא שירתת בצבא, אבל בזכות זה יש לי שני אחים גדולים - אלי ואֹורן.

ואיך בשבת השחורה בלבלתם את האנגלים ושרתם: "המורה לאנגלית הוא אמר One, two, three ואכל עכבר טרי." כל כך אהבת את בית השיטה, תמיד היית גאה שתקווה שריג הייתה המורה שלך ואיך שטיילתם עם המורה שלך עזריה אלון במדבר, רדפתם אחרי חרדון המדבר ששינה את צבעו לכחול.

רק לפני זמן לא רב אמרת לי, שאת נשארת כמעט היחידה מבין בני הכיתה שלך ששמרת איתם לאורך השנים על קשר. ושוב סיפרת לי על יוחנן בן הכיתה שנהרג במלחמה.

כשסבא נחמיה חזר הביתה אחרי 4 שנים שהיה בבריגדה היהודית ופחדת לצאת לראות אותו, כי סבתא גאולה העמידה תמונה שלו על מדף וכל פעם שעשית משהו לא בסדר אמרה: "זמרה, חכי שאבא שלך יחזור". וכשהוא חזר, נשארת בחדר ואמרת שאת קולעת לעצמך צמות.

כל כך אהבת את האחיות שלך, הדודות שלנו, וחזרת שוב ושוב על הסיפור איך את ואסנת, כשסבא נחמיה היה במלחמה וסבתא גאולה עבדה שעות ארוכות, שמרתן על רותי התינוקת, ופעם אחת שכחתן אותה על הדשא.

והסיפור האלמותי על הלידה שלך, שסבתא העירה את סבא בשמונה ביולי 1936 ואמרה לו: "היינץ, מזל טוב", והוא ענה לה: "בשביל זה הערת אותי אחרי לילה שלם ששמרתי?" והיא ענתה לו שהיא עומדת ללדת ביום ההולדת שלו.

ושהם לקחו את רכבת העמק ואחר כך מצאו ערבי עם חמור והעלו אותה על החמור, וכך הגיעו לבית חולים העמק. אותו בית חולים ששכבת בו עכשיו, ולא מצאו מרפא ומזור לסבל הנוראי שעברת.

רתם בחרה להתמקד בסיפור שלך בעבודת השורשים שלה, שאת כמובן כתבת והיא הקשיבה ברוב קשב לסיפורים: איך היא הכירה את סבא שלה, אנטון, שהיה אז נהג אמבולנס ולקח אותך טרמפ, וקטף לך כלניות (היה אז מותר), ואת לקחת את הכלניות ובמקום להתרגש ניערת אותן ומיד נפלו עלי הכותרת. כי מה אבא אנטון ידע על כלניות, בחר את הפתוחות ביותר. אבל הוא התאהב בך ועבר לחיות איתך בקיבוץ.

ביזרעאל, גם כשהיו לכם הרבה ילדים, המשכתם לאמץ ילדים שהגיעו לקיבוץ כי הלב שלכם היה תמיד רחב.

בקיבוץ עבדת בכל עבודה אפשרית: בגן הירק, במכבסה - עוד כשהיה צריך להכניס עצים מתחת למכונה ולהדליק אותם, באקונומיה, במטבח, כמטפלת, כשהיו רק חיתולי בד אבל הילדים היו נקיים ומצוחצחים, במשתלה, כמורה לתיכון לספרות ולתנ"ך. היית גם שופטת כדורסל, שופטת שחייה ואהבת ראגבי - כאילו שנולדת בדרום אפריקה. עבדת בהפועל ובתנועה הקיבוצית, התנדבת במשמר האזרחי, ערכת שנים את העלון, קבלות השבת, למדת פיתוח קול ועוד ועוד ועוד.

כמה הספקת במהלך 89 שנותייך! לא נחת לרגע גם כשהיה לך קשה ללכת. ממך ביקשתי רק את התמונה שתלויה אצלך על הקיר, כשאת רכובה על הפרד עם עגלה, אוספת כביסה מחברי הקיבוץ, שהיה אז רק בתחילתו. עשיתי טעות נוראית ואמרתי לאמא שאני רוצה את התמונה שהיא רכובה על החמור, מיד ננזפתי איך אני לא יודעת להבדיל בין פרד וחמור. שמרתי את הפתקים שהיית משאירה לי בכיתה אחרי אסיפות ההורים והיו בהם דברי חכמה ואהבה. בקופת החולים, לבדיקות, היינו יושבות על הקצה של הכסא, כי עיוותו את השם שלי בכל צורה אפשרית, מי ידע אז להגיד "אירנה ברן". כשנולדתי, אמא ניסתה לדבר על ליבו של אבא שאירנה זה שם גלותי ונולדה תינוקת בארץ ישראל בקיבוץ. אבל אבא התעקש שתקרא הילדה על שם אמו שנספתה בשואה, עם גזית וגיורא היא כבר הצליחה.
כשהייתי בספרטה התקשרתי אלייך במיוחד, לומר לך שאני נמצאת היכן שבאמת נולדת מבחינתי. החינוך שקיבלת היה ספרטני בהחלט, הסיפור הידוע שחזרת וסיפרת, איך כשהיית ילדה נתנו לילדים את הטוב ביותר, למרות שלא היה הרבה, ולכן אסור היה לכם לקום מהשולחן עד שלא סיימתם לאכול. ואיך הילדים האחרים היו נותנים לך מתחת לשולחן את האוכל שלא הצליחו לסיים כשהמטפלות לא ראו. ובהמשך, כשבגרת, לא היית יושבת סתם כך בבתי קפה ומתרווחת להנאתך. אבל טיולים בארץ טיילנו והרבה, אהבת את המדינה בכל נפשך.

היית אמא נהדרת, אפשר היה להתקשר אלייך בכל שעה ועדיף בבוקר מוקדם, כי כבר בארבע היית ערה. שאלתי אותך שאלות שקשורות לעברית, לבקש בקשות בעיקר של מצגות עם שירים לחגים ואת בשמחה נעתרת, רק תמיד היית מוסיפה כמה שירים שרק את הכרת אותם ולא הבנת איך אני לא מכירה.

שירה זאת אחת האהבות שלך, ולא פעם היינו פוצחים בשירה ספונטנית אם איזו מילה הזכירה שיר, אבל אבוי אם טעינו במילה. וכך חשבתי שיימשך לעד, שאבוא כל שבת שלישית ונהיה ביחד, נפטפט, נצא לטייל ברחבי הקיבוץ כשאת על הקלנועית ונחווה רגעי אושר אמיתיים.

אמא, נוחי על משכבך בשלום. אוהבת אותך וכבר מתגעגעת עד אין קץ.

אירנה וינברג

הספד מאת צאלה

אמא,

נולדתי למשפחה גדולה ושמחה, מלאה אחים ואחיות, הבית תמיד היה מלא בחברים ובמשפחה וזה היה כיף גדול. למרות זאת, תמיד זכיתי לקבל תשומת לב רבה מאוד, גם מאבא וגם מאמא.

הייתה אמא שלוקחת את כולנו לים, לטיולים, לכדורסל, לשחייה וכמובן למשחקי הראגבי שכל כך אהבה, אבל תמיד נתנה לי את ההרגשה שהיא כאן רק בשבילי, בכל רגע בחיים וידעתי להעריך את זה גם אז וגם היום.

אני לא שוכחת, שבכיתה ט', החברה הכי טובה שלי הייתה אמא שלי. הייתה אשת הסוד שלי והמקום הראשון שאליו פניתי - זה אומר הכל.

אמא הורישה לי בעיקר את האהבה למוסיקה, לריקוד, למילה הכתובה, את הכוח של הידע ואת האהבה לתשבצים ולחידות. מהיום שידעתי לכתוב ולקרוא פתרנו יחד חידות ותשבצים והפכתי להיות לעת זקנתה המורה שלה לתשבצי הגיון. הייתה מחכה בקוצר רוח שאגיע כבר שנוכל לפתור יחד תשבץ ששמרה במיוחד בשבילי...

בגיל 10 בערך, כשבאתי לעבודה שלה כמזכירה במיטרוניקס וביקשתי דף לכתוב, היא הכריחה אותי להקליד ישר במכונת כתיבה ולא בכתב יד ולימדה אותי הקלדה עיוורת. היא התעקשה ואמרה שיום אחד אני אודה לה על זה ואכן כך...

הרצון שלי להתעניין ולעבוד בכל כך הרבה תחומים שונים מגיע מהדוגמא שקיבלתי מאמא. ידה הייתה בכל והכל במקצועיות ובאהבה וכולם תמיד אהבו אותה, בכל מקום בו הייתה.

אמא הייתה סבתא מושלמת. כולם תמיד קינאו בילדים שלי שיש להם כזו סבתא. היא הייתה ממש רבה איתי כשהיו קטנים, שהיא רוצה לשמור עליהם יותר ושאני לא מספיק נותנת לה אותם.

היא עזרה לנו כל כך הרבה שאני לא יודעת איך הייתי יכולה לגדל את הילדים שלנו בלעדיה.

גם ערן וגם עלמה, ברק ואביגיל קשורים אליה כל כך, היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם, כך שהחוסר שלה כבר מורגש וכל כך כואב להם. אמא בחרה תמיד לראות את הטוב סביבה ולהתעסק בו. היא הייתה האדם הכי לא שיפוטי שהכרתי - נתנה לכל אחד ואחת את המקום שלהם וקיבלה את כולם כפי שהם.

היא לא הפסיקה להתפעל מכל דבר שעשיתי – מהילדה שהייתי, מהנערה שגדלתי להיות, ממני כרקדנית, מהלימודים וההצטיינויות שלי ומהטיולים שלי ברחבי העולם והייתה מבקשת תמיד לראות כל מקום שהייתי בו ולשמוע על כל חוויה שחוויתי. לא הפסיקה להגיד לי שאני האמא הכי מדהימה בעולם ושהילדים שלי פשוט מושלמים, בכל דבר שהם עושים.

אמא היא זו שנתנה תוקף לכל דבר שקרה לי בחיים, לא יודעת מה יהיה עכשיו. מי יתלהב איתי באמת מכל הלב מכל דבר שקורה לי או למשפחה שלי כמוה? על התמיכה הזאת, האהבה הזאת, והעוגן שנתנה לי אני מודה לה כל החיים. כמה שעות לפני שנרדמה לתמיד הספקתי להגיד לה שאני אוהבת אותה ושהיא האמא הכי טובה בעולם. ושאני לא אשכח לה את זה אף פעם.

צאלה ברן-שקולניק

הספד מאת גיורא

אמא,

אתחיל בזה שאמא שלי מאוד אהבה את הקיבוץ, או כפי שהיא תמיד חזרה והדגישה, את קבוצת יזרעאל. שיהיה לכם ברור, שאם היה איזה שהוא ספק בין טובת הקיבוץ לבין טובתי, אז כמו שאומרים: אם יש ספק אז אין ספק. הקיבוץ במקום הראשון. ולמדתי גם את זה לאהוב אצלה. אמא הייתה מורה לתנ"ך וללשון ואוי ואבוי לטעות לידה, לא נעים, תשאלו את שלמה וערן. אמא הנחילה בתוכי את האהבה הענקית שלה לספורט. כמובן, שמעל הכול, הראגבי. בפער מעל הכול. הראגבי היה חלק ענק בכל 89 שנות חייה. גם ביזרעאל וגם ברמה הארצית, מכירה את כולם וכולם מכירים אותה. אישה נמוכה, לא אמרתי קטנה, שתמיד אפשר היה לזהות אותה בתמונה עם כל שחקני הראגבי החסונים שלצידה. ניהלה את המועדון של יזרעאל, הייתה שופטת שרצה עם הדגל על הקווים, ניהלה את נבחרת הנוער של ישראל ועוד ועוד. אמא גם הייתה חזקה מאוד באיגוד הפועל, ובין השאר ניהלה את הספורט הנשי באיגוד ואף זכתה לפני מספר שנים לקבל את פרס מפעל חיים על פועלה רב השנים בספורט בישראל.

היא הייתה שופטת כדורסל, ובעקבותיי אפילו הפכה לשופטת שחייה. בשנותיה הבוגרות יותר, לא פספסה שום אירוע ספורט ששודר בטלוויזיה ובכל ערוץ אפשרי, ותסמכו עליה ועל הקיבוץ שיש ערוצים שלא שמעתם עליהם בחיים. ואני אחריה, נדבקתי בחיידק הספורט, ועד היום, ממשיך להתאמן, לרוץ, לשחות, וזה חלק משמעותי בחיי, חלק ממי שאני. תודה על זה אמא.

לאמא הייתה כנות מאוד חזקה. כשהייתי שואל את אמא אם אני יפה, אז תמיד ענתה לי, אתה לא יפה, אתה חמוד.

אבל היא מאז ומעולם חיבקה ונישקה אותי בלי סוף, לימדה אותי מה זה להעניק אהבה לבן שלה ועכשיו אני מיישם זאת בגאווה עם ילדיי שלי, שלפעמים מתלוננים על קוצר נשימה ברגעים אלו. גם עליהם, סבתא זמרה, לא ריחמה וכיווצ'צ'ה אותם עד יומה האחרון כמעט.

הכאב שאני רואה בשבועות האחרונים על פני ילדיי, מאז שאמא אושפזה, רק הבהיר לי באופן מאוד חזק וברור כמה משמעותית היא הייתה עבורם וכמה הם אוהבים אותה. אתמול, כשחזרתי מבית החולים, רציתי מאוד לשנות את התמונה שלה, שנחקקה אצלי ברגעיה האחרונים, ולראות את אמא שלי שוב במלוא חיותה. מצאתי אינספור תמונות וסרטי וידאו שלה יחד עם המשפחה שלי, עם רעות, עם דניאל, עם איילה וכמובן עם אלון, אהובך. המלחמה הארורה, שאילצה אותנו לבוא לגור כאן במשך כמעט שנה, חיברה את המשפחה שלי מחדש איתך, אמא. לראות את הטבעיות של הילדים שלי באים אלייך ונמצאים אצלך יום יום, כמעט כל היום, היה פשוט ממלא ומרגש ואני כל כך מעריך את זה. אנחנו כל כך מעריכים את זה. הם זכו בך באמת. הקשר המחוזק שלך עם דניאל ועם איילה, ששמעו אינספור סיפורים ממך, והקשר המיוחד של חברות אמת שנוצרה בינך לבין אלון לא יישכחו ואנו ננצור אותם לעד.

אמא, את כבר לא סובלת, זה מה שמנחם אותי. היינו איתך, בנותייך ואני עד הרגע האחרון. רק מבקשים ומתחננים שלא תסבלי, שתנוחי, כי זה כל כך מגיע לך. עשית כל כך הרבה. עכשיו זהו, נוחי אמא אהובה.

הבן הקטן שלך לתמיד

גיורא ברן

הספד מאת רעות ברן

לפני עשרים ושלוש שנים נכנסתי לביתם של הוריו של גיורא, בחורה צעירה, תמימה, אולי בת עשרים ואחת. בלי משים, היה לי בוץ בנעליי ושמעתי לראשונה את אמו של גיורא בצעקה: "מי נכנס עם בוץ?!"

אחר כך, כמו בקומדיית טעויות, התיישבתי על הספה ומסתבר שהשלט היה שם והתיישבתי עליו ועצרתי את ההקלטות של זמרה, שנהגה להקליט ללא הרף.

שוב צרחה עזה: "מי נגע בשלט?!" לא לקחתי אחריות ולא גיליתי שזו אני. חששתי.

באחת השיחות האחרונות שלנו, כשאת שוכבת על הספה ואני לצידך, ופתאום היה לנו כזה רגע של אינטימיות ופתאום חשבתי שזה הזמן להתוודות. אבל בדיוק אלוני נכנס ורץ אלייך להתכרבל ולקשקש איתך בספה.

ופתאום מכה בי עכשיו דחף לגלות לך שזו אני, אני זו שנכנסתי עם בוץ ואני זו שישבתי על השלט ועצרתי איזו הקלטה של משחק רוגבי או שעשועון. אני יודעת שתצחקי ותסלחי לי. כי כזאת היית: יכולה לצעוק בעוצמה וגם להיות רכה ועדינה. להתעצבן מאיזה משהו פעוט ולהיות עם נשמה יתרה לבני האדם וגם לחיות.

זמרה, אני רוצה לומר לך תודה. תודה, זמרה יקרה, שיצרת את גיורא ומילאת אותו בחום ובאהבה וקיבלתי את הגבר המופלא הזה להיות לי לבן זוג. תודה, זמרה, שהיית סבתא מדהימה לשלושת ילדינו, ראית אותם, אהבת והערכת אותם כל כך. תודה שאירחת אותנו בשנה הראשונה של המלחמה האיומה הזו ונתת לנו בית, כשהקרקע נשמטה תחת רגלינו. תודה שתמיד נתת לי להרגיש רצויה ושמרת לי מקום יקר בלב.

תודה על הסיפורים שסיפרת לי, פיסות היסטוריה יקרות מפז, ונתת לי להתוודע אלייך – אשה חלוצה, חזקה, לוחמת, פורצת דרך. ותודה עלייך ועל מי שהיית בחיי ובחיי משפחתי, שאוהבת אותך כל כך.

ליבנו מלא בך ותמיד יהיה. תודה, זמרה.

רעות ברן

הספד מאת נועה לינדנר

היי סבתוש,

אני מקווה שהכתיבה שלי ברמת עברית מספיק טובה בשבילך, שלא אקבל צעקות מהיציע.

סבתא שלנו, שהבית שלה, איך נגיד, שקט הוא לא היה.. תמיד מלא צעקות, צחוק והומור. לימדת את כולנו מה זאת אהבה ללא תנאים, לכל ילד או נכד, או סתם תינוק שראית בדרך.

תמיד קיבלת אותנו בברכת "גוזולו" כזאת, שבוא נגיד אי אפשר היה להישאר אליה אדיש במיוחד..

הוכחת שאפשר להיות אמא לשבעה ילדים ולהיות אשת קריירה שאפתנית עד הרגע האחרון.

כמובן שלא פספסת משחק רוגבי, קבלת שבת, או את עריכת העלון.

דאגת תמיד להתנדב ולעשות טוב בכל מקום שרק אפשר..

בכל השנים שהייתי סטודנטית, תמיד התעקשת לקרוא ולעשות לי הגהה בכל עבודה ומטלה.

לימדת אותי, שאפשר להתחבר ולפתח שיחה עם כל אדם באשר הוא, בדרך המיוחדת שלך.

תודה על מה שהיית בשביל אמא שלי, במיוחד בכל השנים שהייתן רק שתיכן.

תודה שתמיד היית להקשיב ולתמוך.

תודה על השיחה העמוקה האחרונה שלנו.

סבתא, אבא ויואב מוסרים שיש היום משחק של ארסנל - צ'לסי, תרכלו אחר כך.

אין כמוך סבתא,

את יכולה להיות רגועה שהשארת משפחה גדולה, מגוונת, שאני בטוחה שתעשה טוב לעולם.

אוהבת אותך סבתא, תהיי חסרה, נועה לינדנר

הספד מאת עלמה שקולניק

סבתא,

יכול להיות שזה יישמע קצת מוזר, אבל בשנים האחרונות היינו מדברות על מה יקרה כשתמותי.

אמרתי לך שחסר לך אם לא תחכי לי ונמות ביחד, או שחסר לך אם לא תרדפי אותי איזה תקופה אחרי.

כשחזרתי מחו"ל הבנתי שזה קרוב יותר מאי פעם...

ביקשתי רגע איתך לבד, כדי להגיד לך כל מה שרציתי להגיד ולהיפרד ממך כמו שצריך.

אמרתי לך שאת הבן אדם האהוב עלי והחברה הכי טובה שלי.

ושאני יודעת כמה את דואגת וחוששת לי, אבל זה בסדר, אני אהיה בסדר.

מה שרק רציתי זה שלא תסבלי, כי כבר הרבה זמן את סובלת.

אמרתי לך שאת תהיי איתי בכל כך הרבה מקומות.

את איתי בבריכה על הבוקר, עוד לפני שהמציל מגיע. את איתי בקבלת שבת, כשהייתי מחפשת את השם שלך מאחורי איזה ציור בדף, וכשהיית מתעצבנת עלי, כשראית שאני לא באמת שרה את השירים אלא עושה בכאילו עם השפתיים, בראגבי כשהיית לוקחת אותי לראות איתך את המשחקים ולאט לאט התחלתי לאהוב את זה בעצמי. את איתי באולימפיאדה, בערוץ 5, בספרים, בתנ״ך ובמיוחד בסרט "פורסט גאמפ", שהוא הסרט האהוב על שתינו, אבל ספציפית בקטע הזה שהוא צועק ״אלבמה!״ ואת היית מתפקעת מצחוק כל פעם מחדש.

ועם כל זה שאמרתי שאני אהיה בסדר, את תהיי לי כל כך חסרה.

לא יהיה לי למי להתקשר ב-4 בבוקר אחרי מסיבה או כי סתם אני ערה, או מישהי שתגיד לי ״זומולוש קזפטוש״ כמו שרק את יודעת.

כשהגעתי לבקר אותך בבית חולים, כל מה שרציתי היה לשכב לידך ושתחבקי אותי עם הידיים הרכות והנעימות שלך, אבל אצטרך לחכות לזה עד שניפגש שוב.

סבתא יהיה לי קשה בלעדייך, אבל השארת לי צבא של משפחה שעוטפת אותי ואחת את השנייה.

הלוואי והיית יודעת כמה את באמת באמת אהובה על ידי כל מי שכאן וגם מי שאינו.

מי יתן ויום אחד אני אצליח להשפיע על מישהו כמו שאת השפעת עליי.

אוהבת לנצח (הנכדה המועדפת)

עלמה שקולניק

הספד מאת יוכבד צדקוני

לְזִמְרָה אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה אֲהוּבָתִי.

אַחֲרֵי שֶׁהַהוֹרִים נִפְטְרוּ, זִמְרָה הָפְכָה בִּשְׁבִילִי אֶתְגָּר לִשְׁמֹר עָלֶיהָ. תָּמִיד עָזְרָה לִי הֶאֱמִינָה שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְהַגְשִׁים חֲלוֹמוֹת. בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת הִקְפַּדְתִּי לְבַקֵּר אוֹתָהּ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר, לֶאֱסֹף רְסִיסֵי זִכְרוֹנוֹת, לְגַלּוֹת שֶׁגָּדַלְנוּ שׁוֹנוֹת - הַלִּינָה בְּבָתֵּי הַיְּלָדִים הָפְכָה אֶת הַמִּשְׁפָּחָה לִמְחֻלֶּקֶת. רַק כְּשֶׁעָבַרְנוּ לִדְגַנְיָה הִתְחִילוּ הַחֲוָיוֹת הַמְּשֻׁתָּפוֹת שֶׁלָּנוּ, הִתְבָּרֵר לִי שֶׁהֵם זִכְרוֹנוֹת שׁוֹנִים מֵאַבָּא וְאִמָּא. בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת אָסַפְתִּי זִכְרוֹנוֹת מִזִּמְרָה עַל בֵּית הַשִּׁיטָה, שָׂמַחְתִּי מְאוֹד שֶׁהֶחְלִיטָה לִכְתֹּב אוֹתָם - הָאֱמֶת שֶׁחֲלָקִים רַבִּים הִיא הִכְנִיסָה לַעֲלוֹן שֶׁעָרְכָה - הִרְגַּשְׁתִּי שהֶעָלוֹן מְיֹעָד לִי בִּפְרָטִי. הַחַיִּים בְּיִזְרְעֶאל עִם יוֹסִי יָצְרוּ לָנוּ חֲבֵרוּת, תּוֹסֶפֶת לַאֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה לַמִּשְׁפָּחָה הָעֲנֵפָה שֶׁיָּצְרָה, לַעֲזֹר לְאַנְטוֹן שֶׁלָּנוּ לְטַפֵּחַ אֶת בְּנוֹתֶיהָ וּבָנֶיהָ בְּשִׂמְחָה. הַקֶּשֶׁר לַנְּכָדִים הָרַבִּים יָצַר לָהּ שִׂמְחָה מְיֻחֶדֶת שֶׁנָּתְנָה לָהּ מָלֵא כֹּחַ. זִמְרָה, בְּעֶזְרָתָהּ הִגְשַׁמְתִּי חֲלוֹם לִיצִירַת הַסֵּפֶר "רוֹשֶׁמֶת בַּזְּמַן", אֹרֶן הִצְטָרְפָה לָעֲשִׂיָּה וּשְׁתֵּיהֶן יָצְרוּ סֵפֶר נִפְלָא שֶׁאֲנִי מְאוֹד אוֹהֶבֶת - זֶה נָתַן לָהּ אִשּׁוּר לִכְתֹּב זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת. בִּתְקוּפַת יִזְרְעֶאל שְׁתינוּ לָמַדְנוּ אֵצֶל דְּבוֹרָה בֶּרְטוֹנוֹב מָחוֹל פַּעַם בְּשָׁבוּעַ, שָׁנָה שְׁלֵמָה נָסַעְנוּ יַחַד לְתֵל אָבִיב. מַמָּשׁ הִתְחַבַּרְנוּ. כָּל הַיְּלָדוֹת וְהַבָּנִים שֶׁל זִמְרָה הָיוּ בִּשְׁבִילִי חֵלֶק מֵחַיֵּי הַיּוֹמְיוֹם. אֲנִי מְאוֹד עֲצוּבָה, אַךְ הַמַּסָּע הֶחָדָשׁ שֶׁאֵלָיו זִמְרָה הָלְכָה, אֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁהַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אָמְנָם אֲרָעִיִּים, אַךְ הַנְּשָׁמָה הִיא נִצְחִית וְכָךְ גַּם הָאַהֲבָה. דָּבָר אֵינוֹ מִסְתַּיֵּם הוּא רַק מְשַׁנֶּה צוּרָה. בַּהֲמוֹן אַהֲבָה בְּתוֹכִי לַמִּשְׁפָּחָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁיָּצַרְתְּ.

יְהִי זִכְרְךְ שָׁמוּר עִמִּי לָעַד,

יוכי צדקוני

הספד מאת ורד הלפרן

בת דודתי האהובה.

אני רוצה להגיד שפשוט אהבתי אותך, מן אהבה טהורה כזאת של אשה שחלקה איתי משפחה.

הצחקת אותי. שעשעת אותי בסיפורייך. דאגת לי קצת, כשיכולת. פתחת את ביתך כשהייתי ילדה צעירה.

תמיד אזכור אותך עם הלחיים המתוקות האלו שלך, עם האור בעיניים כשראית אותי.

תודה על שנים של קשר שלא נותק אף פעם.

אוהבת, ורד וגם פיל שלי.

ורד הלפרן, בת דודתה של זמרה

 

זמרה,

את לא מאמינה איזה בלגן אצלך בבית, שמזכיר לי כמה אהבת את המשפחה אבל גם אהבת את השקט שלך. הקושי בלעכל שיש עוד אדם בבית (המטפלת), שהדברים לא ממש בשליטתך, שמסביב עולם כמנהגו נוהג ואת אפילו כבר לא נהנית מהשחייה בבוקר, כל אלו כנראה שברו את רוחך.

ועדיין אמרת לי כל פעם תודה על כך שבאתי לראותך. בעיקר אהבת ששיתפתי אותך בהתלבטויות האימהות שלי, אהבת להרגיש יועצת חינוכית ומורה. מובן שהקשבתי לך קשב רב, אך מדי פעם אמרתי לך: זמרה עצרי!! באתי לשפוך לפניך ולא להקשיב! רק ביחסי הכרות של שנים, כמעט מיום הולדתי, ובשל היותך האמא של אֹורן, חברתי הטובה, התאפשרו התנאים לאמיתיות כזאת נדירה.

הייתה בינינו שכנות שמאפשרת למהמורות בדרך לא לפגוע. יכולתי להודות בפניך שאת השכנה הכי טובה שיש, כי את לא יכולה סתם לקפוץ אליי לביקור... ואז היית צוחקת את צחוקך הרועם, שחדר את קירות הבית. לא היה צורך בהסברים, ועכשיו אני מריצה לי בראש... מי עוד יכול להיות שכן/ה בדיוק כמוך. תחסרי לי מאוד.

באהבה, אורית סלומן

החיוך של זמרה

לזמרה היה חיוך מיוחד וגדול. פנים עגולות ופה מלא חושף שיניים לבנות. והעיניים, העיניים הבורקות בעוצמה ומשדרות: "הו כמה יפה, כמה שמח".

חיים ארוכים ומלאי פעילות, ומעורבות, יוצרים מטבעם גם בעיות ועצב. זמרה נולדה לבית מעורב תרבותית וגדלה בתוך אחד מהניסויים החינוכיים היותר קיצוניים של החברה הציונית המתחדשת בארץ ישראל. בית הילדים, והקולקטיביות הכמעט טוטלית של ימי טרום המדינה, בפינת סְפָר של העמק ואחר כך כאם צעירה על גבול רצועת עזה, היוו את התשתית, שאותה ניסתה לבסס בקרב משפחתה הגדולה והמסועפת וכן כאן בביתה הקיבוצי "על הגבעה" ביזרעאל.

השיחות המאוד מעניינות אתה היו כמעט תמיד מכוונת רעיון או מטרה על עניני תרבות או נוהל חיים קיבוצי. עוד מצעירותה ניהלה שיחות בכתב עם אנשי הגות מובילים כמו ש.ה. ברגמן, וכמובן שבעלונים ובתוכניות החגים, שבהם השתתפה רבות, הקפידה לשלב מאמרים, שירים וציטוטים המחייבים לחשיבה והבנה מרחיבת אופקים ממקורות שונים ומגוונים. בהמשך, ובצמוד לצמיחת הילדים, הפך עולם הספורט לחלק מרכזי מאד במכלול פעילותה ותרומתה לציבור, וזאת לצד עולם שלם ומעשיר שאינו קשור למגרש, הבריכה ומשרוקית השופט.

יזרעאל הצעירה והמיוחדת שלנו, על חבריה התוססים והשונים במשהו מה"קיבוצניק הסטנדרטי" של שנות החמישים והשישים, הולכת ונמוגה לערפילי הזכרונות והערגה הנוסטלגית. זמרה, שהייתה מייצגת נאמנה ומסורה ביותר של תרבות ההתיישבות העברית, החקלאית והקיבוצית, הניחה עם נוספות ונוספים את נדבך היסוד הזה לקהילתנו.

החיוך המואר הזה, הכל כך זמרה, ימשיך וילווה אותנו עוד שנים רבות.

חנן שליב

הגענו הביתה אחרי טורניר ראגבי יזרעאלי בשמש של ספטמבר וגילינו שזמרה הלכה לעולמה. כמה סמלי, שביום לכתה של זמרה קבוצת הבוגרים של המועדון זכתה בעוד טורניר במגרש המקומי. כמה סמלי, שביום לכתה שיחקו בני קיבוץ יזרעאל שגדלו עם הראגבי מגיל צעיר, והיום הם מככבים בקבוצת הבוגרים. זמרה כל כך שמחה והתגאתה בכל הישג של המועדון, אך במיוחד בשחקני הראגבי שגדלו במועדון שלנו והפכו לשחקנים בוגרים. ב-2015 ציינו 40 שנה למועדון ראגבי יזרעאל באירוע חגיגי שבו זמרה קיבלה אות מפעל חיים: "האמא של מועדון ראגבי יזרעאל". זמרה ליוותה את המועדון משנות ה-70 ולאורך שנים רבות, והייתה דואגת להכל: מסיעה שחקנים, עוזרת עם החשבונות, מארגנת את הציוד של הקבוצה, קוונת במשחקים ועוד.

זמרה גם כיהנה כמזכירת איגוד הראגבי הישראלי שנים רבות וזכתה בפרס מפעל חיים של איגוד הראגבי בשנת 2022 בטקס מרגש ביזרעאל. עד לתקופה האחרונה הקפידה להגיע למשחקי הרוגבי הגדולים ביזרעאל והתגאתה בהישגים של הקבוצה. הישגי מועדון ראגבי יזרעאל הם עדות חיה לפועלה.

נזכור אותה תמיד כחברת קיבוץ גאה, מעודדת את הקבוצה מהקווים, ועל כל תרומתה למען הראגבי הישראלי והיזרעאלי. יהי זיכרה ברוך.

עידן זילס

אופיר הלוי כותב על זמרה

את זמרה פגשתי לראשונה די מזמן... זמרה המשיכה עם השם שהדביקה לי כתינוק עוד עשרות שנים קדימה (חסוי...). גדלתי עם חלק מבנותיה ועם ילדיה הגדולים.

עם הצטרפותה לעולם הרוגבי (כמנהלת המועדון וכקוונית) והכדורסל (כרכזת הספורט בקיבוץ) הקשר שלנו הפך אינטנסיבי יותר.

לזמרה הייתה אנרגיה כמו לתחנת כח. לאורך שנות חיי פגשתי בה אלפי פעמים: ברוגבי כמאמן נוער או כשחקן (הייתי שומע את צעקות העידוד מקצה המגרש..), בכדורסל - כמאמן ילדים, כסטודנט - כשעזרה בהדפסת עבודה כלשהי, ואפילו בשנים האחרונות על המדרכות, כשהיינו נפגשים ותמיד הייתה שואלת אם ראיתי איזה משחק או שמעתי מה קרה על המגרש בשבת האחרונה.

בפסח, בשיר הידוע "כי הנה הסתיו עבר" (ערן, תן לנו איזה סופרן צורמני של "הנה"..). זמרה הייתה בכל תחנות חיי בקיבוץ.

זמרה הייתה מעורבת בחיי הקהילה ותרמה באין ספור תחומים כגון תרבות, חינוך, ספורט, עבודה, ועדות וכמובן דמוגרפית, כשיאנית מקומית עם שבעה (!) ילדים והמון נכדים ונינים.

אשת חיל אמיתית.

אני בטוח שאֶת פועלה וזכרה של זמרה ננצור כולנו לעוד שנים רבות. אתגעגע לצחוקה המתגלגל לאנרגיות הבלתי נגמרות ולנוכחותה. חיים מפוארים של עשיה והגשמה באו לסיומם.

תנחומים למשפחה ולבית יזרעאל.

אופיר הלוי

ענבל פיזרו כותבת על זמרה

זמרה הייתה שותפה פעילה ומשמעותית ביותר בחיי במשך מספר שנים.  כל מי שהכיר אותה אפילו קצת, ידע שאחת האהבות הגדולות שלה היו ספורט. היא מצאה עניין ונהנתה לראות כל סוג של ספורט.  בתקופה שבה הייתי עדיין תלמידת בי״ס, אבל הספורט כבר תפס חלק גדול בחיי, נדרשתי לנסוע לאימונים פעם-פעמיים ביום וזמרה התגייסה לעזור לארגן מתנדבים מהקיבוץ שיסיעו אותי לחיפה לאימונים, והסיעה אותי בעצמה המון. 

ההתגייסות שלה הייתה מוחלטת. היא הבינה את החשיבות של רצף האימונים, למדה לעומק את הספורט שלי על הדקויות הקטנות ביותר, הייתה יושבת לדבר עם המאמן שלי והכירה את כל השחיינים ששחו איתי. 

בדרך לאימונים היה לנו זמן איכות משמעותי, בו היינו מדברות המון על האימונים, על התחרויות ואפילו על ביה״ס. היא הייתה מזהה את מצב הרוח שלי, מתעניינת, מנסה לעזור בכל דבר וענין ובעיקר, תמיד שם. 

היא ליוותה אותי צמוד צמוד, עד שהוצאתי רישיון והתחלתי לנסוע לבד לאימונים, וגם אחר כך המשיכה להתעניין ולהיות שם תמיד. המעורבות שלה הייתה כל כך משמעותית, שהיה ברור להורים שלי שהיא תתלווה למשפחה לאולימפיאדת אתונה ב-2004, כדי לראות אותי מתחרה. 

אבל מה שתמיד יישאר בזכרוני, זה זמן האיכות המשותף שלנו בנסיעות, אחת על אחת. 

היא הייתה נתינה. 

היא הייתה חברה.

היא הייתה קהילה. 

ענבל פיזרו

ענבל התחילה להתחרות בתחרויות בינלאומיות בשנת 1999. מאותו הרגע קצב האימונים שלה גבר עד מאוד והיו כבר בקצב של 11-10 אימונים בשבוע. כל האימונים היו בבריכת השחייה של איל"ן חיפה. כל אימון ארך בין שעתיים עד שעתיים וחצי...

היו חמש שנים של עומס הסעות גדול, עד שענבל הוציאה רישיון נהיגה והיה לה אוטו. בחמש השנים הללו, זמרה התגייסה לסיוע מאסיבי למשפחה, כנהגת. ב-2001 התחלתי לעבוד כמנכ"ל המכללה בעמק הירדן, ואז כבר לא יכולתי להסיע את ענבל לאיל"ן. זמרה התגייסה למשימה ולקחה על עצמה לארגן חברי קיבוץ מתנדבים. החברים היו צריכים רק להסיע את ענבל לאיל"ן ולהשאיר אותה שם להתאמן, ואני הייתי חוזר מהעבודה במכללה, דרך איל"ן חיפה, כדי להביא אותה הביתה.

הסיוע של זמרה היה בלתי רגיל, ואפשר לנו לצלוח את המשימה בהצלחה. כשהגענו ל-2004 וענבל נבחרה לייצג את המדינה באולימפיאדה, החלטנו שכל המשפחה שלנו (כולל חלקים מהמשפחה בניו זילנד!) יגיעו לאתונה ללוות אותה, והיה ברור כי זמרה הינה חלק אינטגרלי מהמשפחה!

שכרנו בית גדול באתונה שהיה מספיק גדול, לא רק למשפחה שלנו, כולל זמרה, אבל גם לשתי בנות (יערה ותמר) מהכיתה של ענבלי, שהצטרפו מיוזמתן למסע!! איזו חגיגה הייתה!!

ברגע שהתחרויות התחילו בבריכה, זמרה נכנסה לאטרף של עשייה. היה "מאבק" בין האוהדים השרופים ביותר, לתפוס את המקומות הכי טובים ביציע, כשהכל התנהל על בסיס "כל הקודם, זוכה". זמרה הייתה משכימה קום ויוצאת לבדה לכניסה לבריכה כדי "לתפוס מקום בתור". יום יום למשך עשרת ימי התחרויות, זמרה דאגה להיות בין הראשונים בתור הכניסה, כדי לשמור מקום לכל יתר החבורה!

וכשענבלי שחתה, וזכתה במדליות, לא הייתה שמחה יותר מאשר זמרה, כי זאת היא – אוהדת ספורט, אוהדת שחייה והכי הכי, אוהדת ענבל!!

הזיכרונות של כולנו מהאולימפיאדה הראשונה של ענבל, שזורים בזיכרונות של זמרה באתונה!!!!

פיטר פיזרו

 

ביולי 2023. להתחיל לערוך אחרי עורכת מיתולוגית, שערכה עלון שתמיד אהבתי לקרוא, ורציתי להמשיך לעשות אותו דבר כמוך, לא היה פשוט. המון קשיים טכניים, שנראים מהצד פשוטים ו"רק כמה דקות עבודה", מתבררים כשעות עבודה. היית נכונה לעזור בכל.

לאחר מכן, התחלת לכתוב את הטור שלך, "הטור של זמרה", וזה היה נהדר, והצטרפת לצוות ההגהה. המון דברים, שעכשיו אני עושה כבר כמעט באופן אוטומטי, הם בזכות כך ששוב ושוב כתבת לי לעשותם: פסיקים, להוסיף שמות משפחה ("זה הולך לארכיון! ו"אולי יש עוד אנשים עם אותו שם?"), לכתוב שעות פתיחה או מספרים "בין לבין" מימין לשמאל, ושוב: פסיקים, לכתוב שם ושם משפחה באותה שורה, לא להשתמש בפונט שנראה דומה לכתב יד בגלל קוראי העלון דוברי האנגלית, "ראגבי ולא רוגבי", ועוד פעם: פסיקים, ועוד כל מיני תיקונים. תיקונים שלכאורה הם קטנים, אבל איכותיים, והתוו את דרכך בשנים הרבות שערכת את העלון. למרות שאני ממש מנסה, עדיין אני מפספסת... המשפט שפצ'י אמר לי, היה כל כך נכון ומדויק. ובאיזשהו מקום, העובדה שהלכת לעולמך בגלל מחלה שנגרמה מעקיצת יתוש, בהחלט מחזקת את האמירה הזאת.

ידעתי שממך יגיעו הכי הרבה תיקונים ובניתי על זה. ידעתי שלא משנה כמה אשתדל, תמצאי מה לתקן, וזה הרגיע אותי מאוד. היו מקרים, שמשהו הסתבך מבחינה טכנית עם שליחת הקובץ ממך אליי, ובכל פעם הייתי מתקשרת אלייך. קצת לפני מחלתך, תומר אוואט, מהמחשוב, הצליח לסדר את זה כך שזה לא יקרה, ועל כך הייתה שיחתנו האחרונה. התקשרתי לומר לך, ביום חמישי בבוקר, שהפעם הכל הגיע בסדר, וגם תומר אמר שזה סודר. ואז, בעודנו משוחחות, התפרסמה בקהילנט הידיעה על פטירתו של אילון הלוי ואמרתי לך: "אוי ואבוי, אילון הלוי נפטר!". התגובה שלך הפתיעה אותי. כבר כמה שנים שהתקשית לנוע, והמקום שבו אהבת להיות, כי שם הגוף היה פחות מוגבל בתנועה, היה בריכת השחייה. למרות זאת, אמרת: "אוי, אני חייבת לרוץ לניצה."

הקול שלך, שנשמע צעיר בהרבה ממניין שנותייך, היה יכול לרוץ. בוודאי גם הסקרנות, והעניין והרצון לעשות ולעזור יכלו לרוץ. אבל הרגליים כבר לא. ועדיין, אמרת שאת צריכה לרוץ. ואני הבנתי, שלמרות המגבלות שהשית עלייך גופך, את, מבחינתך, עדיין רצה. ועניתי, "אבל זמרה, בטח עידית ואופיר כבר שם. את לא צריכה לרוץ, את יכולה ללכת." ואת ענית, "נכון. אני אתארגן ואלך לשם. ניצה היא חברה טובה שלי". ביום חמישי שאחרי זה, כשהתקשרתי לשאול מתי תשלחי את התיקונים, אֹרן ענתה ואמרה שאת מאושפזת.

תודה, זמרה, על העזרה, תודה שלימדת אותי על מה להסתכל ואיך. תודה על הטור הנהדר שלך. אני בטוחה שזה ממש לא קל לראות מישהי אחרת מחליפה אותך בעבודה, שעשית מעולה ובמסירות רבה כל כך, במשך שנות דור. אני מכניסה לדבר העורכת הנוכחי את האיור של צ'ס, איור שאמרת לי שהוא שלך – עורכת העלון, ותמיד הכנסת לעלון, כשערכת אותו. כשהחלפתי אותך, הפסקתי להכניסו, כי הוא היה שלך.

רעות שליב