דפי הנצחה

קלאודיו נולד ב-22/7/1967 בריו דה ז'נרו שבברזיל, להוריו רחל ומיגל ברוסטיין, ואח צעיר לריקארדו ומרסייה.

מגיל צעיר בלט קלאודיו באהבתו למים, היה בנבחרת השחיה והשתתף בתחרויות.

קלאודיו היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר" בברזיל.

בכתות י' וי"א למד בישראל בבי"ס "עיינות", יחד עם צעירים נוספים מברזיל, הייתה זאת תקופה משמעותית בחייו. עם חלק מחבריו לתוכנית שמר על קשר עד רגעיו האחרונים.

כשחזר לברזיל הכיר את מוניקה בהופעה של להקת "הכל עובר חביבי", כשהיו בני 17 ומאז לא נפרדו.

בשנת 1990 התחתן עם מוניקה ובשנת 1991 נולדה קארן.

קלאודיו ניהל את חנות רהיטי הילדים והנוער המשפחתית בריו דה-ז'נרו והפך אותה לרשת חנויות לרהיטי ילדים עם קו מוצרים ייחודי.

בשנת 1998 החליטו לעלות לישראל כהגשמה רעיונית ציונית, השתלבו בקיבוץ רמות מנשה, שם נולד בֶּנִי, בשנת 2000.

משפחתו היתה חלק מרכזי מאוד בחייו והיה מסור אליה מאוד, שמר על לכידותה והפגין את אהבתו הרבה ליקיריו.

בשנת 2002, בעקבות שינויים שהתחוללו ברמות מנשה, עברה המשפחה לקיבוץ יזרעאל. קלאודיו השתלב בענף הנוי, ריכז את הענף ופתח את היזמות "ריו גינון", תוך אהבתו לצומח ולגנים. היה מסתובב ברחבי הקיבוץ כמו שומר הגאה ביצירתו. קלאודיו אהב את חיי הקיבוץ והקהילה והיה עקשן בדעותיו השיתופיות – קהילתיות.

בשנת 2011 אובחן כחולה במחלה הארורה ALS . גם כאן, משך 3 שנים קשות בהן הגוף הלך ונחלש, קלאודיו המשיך להיות חזק ועקשן; הוא נאחז בחיים עד רגעיו האחרונים.

כשכבר ידוע היה שמצבו דועך וימיו ספורים, התרכך מאוד למשפחתו ולחבריו הקרובים, אמר כמה אוהב אותם וכמה חשוב לו שיישארו יחד וביקש נשיקה מכל מי שבא לבקר אותו. עד רגעיו האחרונים שמר על החיוך הגדול האופייני לו ועל חוש ההומור החד.

עכשיו, סוף סוף נגאל מייסוריו, נח בשלום ובטחה, ממשיך להסתכל ולחייך מלמעלה.

קארן ברוסטיין ואייל שרוני

קלאודיו של חיי

אהבתי הנצחית.

איך זה יכול להיות? כמעט 30 שנה שדרכינו הולכות יחד.

כמה אהבה. כמה שמחה. כמה פנטזיות. כמה ריגושים.

מגיל ההתבגרות אנחנו יחד. איך אני יכולה עכשיו להמשיך?

סיימנו את האוניברסיטה, גרנו יחד. יָלַדְנוּ את קארן. סגרנו את החנויות ועלינו ארצה.

בננו נולד, עברנו לקיבוץ יזרעאל ואתה, ממנהל עסקים הפכת להיות גנן.

מעבודה זו נהנית מאוד והתמלאת אושר.

עשינו דברים יפים יחד, כמו את הגינה היפה שלנו שתמיד פרחה ופורחת.

בחג סוכות תמיד ניצחנו בתחרות "הסוכה היפה", ודווקא בחג הזה, בסוכות 2011, הגיעה הבשורה קשה – אבחון ה-ALS: חשתי שהעולם התהפך. האמנתי בכל לבי, שנצא מנצחים ושעלינו תהיה הכתבה על האדם הראשון שהתגבר על המחלה הנוראה...

עם הזמן הבנתי שכל מה שדמיינתי לא יתרחש.

באמצע התהפוכות הללו, הגיע אלינו מלאך חדש, אוֹרי הצטרף למשפחה, והפך ממש לאחד הבנים שלנו.

האהבה ללא תנאי שהייתה לך, קלאודיו, כלפי המשפחה, הורגשה בחינוך, בקשר החזק, בארוחות, בשמחה ובריקוד.

הגבר האהוב של חיי, החזק של חיי.

אפילו ברגעים האחרונים לא יכולתי לדמיין את מעמד ההלוויה...

נוח על משכבך בשלום ובשלווה, את אהבתך תמיד נרגיש. מבטיחה שאשמור על ילדינו, על המשפחה ועל הבית שלנו.

אוהבת אותך תמיד, מוניקה

נכתב בימים האחרונים על-ידי בן דודו של קלאודיו – ליאונרדו פוקס, מברזיל.

שלום קלאודיניו.

בשנה שעברה העולם צפה באלפי אתגרי דלי-הקרח,

שהשתתפו בו ידוענים, אנונימיים ומנהיגי העולם.

ככה זה, כנראה מרגיש כשאומרים לך:

יש לך ALS.

כמו מקלחת של מים קרים.

אתה שחית בים ובבריכה, מהיר כמו חץ. הפכת לשחיין מקצועי, היית מציל בבריכה.

בארץ הרחוקה ההיא, איפה שהמים הם משאב יקר כל-כך,

אתה השקית וטיפלת בצמחים, כמו שרק אתה יודע.

אתה הגנן, לא הצמח.

עדיין לא ניצחנו את ה-ALS, אבל אתה ניצחת בקרב.

נתת אהבה וחיוכים לכולם, אפילו כשהשרירים כבר לא נענו.

לא רצית שישקו אותך כמו צמח וגם לא שיתפעלו ממך כמו מפרח.

אני מרגיש שאתה מתחיל לעזוב – כמה שעות עוד נותרו?

אני רק יכול לומר לך שלום.

השלום, שהוא Hello. השלום, שהוא Peace.

אבל השלום, שהוא פרידה, לכך אני לא מאמין.

להתראות, בן דוד שלי.

לפני קצת יותר מ-3 שנים הכרתי את בתך המקסימה. די מהר הבנו כי החיבור בינינו חזק מאוד. כבר אחרי זמן קצר היא הציעה לי להכיר את משפחתה. קצת חששתי, או אולי התביישתי, אך כנראה, שלמדת אותה היטב כיצד להתעקש כמו שאתה יודע, ובאמת היא הצליחה במשימה והגענו לביקור.

בפתח הדלת עוד הייתי טיפה לחוץ. אך מרגע שנפתחה הדלת הזאת היא לא נסגרה עד היום. נגשת אלי ראשון עם ידיים פתוחות לחיבוק אוהב. כמו אדם שפוגש קרוב משפחה אהוב. בירכת אותי בחיוך הגדול שלך, שרק מי שראה יודע כמה רחב יכול אדם לחייך.

מיותר לציין, שגם מוניקה היקרה חיבקה ונישקה אותי עם החום הברזילאי הידוע שלכם.

הכימיה בינינו תמיד הוסיפה להיות טובה. על אף המחלה הנוראית. אמנם לא יצא לי לשמוע את קולך בדיבורים, אך את הרגש ידעת להעביר לי היטב.

פגישתנו הראשונה הייתה לאחר חצי שנה מאז גילוי המחלה ומלבד יכולת הדיבור, שאר גופך החזק בהחלט תיפקד. עבדנו יחד בגינה, צעדנו יחד בגלבוע, השקינו את העציצים במשתלה שעשית במו ידיך המוכשרות.

אין זה סוד שהמחלה נתנה את אותותיה ככל שהתקדם הזמן. עברנו ביחד רגעים שאף אחד לא מתאר לעצמו, כי בחור צעיר וחזק כמוך כלל יכול להגיע אליהם. נלחמת במחלה כמו אריה עד כוחותיך האחרונים. השתמשת בכל כלי שיש, כדי שהמחלה לא תגביל אותך לעשות את שאתה אוהב. לא הסכמת לקבל את היותך חולה ולהפנים שחייך ישתנו.

שלב אחרי שלב ליוותה אותך אשתך האמיצה, אשר מלים אלה לא יוכלו כלל לתאר את שעשתה עבורך. ימים כלילות דאגה לך. נסעה וחזרה, התקשרה לכל מי שיכול לעזור, אך יודעים אנו כי המרפא לא נמצא עד היום...

קלאודיו, מורשתך באהבת הטבע לא תפסח עלינו. ילדיך המקסימים, שיצרת עם אהובתך, הם נזר הבריאה. החינוך והערכים שהקנית להם הוא מה שהצמיד אותי בכוח בלתי שביר.

בימים האחרונים, כאשר דיברנו כולנו, יודעים אנו כי כוחנו הוא הביחד שלנו. ובימים אלה הדגשת לנו כמה חשוב הוא לך. לכל אדם שבא הוקרת תודתך וביקשת גם למסור תודה לשאר חבריך, שהתקשו להגיע, אך אתה חשוב להם לא פחות.

חבריך הרבים דאגו וידאגו שלא נישאר לבד וכמובן, שמשפחתי הקרובה גדלה בעוד שלוש נפשות.

נקים לך את החורשה שביקשת בעזרת הקיבוץ, שכל-כך דאג לבריאותך כל זמן המחלה.

הָאֵבֶל הוא קשה והאובדן גם כן, אך כולנו ובמיוחד אתה, יודעים, שנכון היה בסוף לתת לך לנוח מנוחת עולמים. אדם של עשייה אינו יכול לחיות כמו שרוצה הוא באמת, במצב של מחלה.

קלאודיו יקר שלי, תכין לנו מקום יפה למעלה, משום שאנחנו רק נ פרדים לזמן מסוים, אך נפגש בסוף. אתה יודע. מבטיח לך שאנחנו תמיד-תמיד ביחד ושלא יעלמו הדברים היפים מעינינו כל יום ויום.

תנוח בשלום אדם אהוב שלי, חבר יקר. מגיעה לך כל-כך הרבה נחת אחרי מה שעברת בשנים האחרונות. בטוח, שכאשר תביט בנו מלמעלה, תהיה גאה במשפחה שלך ותראה רק דברים טובים. Obrigado por tudo. Sua familia .

אוֹרי אילון