דפי הנצחה

הספד קיבוצי- דניאל הרפז
דני הרפז, ותיק קיבוצנו, האיש שהוא סמל לתקופה, לבניית יזרעאל, לדור הפלמ"ח, הלך אמש לעולמו.
דני נולד בירושלים ב-10 ביולי 1929 להוריו מרים ופנחס הרפז, אח לרות ויגאל. את ילדותו עבר בירושלים, למד בגימנסיה רחביה, היה חניך ומדריך בתנועת הצופים.
בשנים 1945-1947 עבר ללמוד בבית הספר החקלאי "כדורי". בגיל 18 הצטרף עם חבריו להכשרת הנוער העובד לקיבוץ רמת יוחנן. הם השתייכו לפלוגה א' בגדוד הראשון של חטיבת יפתח. דני נטל חלק בקרבות רבים של חברי הכשרת רמת יוחנן בימי מלחמת העצמאות.
באוגוסט 1948 השתחררה ההכשרה מהצבא במטרה להקים ישוב חדש – "קיבוץ משלט" בכפר הנטוש זרעין- שקיבל את שמו -יזרעאל.
דני היה בין מייסדי יזרעאל, ובין הבודדים מהכשרת רמת יוחנן שנשאר כאן והפך את המקום לביתו.
דני נישא לחזי ב-1952 ויחד הקימו כאן את ביתם ומשפחתם. נולדו להם חמישה ילדים – הלה, נירה, עמר, אלון ולילך, וברבות השנים התווספו 16 נכדים ו- 20 נינים. שבט הרפז.
דני חי, נשם, בנה וחלם - יזרעאל. לאורך השנים עבד בחקלאות, בענף הבניין ובתעשייה. בין תפקידיו בולטים: מספר קדנציות בריכוז המשק, גזברות ושליחות של תנועת הנוער "הבונים דרור" בקייפטאון שבדרום אפריקה בין השנים 60'-63', אליה יצא עם המשפחה. את האהבה לארץ ישראל, לנופיה ולדמותה הנחיל לחניכיו הרבים.
דני יצא לעבודה גם בתנועה הקיבוצית, בתנובה ובוועדות המשקיות של התנועה.
לדני היה גם מסלול צבאי מרשים. בשנת 1949 – שירת בהגנה מרחבית יזרעאל - חבל תענך, המשיך בתפקיד מ"פ, נלחם במלחמת לבנון הראשונה וסיים את השירות בשנת 1983 בדרגת רב-סרן במילואים.
במהלך השנים השקיע דני בהרחבת הידע האישי והקיבוצי, ולמד לימודי כלכלה בפקולטה לחקלאות ברחובות, לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, קורס מורי דרך בבית ברל ועסק בהדרכת טיולים רבים בארץ ובחו"ל. דני אהב את המילה הכתובה ובלע כמויות עצומות של ספרים. הוא שימש מקור של ידע לכל שאלה בנושא השפה העברית וההיסטוריה של ארץ ישראל, והיה מעיין נובע לכל פותרי תשבצי האתגר ביזרעאל.
דני עבד שנים רבות במיטרוניקס בניהול מחלקת השנאים ובמחלקת הפלסטיקה ואח"כ ב"אובריה".
דני היה איש צנוע וענו, והסתפק במועט. הוא היה קפדן, חרוץ מאד ונחוש לעבר המטרות שהציב לעצמו.
חותם בולט במיוחד השאיר דני בפרויקט שיפוץ צריף הראשונים בקיבוץ, שהיה לפרויקט אישי וקיבוצי בהובלתו. במשך חודשים, ראינו אותו מחבר קרש לקרש, דופק מסמרים, צובע, ובסיוע שניים מנכדיו וברי פלדמן- החזיר את הצריף הישן שהיה בסכנת קריסה, לפינת חמד יפה ושימושית, חיה והומה. דני השאיר לנו את הצריף כעדות לאדם שהיה, ולתקופה שלמה שתמה עם לכתו.
בדרכו דני אהב לטייל ולחוש את האדמה ברגליו, בטיולים רבים, כולל שביל ישראל, בריצות בשדות העמק ובאופניים על הגלבוע, וכאן על אדמת יזרעאל שכה אהב, גם מסיים את שביל חייו המפואר - משקיף אל פני העמק לצד חזי.

המדינה שלנו עוברת ימים קשים, שמשנים כל מה שהכרנו. כמה סמלי שגם ביתנו משתנה היום, כי יזרעאל בלי דני הרפז, היא משהו אחר. הלוואי ששתי נינותיך, שנולדו בימים האחרונים, בסמיכות מצמררת למותך, תהיינה אות לתקווה, להתחלה חדשה, להמשכיות ופריחה, לנו ולמדינה שכל כך אהבת.
לשבט הרפז, אנחנו מחבקים אתכם היום, יודעים שמורשתו של דני נטועה עמוק בכל אחד מכם ושהוא ימשיך להיות חלק מכם ומגאוותכם.
נוח על משכבך בשלום, איש וסמל. אנחנו נפרדים ממך בהצדעה, בתודה ובאהבה.
בית יזרעאל.
יפעת אסף, 24/10/23

אבא,
חייך שזורים באין ספור ארועים הקשורים לאדמת הארץ ובנייתה. חיים שלמים של עשיה אין סופית למענה ולמען חברה שבה השיתופיות והשוויון הינם מעל לכל, וכך גם חינכת אותנו.
השתייכת לחבורת צעירים חדורי משימה ובתום מלחמת העצמאות היית בין מקימי המקום המופלא הזה – יזרעאל. הרעיון הפך למציאות (לעיתים הזויה) וגם אם לא תמיד צלחה הדרך תמיד האמנת אתה וחבריך שהעתיד צופן בחובו טוב.
איש של עשייה ופחות של דיבורי סרק. חד ונוקב, ממוקד ומפוקס, שקול ומתון. רואה את הנולד ומתכנן את הדרך אל המטרה והכל באיפוק, בקור רוח, ברצינות תהומית ויחד עם זאת בהומור שנון.
מושא להערצה, להתנהלות נכונה ומחושבת וניחן בהבנה ובידע רב בתחומים רבים ומגוונים.
בעיקר אהבת ספרים.... יכולת הקריאה שלך הייתה מופלאה.
זוכרת שלפני שהתחלת בלימודים, (כבר היו לך 4 ילדים) החלטת לקחת קורס לקריאה מהירה, שהיה מאד טרנדי בזמנו, כדי שתוכל להספיק לעבור על חומר רב והכפלת את יכולת מהירות הקריאה והכל כדי שיהיה לך גם זמן לפעילויות קיבוציות וגם זמן עבורנו. אהבת את המילה הכתובה והקפדת על שפה עשירה, נכונה ומדויקת.
אהבת לטייל ולגמוע את הארץ ברגל. חושבת שאין מקום בארץ שלא היית בו... ותמיד שלטת בהיסטוריה של המקום. היית בעל ידע עצום בכל מה שקשור לארץ ישראל – להיסטוריה, לגאוגרפיה ולסיפורי מקום.
רצית להרחיב אופקים והתחלת לארגן טיולים לחו"ל. מספר פעמים הוצאת טיולי משק לחו"ל והרשמת גם שם בתכנון ובביצוע מופתי.
איש של עבודה מסורה, מוקפדת ללא קיצורי דרך. נאמנות עמוקה לכל משימה ופרויקט.
באמת אבא, ניחנת בכל כך הרבה מעלות.
אוהבים לנצח.
הלה

אבא,
ביומיים האחרונים מצאתי את עצמי כותבת ומוחקת הספדים בראש.
ידעתי שכשתגיע השעה יהיה לי קשה לכתוב. אבל לא הצלחתי.
אפילו לא הצלחתי להגיד לך בקול את מה שהתכוונתי לומר כשישבתי לידך כמה שעות לפני שעצמת את עיניך בפעם האחרונה. כי בחודשים האחרונים בכל פעם שהיינו בטוחים שאלה הימים האחרונים - הפתעת את כולנו בפרץ חיים מחודש. והמשכת...
לא היה לי אומץ לומר לך:
"אבא, לך בשלום לדרכך, אנחנו משחררים אותך לעולם נטול ייסורים וסבל"... שמא באמת תשמע אותי ותקום ותגיד - "רגע רגע, אני עוד לא הולך"...
אבל זה לא קרה. הפעם זו אכן הייתה הפעם האחרונה.
זו הייתה זכות וגאווה גדולה להיות בתם של חזי ודני הרפז וחלק מהפורום שקראנו לו "מדורת השבט".
מסור אהבה וגעגועים גם לאמא, שלצידך,
אוהבת אותך מאד
הֱיֶה שלום אבא,
נירה

אבא,
לפני 75 שנה הסתערת על הגבעות האלו, 800 מ' מזרחה, שישבו בהם כנופיות של מרצחים שצלפו ביהודים שנסעו כאן בעמק, וניסו לעבד את האדמה.
ילד/נער בן 19, יליד ירושלים, חניך בתנועות הנוער, שהלך ללמוד בפנימיית כדורי והתגייס לפלמ"ח, כי ככה עושים ציונות אמיתית וכך עשו כל אלה, שהאמינו במדינת ישראל והיו מוכנים להקריב עצמם כדי להקימה.
יפי הבלורית והתואר, אל הקרב על יזרעאל-זרעין בשמה הערבי, הגעת כבר למוד קרבות ברחבי הארץ כלוחם בחטיבת יפתח של הפלמ"ח.
קרב קשה, שהוכרע לבסוף בניצחונו של הפלמ"ח.
על נקודה זו החלטת להקים את ביתך, יחד עם עוד מספר הוזים, התיישבתם בכפר והתחלתם לנהל קומונה, שהפכה לקבוצה ואח"כ לקיבוץ.
נלחמתם מלחמת קיום כנגד כל הסיכויים והקמתם מדינה פורחת וקיבוץ לתפארת, שוקק חיים, מלא משפחות צעירות וילדים והכל בזכות ולא בחסד.
אבא, המדינה הזו שהקמת, שוב נלחמת מלחמת קיום והגיבורים הם אותם נערים/צעירים, שנלחמים היום על גבעות לבנון וחולות עזה הארורה.
הסר דאגה מליבך שנדם, ננצח גם כאן, גם היום בזכות אותה רוח שהפיח דורכם במדינה. תמונת הניצחון האמיתית היא שתי נינותיך, שנולדו בשבוע החולף ואחת מהן ממש אתמול וקול צחוקם של המוני הילדים במדרכות יזרעאל.
במהלך כל חייך תרמת, לקחת אחריות ועשית עבור אחרים בצנעה, בהתחשבות ובשיקול דעת והיית מעורב בכל הקורה בקיבוץ ובארץ, תוך מילוי מגוון תפקידים כלכליים וחברתיים.
היית ה נ.צ. של יזרעאל.
היית אבא טוב, איש הגון וישר, גבר שבגברים,
וכך נזכור אותך תמיד. עומר

טל כרמי-שניר, נכדתו של דניאל הרפז, בתם של נירה ועופר, שרה את השיר: הָאִישׁ הַהוּא
אֵיפֹה יֵשְׁנָם עוֹד אֲנָשִׁים כְּמוֹ הָאִישׁ הַהוּא
אֲשֶׁר הָיָה כַּעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת.

לְמַרְגְּלוֹת הָהָר נוֹלָד, לְיַד הַנַּחַל.
בַּחֹרֶף שָׁר בֵּין עֲרָבוֹת בּוֹכִיּוֹת.
בַּקַּיִץ בֵּין אוֹרוֹת בְּצִבְעֵי הַמַּיִם
לַחְמוֹ שִׁלַּח עַל פְּנֵי הַנַּחַל לַדָּגָה.
מִקְנֵי הַסּוּף כָּרַת לוֹ עָפִיפוֹן
וּכְשֶׁהָיָה לְאִישׁ
מִגִּבְעוֹלֵי הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת נָטָה סֻכָּה,
מֵאֶבֶן הַמִּבְצָר הָאֲפוֹרָה בָּנָה לוֹ בַּיִת,
עַל מֵי הַנַּחַל טַחֲנָה הֵקִים, זָרַע שָׂדוֹת.
שָׁלַח אוֹנוֹ עַל פְּנֵי הַיָּם בְּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר.
אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר יָנִיחַ כְּלֵי מְלַאכְתּוֹ,
וְיִהְיֶה פִּתְאֹם לְאִישׁ אַחֵר.

אבא יקר שלנו,
קשה להאמין – איש הנצח נוצח...
בילדותי התחברתי לשירה של תלמה אליגון "אבא שלי הוא הכי..." בתמימותי הייתי בטוח שנכתב עבורי...
חלוץ, לוחם, גיבור קרבות, מגשים, מנהיג, מחנך... והרשימה עוד ארוכה בתארים ראויים. לא יכול לספור את כמות השבחים והכבוד בכל רחבי העמק והארץ לשמע אזכור שמך ואת תחושת הגאווה שהציפה אותי בכל פעם מחדש.
אתמול נולדה תקווה חדשה המסבירה בבהירות את מהותנו.
אבא, אמא יודע אני שאתם נהנים מהמלאכה המפוארת שיצרתם ועכשיו יחד אפילו יותר.
בגעגועים ואהבה עד אין סוף.
אלון

אבא'לה,
החכם, השנון, הענו והצנוע.
זה שבטח אם הייתי מחפשת בוויקיפדיה את המונח "מלח הארץ" – בטוח הייתי מוצאת שם את התמונה שלך, עם הטלה על הכתפיים.
לא מלח עדין כמו של היום – אלא מלח גס, כזה שמגיע בגוש שלא מתפרק בקלות, אלא ניצב איתן וחסון ואין דברים שיוכלו לו.
אבא'לה – זה שהשריש בנו במודע או שלא, שגיל זה בסך הכל מונה שזז, שאהבת הארץ והכבוד לאדם חשובה יותר מכל דבר אחר. שאין דבר שתרצה לעשות ולא תוכל, רק תפנה לזה קצת זמן.
כל כך הרבה דברים יש לומר עליך בשבחך, אבל אני יודעת כמה זה לא תואם את אופייך וכמה זה מביך אותך.
אז, אבא, השבט שהשארתם אתה ואמא, הוא חזק וגאה בכם.
ביומיים האחרונים בעוד כוחך הולך ואוזל התווספו לשבט שני כוחות חדשים ורעננים, וכולנו נמשיך ונשמור מורשתכם – הגנה, בניה וחיזוק מדינת ישראל. אוהבת לעד, לילך

דני יקר ואהוב,
אהבת לטייל, ידעת ללכת.
אין שביל בארץ שבו לא דרכו רגלייך.
הלכנו בעקבותיך לטיולים רבים.
כשסימנו וסדרו את שביל ישראל בתחילת שנות האלפיים, באת אלינו עם רעיון שנלך בשביל. כבר היית בן שבעים פלוס, אבל, עדיין היינו צריכים ללכת מהר מאוד על מנת לעמוד בקצב שלך. היית יוזם הרעיון, מתכנן התוכניות ומוביל בשבילים. גיבשת קבוצה שאליה הצטרפו כל פעם מטיילים נוספים. הכנת לנו מפות מסודרות לקראת כל מסלול, הלכנו בסופי שבוע במשך ארבע שנים. התחלנו בצפון בטיולי יום וסיימנו בדרום בטיולים ארוכים, בהם ישנו באוהלים ובמקומות מעניינים נוספים. ידעת לרתום גם את טיולי המשק לעניין וכך כל הטיולים בשנים הללו היו חלק מההליכה בשביל.
לא היית דברן גדול, אבל סיפורים על טיולים ומקומות שהיית בהם, תמיד שלפת, אם במקומות מתאימים ואם ליד המדורה בערב. כשהגענו למצודת כוח, סיפרת לנו על הקרב במלכיה בו השתתפת ועל דודו שנפל שם. בטיול הקפוא ליד ערד, ספרת לנו איך עליתם למצדה כשעוד לא הייתה דרך לשם, ואיך חרשתם את שבילי הנגב לפני הקמת המדינה.
התפקיד שלי היה להזכיר לך שצריך גם לשתות מידי פעם וגם לנוח.
גם כשסיימנו את השביל המשכנו לטייל ביחד- שביל הגולן ומסלולים נוספים.
בשנים האחרונות כשהרגליים בגדו בך ידענו עד כמה כואב אתה את זה שלא יכולת לטייל יותר.
דני- אתה בשבילנו היית ותישאר האור שפרץ והאיר את הדרך.
באהבה ובהערכה
ממטיילי שביל ישראל 2002-2006
רוחל'ה מטלון

לזכרו של דני הרפז - ראיון שהתפרסם בעלון 1857 (לפני חמש שנים) לכבוד חג המשק וקטע שכתב מושיקו סיני
חשבנו, שלכבוד האירוע המיוחד הזה מן הראוי לפרסם את קטעים מתמלילי השיחות שנערכו השנה עם דניאל הרפז – האדם והסמל.
דני ארוג בתולדות קיבוצנו לכל אורכם. הוא הגיע לכאן עם חבריו הפלמ"חניקים, בעצם קרבות מלחמת העצמאות, כדי לייסד קיבוץ חדש והמשיך כאן, לאורך כל שבעים שנות ההתעצמות והבניה, אותן אנו חוגגים היום כאן בקיבוץ (בקבוצת!) יזרעאל.
להלן השיחות:
שאלה: האם היו דיונים בנושא הזה של מחסור באוכל? זה עלה קודם ואתה אמרת "היה קצת", כלומר: היה קצת אוכל. האם היו עזיבות על רקע זה?
דני: תראי אף אחד לא העלה את זה כבעיה קריטית. אבל היו כל מיני התלוצצויות, כן. אני זוכר שאחד היה צועק כל בוקר: "כל בוקר יש לי לבן בעיניים". מה זה לבן בעיניים? שמים לך חצי ביצה קשה וקצת גבינה לבנה, אבל הכל אני חושב ברוח טובה, יחסית.
ש: זה לא היה משהו שאמרו זה נורא חשוב וזה נורא מפריע ומה עושים עם זה?
דני: אף אחד לא אמר בפה מלא שהוא הולך מכאן כי קשה לו. ברור שהיה קשה. אבל אנשים חיפשו, בעיקר תראי, באו ילדים צעירים לתנועות הנוער. הלכו להכשרה. משם ישר למלחמה. תקופה מאוד אינטנסיבית. משם מיד, תוך יום, לעבור להתיישבות בתנאים, כמו שדיברנו עליהם עד עכשיו. לא ראו את החיים האחרים בכלל. היו איזה שלושה חבר'ה שהלכו לעבוד על אוניות, היה אז מין טרנד כזה, לעלות על אוניות סוחר, לראות את העולם, לא היו אז יכולת ועניין לטיולים, אבל לראות את העולם, איך רואים? איך עושים את זה? עולים על אוניה.
היו כאלה שהלכו ללמוד. בודדים בהתחלה. כמעט לכל אחד היו הורים שעזרו, תמכו, השתלבו. אני מקיף כאן את הכל אני חושב, לא היה שום דבר מיוחד.
ש: אלה שהלכו ללמוד הלכו אז, בעצם, על חשבון ההורים?
דני: גם עבדו וגם, כנראה, על חשבון ההורים או בעזרת ההורים.
ש: זאת אומרת שכן היו כאלה שידעו שהם רוצים ללמוד, אבל שזה לא הולך פשוט ביחד עם קיבוץ.
דני: יכול להיות, כן.
ש: אלה שיצאו עם האוניות היו מהם שאחר כך חזרו?
דני: לא, מי שיצא – יצא. לא חזרו.
ש: זאת אומרת, שהיה ברור שמי שיוצא – עוזב, לא היה אז משהו כמו שנת חופש, שיש זמן להתלבטות, מי שיצא אז היה ברור שיוצא וזהו.
דני: כן.
.................
ש: הקבוצה שהקימה את יזרעאל זו קבוצה שהקימה רק את יזרעאל או שבמקביל...
דני: לא, לא, תראי – התגייסנו. כמו שבאנו להכשרה ישר חיילו אותנו, כביכול, כי אני אומר חיילו, כי זה היה תהליך כל כך פשוט. כן, זהו, מהיום אתה פלמ"חניק, זהו.
בדיקה רפואית: בא חובש, שם דרגש, תעלה תרד עשר פעמים מהר, מודד לחץ דם, בסדר, עברת. בקו"ם כזה. תצא מהאוהל תקרא לזה שאחריך.
ואז, כמובן, היינו מחלקה. וככה היינו עד השחרור, כשבעצם, מה היה השחרור?
יום אחד קיבלנו הודעה ש"בעוד שבוע אתם הולכים להתיישב, יש לכם שני מקומות לבחירה, יזרעאל או מקום על יד תל קציר של היום." זרעין עוד, כן, לא היה יזרעאל עדיין.
אנחנו בחרנו בזרעין כמובן, כי היה לנו עבר כאן, וזהו. היה רצף. לא באו נוספים ולא באו פחות, כולם הלכו מפה לשם.
ש: ואז הרוח הזאת של מה שהיה קודם נשארת גם כשמגיעים הנה?
דני: כן.
ש: ויש איזה אירוע שמשהו משתנה בתחושה של מלחמה, של קרב...
דני: טוב, ברור, זה גם נעשה במסגרת של צבא ועברנו למסגרת של התיישבות מהיום הראשון – אתמול הייתם שמה היום אתם פה זהו.
התפקיד הוא לשמור. אלף: לשמור על המקום, היה כאן גבול והמשוריינים של העיראקים עמדו בקצה הפרדס, וזהו. היו כמה יריות, התקפות, הפגזות. אבל יחסית לעבר הקרוב זה היה רגוע. וזהו מיד התחלנו, מי שבשמירה – בשמירה ומי שהולך לעבוד בחקלאות.
ש: ואיך החברות, או הרעות, שהיא חלק מהמלחמה, זה מורגש או שזה משתנה?
דני: זה לא משתנה, זה נשאר, אותם האנשים, אותן החוויות, במקום אחר ובתנאים אחרים כמובן.
ש: וכשמתחילים לעזוב? זאת אומרת, כשאנשים מחליטים שהם לא נשארים פה, איך זה נתפס?
דני: התחלת העזיבות היו בסוף התקופה שהיינו בכפר. אני חושב שבשנה הראשונה, אני מקווה שאני מדייק, לא חושב שהיה מישהו שעזב, אבל אחר כך עזבו אחדים מסיבות שונות. כל אחד והסיבה שלו.
הסיבה העיקרית לכל העזיבות, כמו שהן התחילו אז ונמשכו אחר כך, כל אחד רואה את זה אחרת אבל לדעתי, החיים היו די קשים, ואנשים חיפשו משהו חדש, רצו לראות איך החיים נראים אחרת.
אז הלכו – מי שרצה ללמוד, מי שרצה לנסוע לחוץ לארץ... מי מאיתנו היה בחוץ לארץ לפני זה? איך נוסעים לחוץ לארץ? היו חלק שהלכו לעבוד על אוניות, להיות ימאים, זה לראות חוץ לארץ. כל אחד חיפש את הדרך שלו. אנשים הלכו למשפחות, אנשים לא ראו את הבית תקופה כל-כך ארוכה, חלק רצו לראות את הבית. זהו, כל אחד והסיבות שלו.
ש: זאת אומרת שכשכבר אין מלחמה אז משהו משתנה.
דני: כן. סך הכל, הכל חדש – המדינה חדשה, אנשים רוצים לראות מה שבחוץ גם.
.......................
ש: אני כל פעם חוזרת לנושא הזה כי אני מרגישה שיש בזה משהו שהוא מפתח להמשך שלכם פה. שלכם זה אתה וחזי מבחינתי, כי אתם אלה שנשארתם.
דני: כל פעם שיוצא לי לדבר על משהו שקרוב לנושא הזה, מצד אחד אני מרגיש טוב מאוד עם מה שהיה, מצד שני אני מרגיש מאוד לא נוח, איפה כל החבר'ה למה רק אתה פה? (צוחק) זאת עובדה, מה לעשות. עובדה, שבמקומות אחרים בכל זאת נשארו כמה מהמייסדים, גם כן מעטים. ויש, כן, במלכיה או בנתיב הל"ה, או בפלמחים, בכל מיני מקומות משקים כאלה... ארז, שהיינו איתם, היינו מקבילים אליהם.
ביזרעאל באמת, יכול להיות, שהתנאים של השנתיים הראשונות הם שהיו מכריעים. זה היה במפורש תנאים קשים. למרות שלא הרגשנו ככה, לא הרגשנו מסכנים, אולי אפילו להיפך, היינו ככה חבר'ה עם גאווה שחיים, מסתדרים, אבל למעשה, לא יודע אם במקומות אחרים היו דברים כאלה. כנראה, שעל הרבה אנשים זה השפיע, בין היתר.
ש: יכול להיות שהגיע שלב מסוים של התבגרות, או.קיי. עד עכשיו חיינו ככה אבל לא חייבים להמשיך לחיות ככה. יכולים אחרת.
דני: כן, נכון, נכון. מאוחר יותר, כשאנשים התחילו להתחתן והגיעו ילדים, אז במפורש יש כאלה שאמרו אני לא רוצָה לגדל את הילדים שלי פה. ובאמת למה שכן, איזה תנאים, איזה אמא הייתה מסכימה היום לגדל ילדים ככה.
...................
דני: יזרעאל הייתה שנתיים כאן, על הגבול. על הגבול ממש, כן. הגבול ביזרעאל לא היה יותר שקט מאשר במלכיה.
....................
ש: זאת אומרת משהו בתחושה של האנשים השתנה, יכול להיות שגם זה שהייתה מדינה.
דני: ברור. זה שהייתה מדינה שינה הכל.
ש: מה הייתה התחושה לפני זה?
דני: לפני המדינה?
ש: כן, כי הייתה סוכנות יהודית, היו מוסדות, היה איזה קיום של יהודים בארץ ישראל.
דני: ...היו כאלה שישבו בבית ולא הלכו להילחם, אבל הרוב, בוודאי שמרבית הצעירים, אני לא מדבר על דתיים שזה היה פלג נפרד בכלל, אבל גם הדתיים ברובם, למשל, הם סבלו בירושלים כמו כל האחרים.
גדלנו לזה מתוך הכרה, מילדות, דרך בית הספר ודרך תנועת הנוער ואחר כך "ההגנה" וכל זה, זה היה מין תהליך ברור... היה ברור לי שאני אלך לפלמ"ח. כמו שהיה ברור לכל בני הכיתה או לבני התנועה או לחברים בשכונה. אני יודע שמהחברים שלי, מהכיתה שלי, ...לא חושב שהיה אחד שלא התגייס באיזושהי צורה. לא כולם היו בפלמ"ח, או הלכו לצבא. מי שלא היה בצבא הלך לנוטרות, ומי שלא הלך לנוטרות השתתף בהגנה על ירושלים. לא ידוע לי על מישהו שלא עשה כלום.
ש: (בהקשר לכך, שהחבר'ה של דני מהפלמ"ח נפגשים מדי פעם, פגישות שהוגדרו בהתחלה כמסיבות, ועם השנים הלכו ופחתו, אך עדיין מתקיימות). חשבתי שאני יותר אבין למה אתה מתכוון כשתספר לי למה אתה מתכוון בחברות וברעות... נגיד הקרב על מלכיה, זה משהו שהוא יצר את השינוי או שלא?
דני: הקרב על מלכיה לא היה ראשון, הוא היה מאוד משמעותי, אבל היו לפניו. אם שאלת על המסיבה, על הפגישות האלה, הכל תוצאה או תולדה של הקרב הראשון.
הייתה מין חוויה משותפת כזאת ואת החוויה הזאת ידעו איכשהו לתעל למסיבה, למשל: עם תוכן שיישמע היום מאוד ארכאי כזה, אבל תוכן מאוד חשוב לגבי הימים ההם – שירים של אז וכל מיני זהו, והפכו את זה למסורת, איך להגיד, אצל יהודים קוראים לזה מעמד הר סיני, מה זה מעמד הר סיני?
זאת הייתה חוויה אחת שכל מי שהיה שמה, במקום, האגדות והמקורות אומרים, כל מי שהיה שם במקום ראה את זה וקיבל את זה ומאז שומר את זה עד היום.
ראיינה: רעות שליב לוין

מושיקו סיני, גרעין, רמת יוחנן, מדור המייסדים
למעשה, חוץ מדני וחזי, כולנו נטשנו את הקיבוץ, כל אחד בזמנו, אך את ה"רזרבה" לא עזבנו מעולם. אנחנו קשורים בחוטים סמויים של חברות, של אמון הדדי מוחלט, נפגשים לעתים קרובות, ולרבים מאיתנו, ואני אינני יוצא מהכלל, זו החברה היחידה והחשובה ביותר, למרות עשרות השנים שחלפו מאז. מישהו אמר לי פעם: "אולי אתה עזבת את הקיבוץ, אך הוא מעולם לא עזב אותך"
עברו ימים ובאו עמם שינויים וניסיתי להתרגל. התחלנו לבנות את המשק במקומו החדש על גבעה, מזרחית לזרעין. נבנו צריפים, הוקמו סככות לרפת ולדיר, מעשי בטון וברזל, עברו הימים שבחרנו חושה בכפר וזה היה לרפת. בנינו חדר-אוכל רחב-ידיים ואף הקימו לנו בריכת מי-שתייה, שצינורות מהמעיין שלמטה הובילו אליה את המים, דבר ששם קץ לצורך להוביל את מי השתייה בחביות מהמעיין.
תוך העלאת תבניות היציקה השתוללה סופה. איש לא טרח לבדוק את מיקום התבניות שנית למחרת בבוקר, וכך קרה שלאחר היציקה התברר שהבריכה תישאר עקומה לעולמים. העמק זכה למגדל פיזה משלו...
לאט-לאט עברו החברים ליישוב החדש. הוקמו מכבסות. מקלחות ומחסנים. קבוצה מצומצמת, ואני בתוכה, נשאר בכפר, בתפקיד מאסף, בינתיים גם חלו שינוים באזור.
לאחר חתימת הסכם שביתת-הנשק ברודוס הוזזו גבולות, ביניהם גם הגבול שלידינו, שהועבר כשלושה קילומטר דרומה. ואדי-ערה הפך להיות שלנו לכל אורכו נוספו שטחי קרקע רבים שחולקו למשקים שונים מהעמק והגליל, ונוצרה אצלנו כמין מושבה של אורחים ממשקים אחרי, שלתקופה מסוימת פתחה לנו אופקים חדשים.

לכבוד חג השבעים ליזרעאל הלכתי לראיין את דני הרפז. שמעתי ממנו שהוא וחבריו מהפלמ"ח נפגשים למסיבה מדי שנה (במשך שבעים שנים!), על סיקו – שהיה מפקדו, על החיים בזרעין, על הבתים הראשונים שהוקמו על הגבעה שלנו, אליה עברו אחרי שחיו כשנתיים בזרעין.
באופן לא מפתיע, הוא לא תיאר את תחושותיו, כשסיפר כיצד חיו אז: קרובים לגבול המדינה, האוכל היה מועט וכדי להתקלח ירדו למעין. ניסיתי להבין איך הרגישו, חבורה של צעירים, עוד לא בני עשרים, שהגיעו לכאן לאחר שלחמו בכמה קרבות קשים מאוד ואיבדו חברים. כשניסיתי שוב לשאול כיצד הרגיש, נאלצתי להסתפק בתשובה:
"מה גם שהתקופה התברכה ממש (מדגיש) בכמה אנשים כמו אלתרמן וחיים גורי וחיים חפר שידעו לבטא את כל התקופה הזאת בצורה אולטימטיבית. אין כמוהם... אני חושב שהם היו, אולי החמצתי עוד אחדים, אנשים שיודעים לבטא תקופה כמו שהיא...הטור השביעי של אלתרמן היה כל כך נכון ואמיתי ומבטא בדיוק את ההרגשה של כולם."
בעת השיחות הללו, קיבוץ יזרעאל היפה, הפורח, עם שיכוני 'מזרח', 'צעירים', 'הורים', 'גלבוע', 'צמרת' 'הוד', 'נוף' ו'שדות' היה פתאום פחות מובן מאליו. התקופה האחרונה, שבעיצומה דני הרפז הלך לעולמו, מגבירה תחושה זו. רעות שליב