דפי הנצחה

דברים שנקראו על קברו של אורי ארד ז"ל [לאחר השמעת השיר "סתו", מלים: שימרית אור, לחן: שלום חנוך].

כשאורי נפטר מן העולם בכיתי עליו. על נשמתו היפה כל-כך, הרחבה כל-כך. רחבה באופקים והנדיבה בנתינה. נשמה שידעה לאהוב, לעלוץ ולשמוח. נשמה שאהבה את יפי המראות והטבע כמו נגלו לפניה כל פעם מחדש. נשמה שאהבה לדעת על היקום, לחקור ולתמוה...


נשמה של איש נמרץ, שגמע מרחבים בתוך נשמתו ואופקיו היו ככתפיו הרחבות. איש שידיו פעלו ללא לאות. בציור, בכתיבה, בעבודות הגינה, בעבודות הבית, גם בבישול ובטח שכחתי עוד...


הוא היה איש רחב כתפיים, נמרץ וחזק, אך נשמתו הייתה רכה כנשמת ילד. נשמה המבחינה בכל רחש אצל הזולת. מבחינה ונזהרת בכבוד האחר, מבחינה ונשמרת מפניו.


ואני בכיתי על כל היופי הזה, על הנשמה שנשאה כאב צער וחבורה טרייה... נשמת ילד עולץ שלא ידעה להשתמש במגנים ואורי היה צריך לגונן עליה... על נשמתו.


ולאחר זמן רב, כאשר שוב הצלחתי להקשיב לשירים בעיקר לשירים עבריים, התנגנה לי השורה: "ואיה אותה שמש של קיץ ??? ואותה רוח בוקר צוננת, לאן נעלמה????"


פרצתי בבכי תמרורים... והפעם בכיתי כבר על עצמי. הרגשתי, שהשמש לא הייתה לי עוד... כמו עם אורי.


בעיניו של אורי, כל מזג אוויר היה יפה ונראה כמו יום שמש. היה אומר לי, תראי כמה יפה בחוץ – כאשר היו טיפות הגשם הראשונות יורדות להן בנחת והעננים מציפים את השמיים. ומה דעתך שנצא לטיול ? היה ממשיך באותה נשימה...


לטייל, לטייל, לטייל. מירי מתקשרת ושואלת אותו "ולאן נטייל השבוע?" אורי מתכנן ומוביל. נכנס לסמטאות וחוקר את הסביבה, מרגיש אותה ומבטא רשמיו בו זמנית. כל פרט בשטח היה בו משהו לשוחח עליו. ואורי ידע והיטב לתאר. ואני אהבתי לשמוע אותו. לשמוע את קולו. לא יודעת אם ידע.... אם אמרתי לו אי פעם... וכך נעלמה לי אותה שמש של קיץ ביום של שרב... והשמים היפים והכחולים, נשארו כואבים ... בוכים לי השמיים. החתולים המזדמנים לחצר גם הם מיותמים, ללא לטיפותיו; והגינה שלו מתגעגעת לידיו הבוטחות, לעיניו המתבוננות בהנאה ולנפשו המתענגת...


ירדן, שהיה בן 11, כשאורי הלך לעולמו, אמר לי: "תשמעי מה אני אומר לך, אורי לקח אותנו לטיולים. הוא רצה להראות לנו את מה שהוא אוהב ושנאהב את מה שאהב. אנחנו נמשיך לטייל וככה נרגיש את האהבה שלו.."


אורי יקירינו, אהוב שלי, אהוב שלנו ... הרוח הנושב מן האופקים הלא נגמרים יישא אותך אלינו עם השמש ואתה תמשיך להיות אתנו. לטייל, לחשוב, להאזין ביחד למוסיקה ולשירים ישראלים, שארץ ישראל ניבטת מתוכם...


אתה ידעת להתענג על אוכל טוב, על נוף יפה, על אומנות...


חושני ורומנטי בכל רמ"ח ושס"ה אתה...


והלוואי למדנו כמותך להוקיר כל אלו...


יעל ארד



מסיפורי אורי (הסיפור שלא נכתב)


שבוע לפני מותו ביקרנו שוש ואני ביזרעאל. מאוד אהבנו להתארח אצל יעלי ואורי. נסענו לגלבוע ליהנות מהפריחה עמדנו במצפה אבנר והתבוננו בעמק יזרעאל הפרוש תחתינו, "זה הנוף שאני מכור לו, וזו הסיבה שאני חי ביזרעאל" כך אמר לי אורי. הצטלמנו, טיילנו וחזרנו לקיבוץ.


ישבנו בסלון לפטפט מעט והשיחה נסבה על שני ספרים נוספים שאורי רצה מאוד לכתוב, אחד על אימו ומשפחתה, משפחת אלישר, שעלתה לארץ, לירושלים, בתקופת גרוש ספרד, והיא עצמה הייתה דמות ידועה בירושלים בזכות עצמה. ספר נוסף על מלחמת יום הכיפורים, "מה יש לך לכתוב על המלחמה?" שאלתי אותו, "הרי לא היית לוחם וגם לחזית לא הגעת?" "עברתי חוויות אישיות רבות לא קלות, וחלקן גם משעשעות", אמר, "אני רוצה לכתוב עליהן".


סיקרן אותי מאוד הנושא, מכיוון שאף פעם בכל פגישותינו לא סיפר לי אורי את הקורות אותו בזמן המלחמה. אני רק ידעתי שהוא לא היה קרבי. "את מה שיש לי לספר", אמר "תוכל לקרא בספר". לבסוף, לאחר הפצרות רבות אמר: "טוב, אספר לך סיפור אחד".


תפקידי בזמן המלחמה היה להעביר אמצעי לחימה שהגיעו מחו"ל לנמל חיפה, לנתב"ג או לנמל אשדוד, ללוחמים בסיני. יצאתי מהמחנה בסיני כל פעם, עם מספר משאיות לפי הצורך. אני הייתי מפקד השיירה והאחראי על ההובלה מהנמלים, למחנות בסיני.


יום אחד נסענו שיירה של חמש משאיות, לנמל חיפה, העמסנו ציוד ויצאנו מהנמל באיחור רב, התחלנו בנסיעה דרומה. מזג האוויר היה גשום וקר, הכבישים היו עמוסים והדרך התמשכה לה, הלילה ירד מזמן, הראות הייתה לקויה, החלטתי שמסוכן להמשיך לנסוע אפילו למחנה קרוב, ושיש לעצור, ולהמשיך רק למחרת בבוקר. מכיוון שהייתי ליד קיבוץ משמר דוד, הפניתי את המשאיות ונסענו לקיבוץ. הגשם לא הפסיק לרדת, היינו עייפים ורעבים, נכנסנו לקיבוץ ועצרנו ליד חדר האוכל. ירדתי מהמשאית והלכתי לחפש מישהו שיעזור לנו, הקיבוץ נראה שומם, נכנסתי לחדר האוכל ופגשתי חברת קיבוץ, סיפרתי לה את מצבנו וביקשתי שתעזור לנו למצוא מקום ללינת לילה. החברה הסבירה לי שחדר האוכל כבר סגור, ומכיוון שרוב הגברים בקיבוץ מגויסים, אין אפשרות להלין אותנו. היא לא יודעת איך לטפל בנושא, ובקיבוץ כרגע אין מי שיכול לעזור לנו. ביקשתי ממנה שאולי נוכל רק לישון בחדר האוכל, אך היא אמרה שזה לא באחריותה ואין לה אפשרות לאשר לנו. ראיתי שלא נצליח כאן, עליתי למשאית ויצאנו מהקיבוץ.


נסענו מעט והגענו למושב טל שחר, נכנסנו למושב ונסענו עד שראיתי סככה של הצרכנייה אמרתי לחברה, שאין ברירה נפתח שקי שינה ונישן כאן מתחת לסככה, השעה הייתה כבר מאוחרת , הגשם לא פסק, החברה הוציאו את שקי השינה שלהם והתכוננו לשינה, פתאום הגיעה אישה, שיצאה מאחד הבתים, פנתה אלינו ושאלה למעשינו כאן, אמרתי לה, שלא מצאנו מקום ללון. מייד הציעה לנו לבוא ולהתארח בביתה, לאחר כמה סירובי נימוס הסכמנו. נכנסנו לביתה הצנוע והחמים, העמידה קומקום מים, ולעניין השינה אמרה שגם בעלה בצבא, בסיני, היא תישן בחדר עם הילדים ואנחנו יכולים לישון בסלון ובחדר השינה, פרסה לנו פרוסות לחם עם ריבה, זה מה שהיה לה בבית, קפה ותה, הוציאה כמה שמיכות מהרזרבה ואמרה שנסתדר. הודינו לה מאוד.ערכנו תורנות שמירה למשאיות אכלנו והלכנו לישון. קמנו מוקדם, האישה כבר הכינה לנו שתיה, שתינו, אכלנו הודינו לה על הכנסת האורחים, ויצאנו בשיירה לדרך, לסיני.


עם סיום מלחמת יום הכיפורים, התקבלתי לעבודה במשרד הביטחון, היו לי קשרים טובים איתם עוד מתקופת עבודתי בתעשייה האווירית. בשל העומס הרב, הוצבתי מייד באגף השיקום בתפקיד מנהלתי , יום אחד בעוברי במסדרון ראיתי אותה, היא ישבה בתור לאיזה משרד, נראתה שפופה, עצובה ומבולבלת בידה החזיקה ניירות , שאלתי אותה למעשיה כאן, והיא סיפרה לי בדמעות, על בעלה, שלא חזר מהמלחמה. עכשיו היא כאן כבר כמה פעמים לטפל בנושא, היא נראתה לי אבודה בבירוקרטיה . הזמנתי אותה מייד לחדרי והבטחתי לה שלא אעזוב אותה, עד שעניינה יסתדר על הצד הטוב ביותר. עזרתי לה למלא את כל הטפסים והשאלונים. הלכתי אתה למשרדים השונים, וביום שנקבע נסעתי עם עובד השיקום לבקר אותה בביתה. היא הייתה זקוקה לעזרה, דאגתי שתקבל את כל המגיע לה, תקופה ארוכה הייתי בקשר איתה וטיפלתי בכל צרכיה במשרד הביטחון.


זה אחד הסיפורים שסיפר לי אורי שבוע לפני מותו, את שאר הסיפורים בספר – הפסדנו.


יהי זכרו ברוך.


יוסי, בן דודו של אורי



לאורי


כבר שנתיים עברו וקשה להבין איך זה קרה, לנו רק נשאר לזכור איזה מין בן אדם היית.


אני בחרתי לדבר על היום שפגשתי אותך בפעם הראשונה לפני שש שנים:


הייתי נקלט ועשי התקשר אלי ואמר: "יש פרויקט חדש ומישהו צריך עזרה, קוראים לו אורי ארד".


דיברנו, קבענו מקום ושעה, אבל שכחתי לשאול איך להגיע לבית שלך.


למחרת שאלתי איפה גר אורי ארד אמרו לי "בבית בפינה עם הגינה היפה".


אני הלכתי לפגישת עבודה, וקיבלתי הפתעה גדולה:


מהרגע שהתחלנו לדבר היה לך מאוד חשוב איך אנחנו מרגישים, האם קשה לילדים, למה השינוי שעשינו ועוד...


במשפט האחרון אמרת: "איך אתה ו"מעלה"?"


עניתי לך את האמת: "אין לי מושג מה זה", והשבת לי : "בסדר, זו הבעיה שלי לא שלך. אני אלמד אותך".


כך התחיל הקשר בינינו וכך גם היה במשך כל השנים שעבדנו יחד, דיברנו על הכל – עבודה, משפחה, תפיסת חיים. כל יום היה כיף, כי כל פעם לימדת אותי משהו חדש שלא תמיד קשור לעבודה.


היית לי מדריך, מורה, יועץ והחשוב מכל חבר,


מתגעגע מאוד כל יום


דמיאן


אזכרה במלאת שנתיים לפטירתו של אורי ארד ושנה לקבורתו:

אורי יקירנו נולד לפי התאריך העברי בכ"ז בניסן תש"ז והיום, יום חמישי, כ"ד בניסן עלינו לבית הקברות להתייחד עם זכרו.

תודה רבה לכל החברים שכבדו אותנו בנוכחותם.

תודה לדוד מיטלברג שנהל את הטקס ואמר תפילות לעילוי נשמתו,

תודה לדמיאן צ'יקוראל, שעזר לנו בהשמעת המוסיקה,

תודה לארני פרידמן ולמחלקת הנוי, שדאגו להכין את המקום ולהביא וורדים אדומים, אותם אורי אהב כל-כך.

תודה לעשי מור, שתמך ועזר בקיום הטקס.

תודה לך זמרה שאת עוזרת בהבאת הדברים ותודה לכם, לכלכם, על שבאתם והשתתפתם וכבדתם את זכרו של אורי.

יעל והמשפחה.


כ"ז בניסן תשעו 5.5.16 , חמש שנים למותו של אורי .
דברי אשתו יעל ליד קברו
לאורי שלי

" אקבל את הדין.

אין תלונה בלבבי.

הן אדמו שקיעותיי

וטהר שחרי,

ופרחים חייכו

בצדיי נתיבי

בעוברי."

כך כתבה רחל וכך, במילים אלו ממש, בחר אורי אהובינו לחתום את צוואתו.

אורי ציטט את רחל המשוררת באומרו "אקבל את הדין" והוא היה כאילו מוכן בבוא שעתו.

אורי הרגיש שגמע מלא החופן שקיעות והנוף סביב גרם לו כל פעם מחדש להחסיר פעימה.

...ואהבתו לפרחים הייתה מן הידועות. סיורים במשתלות היו מעשה שבשגרה. לקנות אדמה, לקנות דשן, לקנות משור חזק שמתאים לגיזום הגדר החיה, המפוארת, ומכסחת דשא פרטית לדשא וו לקנות שתילים. שתילים חדשים. קודם, לעבד את האדמה, לדשן, לכסח ואז לשתול את הבייביס. ככה קרא לשתילים הרכים.

והגינה של אורי נחשבה לגינה להתפאר בה. ופעם, אוריאן הקטנה שישבה בצילה, אמרה לסבתה "זה כמו בגן עדן! נכון?"

אכן הפרחים חייכו לו. חייכו אליו... וארני, השכן שרצה להחמיא לו אמר לו באנגלוסקסית, יו הוו גרין פינגרס. יש לך אצבעות ירוקות, או כמו שאומרים בערבית יידו חודרה. ביטוי נרדף לידיים מבורכות.

אורי אהב את הטבע בכל מאודו. אהב להסתכל עליו ולטייל בתוכו גם מבעד לצילומים. כן. הוא גם ידע לדמיין ותרגם את המראות באופן תחושתי. לדמיין ולספר. יכול היה לספר על מקום שלא היה בו כאילו טייל בו פיזית ממש .

נפשו הייתה רגישה ומלאה בחופן גדול של אהבה ונתינה אך כמו הוורד הרך והעדין, הנתון למשברי מזג האוויר... הייתה נפשו עדינה, עד כי לא פעם נותרה פצועה וכואבת... ובליבו הטהור והזך, כשל הילד, היה נותר הקוץ של הוורד, הייתה נותרת השריטה.

אורי היה בעל נפש רגישה ופגיעה עד מאוד ואותי זה מנחם לדעת שהרגיש כי הפרחים חייכו אליו.

ואני רוצה להוסיף ולשאול אף במילותיה של רחל המשוררת:

"האתה הוא הקץ?

עוד צלול המרחב...

ערפילי החיים רומזים מרחוק,

עוד השחק תכול והדשא ירוק

טרם סתיו"

אורי היה בשיא של פריחה, בשיא של יצירה והוא היה כל כך בטרם סתיו....

אורי אהוב שלי, מאוד אהבת פרחים ובזמן האחרון הצטרף אליך לגן של מעלה פרח יפה וקסום... איילה שאהבת ואהבה אותך ... שמור עליה בגן שלך...

אורי שלנו, מאוד אהבת פרחים וביותר את הוורד. הוורד האדום. והיום כ"ז בניסן, הוא יום הולדתך. אני מבקשת מכל הקהל היפה והאוהב שנעניק לך את הוורד שכל כך אהבת...

הקהל מוזמן להשתתף בשתילה.