דפי הנצחה

אנטון ברן

11.4.1931 – 1.9.2006

לפני שנתיים,
ורק בעידודה הפעיל של זמרה, הסכים אנטון להתראיין. הוא ביקש שהחומרים יישארו
חסויים ולא יעשה בהם שימוש, כל עוד הוא בחיים. "אחרי שאהיה בשקדים," הוא אמר, "זמרה תחליט". צר לנו שהתיק האישי לא נשאר סגור עוד שנים רבות, אבל הגוף הכריע את אנטון, והוא איננו.

אנטון ברן נולד ב-1931 בנובי-סאד, יוגוסלביה, בנם הצעיר של גריגורי ואירינה ברן, אחיהם הצעיר של גיזלה, וזולטן. האב, גריגורי, היה ממוצא רוסי, קצין בצבא הלבן. בעת עליית הקומוניסטים גריגורי ברח להונגריה, שם הכיר את אירינה. הם התחתנו ועברו להתגורר ביוגוסלביה. אנטון זכר את אמו כאישה יפה, בעלת עור לבן, בדיוק כמו של עלמה, נכדתו. לגריגורי היה עסק הובלות גדול עם סוסים ועגלות. כל בוקר האב הלך לבית הכנסת להתפלל שחרית, אחר-כך שתה כוסית קוניאק ויצא לעבודה. פעם ראה אנטון הקטן את אביו "מרביץ" כוסית קוניאק. האב נתן לו מטבע והשביע אותו שלא יגלה לאמא. הוא לא גילה! האם ניהלה את משק הבית עם חמש עוזרות. מוסיקה קלאסית נשמעה בין קירות הבית, שופן ובטהובן, אבל אנטון ואחותו ברחו מהצלילים האלה. כילד, אנטון אהב לשחק כדורגל עם הגויים. הקשרים בין הגויים והיהודים היו טובים. "הם בכו כשלקחו אותנו," הוא נזכר. כל בוקר לקחה אותו המטפלת שלו לבית הספר היהודי הגדול, שבו הספיק ללמוד שבע כיתות לפני פרוץ המלחמה.

ב-1944, לאור היום, נכנסו חיילים הונגרים לבית ונתנו למשפחה רבע שעה להכין תיק קטן לכל אחד.
אנטון לקח בגדים. האב לקח כסף וזהב. הלכו לתחנת הרכבת ונסעו ברכבת הנוסעים הרגילה לבודפשט. כעבור זמן קצר, שוב נלקחו לתחנת רכבת והוכנסו לרכבת משא, לקרונות של בהמות, בדרך לפולין, לעבודה. האב כנראה הבין שהיעד הוא אושוויץ. הוא מסר לאנטון כסף וזהב, מסמכים ותמונות משפחתיות, אמר לו להשתדל להישאר בחיים, וזרק אותו מהרכבת. הרבה ילדים קפצו מן הרכבת, חלקם נהרגו מן הנפילה או מירי הצלפים מגג הרכבת.

אנטון הגיע לבודפשט למשרדי הג'וינט, שם סידרו לו ניירות מזויפים, ומגורים במרתף עם עוד כמה ילדים. אפילו הלך לבית-ספר שם. כארבעים ילדים יצאו למסע בריחה מהגרמנים דרך הונגריה, בולגריה, צ'כוסלובקיה וחזרה להונגריה. ארבעה-עשר חודשים נדדו בדרכים, ללא מחסה וללא אוכל. הרבה ילדים מתו מתלאות הדרך, ממחלות ומהכינים. מתוך ארבעים ילדים נותרו תשעה בלבד.

ב-1945, שיחררו הרוסים את בודפשט, ואנטון חזר הביתה. בני המשפחה קבעו להיפגש לאחר המלחמה בבית, בנובי-סאד. אף אחד לא בא. ההורים, כנראה, נספו באושוויץ, ולא ידוע מה עלה בגורל האח ואחות. אנטון נשאר לבדו בעולם. אישה הונגרייה התגוררה בבית המשפחה, אישה טובה, אנגליקה, שהכניסה אותו הביתה וטיפלה בו עד שעזב את יוגוסלביה.

אנטון היה חבר בארגון "השומר". בדצמבר 1948 עלה ארצה באוניה קטנה ורעועה, בשם Kepalosשהעבירה נשק ועולים לחופי המדינה החדשה. בחודש הראשון שהו העולים בקיבוץ יגור ועבדו שם. לאחר חודש הלכו למזכירות לבקש משכורת, אבל כשאמרו להם שאין משכורת בקיבוץ, עזבו את הקיבוץ והלכו לעבוד בנמל חיפה. משם עברו ארבעה חברים מן האוניה לגור בדירה ערבית מרופטת ביפו ועבדו בעבודות מזדמנות.

כשהיה בן 17, התגייס אנטון לצה"ל יחד עם עוד 11 יוגוסלבים. הוא למד מכונאות רכב ושירת שלוש שנים. כשהגיע העת להשתחרר, החליט להאריך את השירות, כי היה אז צנע בארץ, והצבא סיפק לחייליו גם אוכל וגם משכורת. ב- 1952 השתחרר מצה"ל והתחיל לעבוד כנהג בקופת החולים בעפולה, וגם התגורר בעיר. כעבור ארבע שנים והוא בן 24, התחתן עם דרורה וב-1960 לזוג נולד בן, אהוד. לאחר הגירושין, הכיר אנטון את זמרה, אמא לאלי ולאורן, והם נישאו ב-1963. נולדו להם עוד חמישה ילדים: אירנה, ע"ש האם אירינה ז"ל; סמדר; גזית ע"ש האחות גיזלה; צאלה, וגיורא ע"ש האב גריגורי ז"ל.

במשך תשע שנים אנטון חי ביזרעאל במעמד "בעל של חברה" ועבד בקופת החולים כאחראי על הרכב, במחוז הצפון. דריק שיכנע אותו שיתקבל לחברות ביזרעאל, וכך עשה. הוא היה בצוות העובדים בדוכן של עוף העמק ברמת ישי, ואחר-כך עבד תקופה כנהג בבית-שאן חרוד. כסדרן רכב ייזכר אנטון כמי שצעק: "אין!" עוד לפני שהחבר סיים את בקשתו, אך מצא דרך לפתור את הבעיה ולדאוג שה"אין" יהפוך ל"יש". היה מהעובדים הראשונים במיטרוניקס, ושמר למפעל אמונים שנים רבות לאחר גיל הפנסיה, גם כשהיה חולה מאוד.

חוש ההומור המיוחד שלו, הקולניות , והחספוס החיצוני היו מסימני ההיכר של אנטון, אך חבריו ובני משפחתו זכו להכיר גם את הלב החם והרגיש, ואת אהבתו הרבה לילדיו ולנכדיו. זמרה ואנטון פתחו את ביתם וקלטו מספר שיא של ילדים מאומצים, ועם בואם של בני הנוער הרוסי שעלו ארצה לבד, הרגיש אנטון כלפיהם סימפטיה ויחס מיוחדים. כמו-כן אהב מוסיקה ישראלית, ובמיוחד את שיריהם של אריק סיני ויוסי בנאי. אהבתו הגדולה לברידג' נמשכה שנים רבות, ויחד עם דריק, חברו בלב ובנפש, הם שיחקו במשחקים ובטורנירים וזכו להצלחות לא מבוטלות. אנטון היה חובב כדורגל מושבע, אוהד נאמן של הפועל חיפה, ונהג להיפגש עם צוות המטבח בבוקר השכם, לשמוח על הניצחונות ולצחוק על היריבים. כבר עכשיו הבקרים בחדר-האוכל שקטים מדי, ואתה חסר, אנטון.

כתבה: דינה בוקמן

מוזר מאד לנו,

כולנו, לעמוד כאן היום להיפרד ממך, אנטון היקר.

אתה כלל לא היית הקיבוצניק הטיפוסי – לא במראה ולא בהתנהגות. מחייך תמיד, בעל חוש הומור, פה גדול, הקללות זרמו חופשי, ציני, דוגרי – חיית חברה אמיתית.

בוודאי אתה עומד שם למעלה, מסתכל עלינו ומתפוצץ מצחוק, כמה אנחנו רציניים, מליציים ועצובים כאן.

חשבתי להיפרד ממך במספר אנקדוטות קטנות שליוו את המפגשים בינינו לאורך השנים.

הפגישות הראשונות – זמרה ואתה, הורים מאמצים של מספר חברי גרעין שלי. קלטתם במשך השנים לתוך המשפחה הגדולה והמרשימה שלכם אנשים רבים, שחלקם חיים איתנו גם היום.

האהבה שלך לילדים הייתה מדהימה. כשדוֹר, הבן הגדול שלי היה קטן, היה עובר אליך לשולחן בחדר האוכל לאחר שאכל איתנו. אז ילדיך גדלו, נכדים טרם היו ואמצת אותו. הוא היה יושב עליך, היית טובל לו לחם במרק ועל ברכך אכל את ארוחת הערב השנייה. לא פלא שהוא גדל לתלפיות. בשנים האחרונות היה תענוג לראות אותך עם נכדיך, מטפל בהם, ובעיקר מרכיב אותם בגאווה על הקלנועית בכל רחבי הקיבוץ.

באותם ימים רחוקים, היה לנו מנהג שחבל שחלף. היינו יורדים למועדון לאחר ארוחת ערב ומשחקים קלפים, וויסט – מיני ברידג'. למרות שלא שחקנו את המשחק האמיתי שכל כך אהבת והיית טוב בו, הברידג', היית משחק איתנו הצעירים.

תמיד היה שמח וסביב הקבוצה המשחקת היו עומדים עשרות יועצים. אמרת כבר אז, כשיגיע יומך לשקדים – שלא נשכח לשים לך חפיסת קלפים... סיפרת לנו עם מי מבין אלו שכבר הלכו מאיתנו, תוכל ליצר רביעייה ולשחק חופשי, בלי שיגרשו אותך מהמועדון כיוון שמתקיימת בו אסיפה, או כל מיני דברים לא חשובים כאלו.

ברבות הימים הפכו ימי רביעי שלך קודש למשחק הברידג', היית עומד ליד השולחן הקבוע שלנו בחדר אוכל ודואג שנגמור כבר לאכול ולא נפריע.

יום אחד, לפני כבר די הרבה שנים, נעשית סדרן רכב, על פיך נשק דבר. לכל מי שעשה דבר מה לא שגרתי היית אומר שאתה מחלק מדליות, ביום שישי בשעה 15:00 – במשרד. כמובן, שזאת הייתה השעה של שנת הקודש שלך. עד היום אנו משתמשים ב"חלוקת המדליות של אנטון, בשישי בשלוש", להביע התפעלות על מעשה יוצא דופן.

צחקת על העבודה בקיבוץ, ירדת על אלו שמשקיעים, אך עבדת ותרמת עד היום בו באמת כבר תשו כוחותיך ולא יכולת יותר. נלחמת כמו פנתר, וגם בימים קשים היה חשוב לך להגיע לחדר אוכל, לנהל את שיחות הבוקר, הצהרים, הערב עם חבריך הקבועים ולזרוק משפטים לכל מי שעבר.

כבר לפני הרבה שנים נהגת להגיד לי שאני צריכה להיות מזכירת קיבוץ. מאז, בכל פעם, אבל בכל פעם, שפגשת אותי, הזכרת את העניין. "נו, מתי תהיי מזכירה? את זוכרת שהבטחת לי?" נהגת לעשות לי פדיחות בפני כל קהל ובכל מצב.

כששמעת על כך שאני מועמדת לתפקיד חייכת ואמרת: "נו, מה אמרתי לך? אני ידעתי ראשון".
כמה סמלי בשבילי שדווקא ביום בו פורמאלית הייתי אמורה להתחיל בתפקיד – סבלך תם והלכת לעולמך. אהבתי אותך מאד. משתתפת בצער משפחתך המורחבת והקיבוץ כולו.

רוחלה מטלון

אבא, בחרת יום לעצום את עיניך לעד.

היום שבו התחילה המלחמה הארורה ההיא, בשנת 1939, המלחמה ששינתה את חייך, ומשפיעה על חיי כל יום.

את התמונות של אחותך גיזלה ושל אביך גרגורי שמתי במסגרת בסלון לפי שנתיים, כשהבנתי שהגבורה לא התחילה ונגמרה במרד גטו ורשה. שגם אתה היית גיבור כבר אז, ילד, יחד עם עוד ילדים, שהסתתרו ביערות והיו כל כך רעבים וחולים, ושרדת כנגד כל הסיכויים, ואף הצלחת לשמור על תמונות אלו.

גם עכשיו, כנגד כל הסיכויים, החזקת מעמד, כשכל נשימה נעשית כבדה יותר ויותר. לא רצית לוותר. כל כך רצית לחיות, רצית לנשום, אבל המבט הכבוי שבר אותי. ואתה, בלי אף דמעה אחת, חתמת בעצמך תוך הכרה מלאה – שינתחו אותך, שיפסיקו את הסבל הזה, שיתנו לך לנשום. ופתאום, העיניים הגדולות והמפוחדות והיפות שלך, אורו. אפילו התבדחת איתנו, אבל הנשימה הכבדה כל כך החזירה אותנו למציאות. אמרתי לך: "אבא, תראה להם!"
ואתה השבת: "שרק אצליח להתעורר ולעבור את זה"...

באתי להיות איתך שבוע קודם לפני שאתחיל ללמד, אבל אתה כבר אושפזת בבית החולים עם דלקת ריאות קשה. כשדיברתי איתך בטלפון התבדחת ואמרת לי: "השארתי לך במיוחד את כל הבית לעצמך". עניתי לך: "אבא, לא היית צריך, באמת". כזה אתה, עם חוש הומור אחר.

קשה לי כל כך להירדם בלילה... ואז אני חושבת על העיניים שראו בהם את התקווה שיהיה בסדר, למרות שידעת כל הזמן מה שקורה סביבך וסבלת, הו, כמה סבלת – ואם זו לא גבורה אמיתית, אז מה כן.

רציתי לספר על הילדוּת, על ההתבגרות שלי אתך, אבל הרגעים האחרונים שלך לא מרפים ממני. אתה יודע למה, אבא? כי רק אז, כשליטפתי בפעמים האחרונות את הבלורית שלך, שלא השתנתה ורק הלבינה, הבנתי, ממש הבנתי, איך דווקא אתה שרדת את התופת שכל כך הרבה, וביניהם כל משפחתך, לא הצליחו להיחלץ ממנה.

אבא, אני לא יודעת איך להיפרד, אבל איך היית אומר: "רק הטובים הולכים".

אירנה

אבא,

זה אני, גיורא, הבן הקטן והמיוחל שלך. זה, שלרוב היית קורא לו רק "ילד".

אבא, סיפרו לי כבר עשרות פעמים את סיפור הלידה שלי, וכמה שהיית גאה כשנולד לך סוף-סוף בן זכר, אחרי רצף של ארבע בנות.

אז אני קודם כל מקווה שלא אכזבתי אותך. תדע שאני הייתי גאה להיות הבן שלך. "זה הבן של אנטון!", היו מציגים אותי ואני הייתי חושב על הבלורית המפורסמת שלך ומתמלא גאווה. כמה שאהבו אותך. כמה שאני אהבתי אותך.

אבא, אתה אדם טוב-לב, מדהים, עם חוש הומור מופלא.
אמנם קצת חסר סבלנות ולא ממש איש קל, אבל כעת, אני לא יכול שלא לחשוב גם על הדברים הללו עם חיוך בלב.

מילדותי זכורה לי התחושה, איך זה להיכנס הביתה (אז, כשבבית עוד היו מדרגות לסלון), בין השעות שתיים לארבע, כשאתה נח את מנוחת הצהריים שלך. תנועה אחת לא טובה שלנו, הכורסא האדומה זזה, רעש קל, והנה באה לה הקריאה המפורסמת שלך "מי זה?!" ואני, אני הייתי קופא על מקומי, או פשוט יוצא במהרה. אף חבר לא הסכים לבוא איתי הביתה בשעות האלו...

גם תמיד הצחיק אותי שהחברים היו מספרים לי שחיפשו אותי קודם ושהם התקשרו הביתה. הם אמרו שאתה ענית להם, אמרת ש"אני לא בבית" וישר ניתוק. אני כבר מתגעגע לחוסר הסבלנות הזה. או כשהיינו רואים את המשחקים של "מכבי" ביחד, כמה ששנאת את הַאווי לַאסוף.

כשהיינו נוסעים לעפולה למלא טוטו. היית מציג אותי למוכרת: "זה הילד הקטן שלי, תני לו משהו לשתות ומשהו לגרד".

וכשהייתי מבלה איתך במשרד, כשהיית סדרן רכב, בשעות הקבלה – איך היית מקלל וצועק על כולם, אנשים היו חרדים לעבור את מפתן הדלת. אבל גם זה היה במין חן שכזה, בהומור, בדרך שלך. ישר הייתי מזהה את מי אתה אוהב ואת מי לא. לפעמים כעסתי עליך, כשדיברת לא יפה למישהו ונראה לי שהבחור קצת נעלב. ישר היית מגיב ב"יעבור לו...", אבל אחרי דקה או שתיים היית מתקשר אליו, מדבר בסבלנות ובנחמדות ומודיע לו שאולי יש סיכוי לרכב ושתעשה הכול כדי לסדר לו. ואז היית מסיט את מבטך אליי ושואל אם היית בסדר. ואני הייתי מתרצה.

איזה אדם היית מתחת לכסות המאצ'ואיסטית, איזה אבא!

וזוהי סתם דוגמה, אחת מני רבות, לכך שיותר מכל, היית אדם טוב, אדם אנושי, עם לב ענק וחזק.
עכשיו, כשאני מדבר עליך בלשון עבר, אני באמת מבין את המשפט המפורסם שלך ש"רק הטובים הולכים".

בתקופה האחרונה אני כבר חייתי בתל אביב, והיינו מדברים לא מעט בטלפון. עוד לפני שרעות נכנסה לחיי, היית שואל אותי, אם ישלי מישהי, ותמיד שאלת "היא יפה?". אח"כ שאלת אם אני עובד קשה, מה הדרגה שלי ומתי כבר אני אעלה בדרגה. הייתי מסביר לך שאין טעם לשאול את זה כל כמה ימים. ואני יודע שיש לך זיכרון ברזל ושפשוט רק רצית בטובתי.

ולא הייתה שיחה אחת שלא דיברנו על כדורגל. קבוצתך, הפועל חיפה, אליה היית נאמן כל שנות חייך בארץ, כמה שהיית גאה כשהם ניצחו. ואיך תמיד צחקת עלי כשהפועל תל אביב הייתה מפסידה ואומר לי שהם קבוצה מחורבנת.

ועוד הרבה כל כך.

אבא. רק לפני שלושה שבועות וחצי עמדת עם רעות ואתי בחופה. תמיד היית שואל אותי מה שלומה, תמיד מסרת לה נשיקה ואח"כ היית שואל אם מסרתי לה. אני זוכר אחרי הפעם הראשונה שבאנו, רעות ואני לקיבוץ, לפני כמעט ארבע שנים, אמרת לי כמה היא יפה ושאני חייב להתחתן איתה. שאלתי אותך: "מה אבא, רק בגלל שהיא יפה", ואתה אמרת לי "כן".

אבא, אני כל כך מקנא בילדים של אחיי ואחיותיי שזכו לסבא כמוך. רק אתמול, סתַו הקטנה של גזית ושלמה, עוד לא בת שנתיים, ראתה את התמונה שלך על המקרר וצעקה "דבא אנטון! דבא אנטון!". אני נגמרתי.

אבל כן, אני כל כך מאושר ומעריך כעת את זה שהיית בחתונה שלי וחגגת איתנו כמה שיכולת. מיד לאחר החתונה נסענו, רעות ואני, לירח דבש בחו"ל.

ביום חמישי קצת לפני שבע בבוקר חזרנו. לא ידענו כלום.

מיד אח"כ, ממש דקות לפני שנכנסת לניתוח, הספקתי להגיע לבית החולים ולראות אותך בפעם האחרונה.

איך שהגענו למקום, דחקו בי אֹרן ואירנה, לנסות ולהתגנב פנימה כדי להגיד לך שלום, אפילו אם זה יהיה מרחוק, רק שתראה אותי.

אז התגנבתי והצלחתי למצוא זווית, שבה ראיתי אותך בין הוילונות. הבטתי בך כמה שניות, נראית עייף ומותש. ואז אתה ראית אותי, פתאום עיניך נפקחו לרווחה וחייכת. אני מודה לאלוהים שזכינו שנינו לרגע הזה.

אחרי זה נפרדנו ממך כולנו, החזקנו לך את היד, עד למעלית. ראיתי בעיניים שלך שאתה רוצה לצאת מזה ובאמת האמנתי בכך. באמת האמנתי עד לרגע האחרון, ביום שישי, קצת לפני אחת עשרה בצהריים.

אבא, כואב לי מאוד עכשיו, אבל זה הסוף. כל שנותר לי כרגע, הוא להעריך כל רגע שהיה לנו ביחד.

אתה יודע אבא, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה אמרתי לך שאני אוהב אותך. כאילו שזה אף פעם לא התאים – אתה גבר ואני גבר.

אז אבא, אני אוהב אותך. עכשיו זה מתאים.

גיורא

לסבא,

הייתי רוצה שתחייה ואנחנו מאד עצובים שאתה לא איתנו.

אנחנו בקושי מעיזים לשבת ליד השולחן שלך בחדר האוכל איפה שישבת תמיד.

אני הייתי הכי קרוב אליך מכל הנכדים ומאד עצוב לי, כי כל בוקר אני בא אליך ואתה לא בבית. נתת לי ממתקים והרשית לי לקנות בכלבו על התקציב שלך.

זה מאד קשה בלי סבא.

אני רוצה להגיד לך שהיית הסבא הכי טוב בעולם. הלוואי שתחייה.

נבו

כבר כמה שנים אני חושבת מה לכתוב כשאבא ימות.

אבא לא היה בריא. כל גיחה שלו לבי"ח, אני ואמא חשבנו שזה הסוף.

כל פעם היינו מוצאות סיבה טובה לתת לו להבריא ובאמת, הוא היה מתאושש. והפעם לא.

אבא היה מהשורדים. הוא ברח מהרכבת בגיל 13 והצליח להישאר בחיים ולהגיע לארץ ישראל. הוא נותר ללא משפחה, אז הקים אחת חדשה וגדולה במיוחד. הריאות שלו כבר שנים היו סתומות לגמרי, אבל הוא עדיין נשם. הכליות שלו בגדו בו והוא לא ויתר.

אבל כנראה שגם לשורדים יש סוף.

הוא סיים לחתן את כל ילדיו, ראה נכדים יותר ממה שחלם שיהיו לו. הוא סיים לקלל את כל מי שעבר, וסיים לקטר על כל מה שהרגיז אותו. הוא סיים, אבל אנחנו לא.

רציתי עוד, רציתי עוד כל כך הרבה.

רציתי שימשיך להיות פה תמיד, רציתי שתמיד כשנרצה, הוא יהיה בבית בדרך מהגן – לתת לעלמה מסטיק, לסחוט ממנה נשיקה ולראות איתה לוּלי. והכי רציתי להמשיך לקשקש איתו על כל מיני דברים שרק הוא היה מבין. הוא תמיד היה מצדיק אותי, זה היה כל כך כיף.

ועכשיו יש שקט. בלי אבא נולד השקט, ויש חור כל כך גדול.

אני לא יכולה אפילו לדמיין את החיים שלי בלעדיו. בלי הריח הטוב שלו, בלי החיוך שלו
ובלי האהבה המוחלטת שלו.

למי עלמה תתקשר עכשיו בשעות מוזרות לקשקש איתו?

תמיד ידעתי להעריך שהוא עדיין איתנו, וסוחב, גם אם בקושי. הראש שלו תמיד היה במקום.
לאבא היה זיכרון מדהים. רק הוא היה מזכיר לנו דברים שלא נשכח.

אבא בן 75 וזהו.

אין עוד.

אבא שרד את השואה, אבא עבר גיהינום.

שבעים וחמש שנה, חי את החיים עד תום.

אבא היה טיפוס מיוחד, לא קיימים כאלה היום.

צאלה

עם תום ה"שבעה"

הכרתי אותך כאיש בודד, ללא אף קרוב משפחה – לא אבא, לא אמא, לא אח או אחות, רק שתי תמונות פספורט כהות שנותרו משנות הנדודים הקשות. והיום, יש לך משפחה גדולה יחד עם המשפחה שהבאתי אתי, המשפחה שהולדת ומשפחת הקיבוץ.

בימים האחרונים ישבנו בבית שלנו עם כל מי שהכיר ואהב אותך. הילדים, הנכדים, חברים מבחוץ ומיזרעאל, בני משפחה – אך בעיקר – "ישבנו" יחד אתך. זה היה עצוב, זה היה משעשע, זה היה בדיחות, סיפורים, זיכרונות והרבה צחוקים – כמו תמיד כשאתה בסביבה.
החתנים שלנו תמיד עמדו לפקודתך בכל דבר: בניקוי האקווריום, להביא משהו, לתקן משהו, להרים, להזיז. לכסח את הדשא ולגזום את השיח.

מדהים איך שכל החברים ביזרעאל קשורים אליך. כל אחד מהזווית שלו, מתאבלים יחד ונותנים כוח. כל יום היו מגיעים לילדים שלנו חברים, חברים מהעבודה ובני משפחה שלהם – אני יודעת שהיית גאה לראות עד כמה הילדים שלנו אהובים.

אמנם עדיין לא קלטתי שלא תלווה אותי נוכחותך הפיזית, אבל אתה לא תיעלם לי, כי יש לנו ילדים, יש לנו נכדים, יש לנו חברים רבים ומשפחה גדולה. האם האמנת פעם שכאשר נזקין תהיה לך משפחה כל כך גדולה?

כל כולי עדיין עם השבועיים האחרונים, בהם הרגשת מאוד לא טוב ושלושת הימים מלאי הדאגה בין בתי החולים, שעברנו כולנו עד שלא התעוררת אחרי הניתוח. בחרת לעבור את הניתוח ויצאת מחיינו מחַיֵיך ומלא תקווה, שעוד נכונו לך חיים אחרי הניתוח. נסענו אתך – הילדים ואני, שמרנו במשמרות בשלושת הימים האחרונים בבילינסון וכל אחד נפרד ממך. אני לא נפרדתי ממך ממש, כי כמוך, הייתי בטוחה שתתעורר ותמשיך כמו שהיה בכל הפעמים האחרות.
אני לא מצליחה להשתחרר מאותם ימים ארוכים.

אמנם לא כדורגל, אבל זה מה שהאשה אוהבת

אנטון, אני מאמינה שאתה שומע וזו אינה הפעם האחרונה שאני מדברת אתך. יותר לא תדע כאב, ותנוח על משכבך בשלום באותם "שקדים" שאיימת עלינו כל השנים שתגיע אליהם, בנוף המקסים שתמיד שבה את לבך. אוהבת אותך, זמרה.