דפי הנצחה

ראובן יציב (וויצ'יק) ז"ל 1913 -1990

אביה של גליה שמי

ראובן יציב נולד ב-4.11.1913 בן שני לפייגה לבית סטרולוב ולחיים גרשון וויצ'יק (אחיו הבכור יהודה היה מבוגר ממנו ב-10 שנים) . ראובן נולד בעיר וילנה שבליטא כשנה לפני פרוץ מלחה"ע הראשונה.

וילנה השתייכה אז לרוסיה. במהלך השנים בהם התגורר ראובן בעיר , החליפה וילנה את השתייכותה למדינות השונות 11 פעמים (גרמניה, ליטא, פולין, רוסיה, ליטא, גרמניה ..). כל חילופי השלטון היו מלווים בקרבות קשים. היהודים סבלו מאוד כאשר רוב חילופי השלטון גררו פוגרומים נגד היהודים.

משפחתו של ראובן התגוררה קרוב לאזור הכיבוש הפולני ומאחר והיו היהודים היחידים באזור, היו מתחבאים בבתי השכנים שחלקם היו אנשי שלטון שבביתם לא חיפשו יהודים. משפחת וויצ'יק הקטנה גרה במרכז העיר שם ליד כל חנות הייתה גינה ומספר עצים כך שהילד ראובן (רומן) לא ממש הרגיש שהוא מתחבא. עד גיל 7 הלך עם חבריו לכנסיה ולא ידע שהוא יהודי. אח"כ למד בחדר ועבר ללמוד בבית ספר "צעירי ישראל" בהם למדו בעיקר בעברית, בגיל 13 נפטר אביו ממחלה קשה ובאותה תקופה גם נסגר בית הספר כיוון שרוב תלמידיו עלו עם משפחתם לישראל. ראובן עבר לגימנסיה פרטית בה למד עד גיל 16. המשיך את לימודיו באוניברסיטה בעיקר הצטיין במקצועות הריאלים. ראובן נתן שיעורים פרטיים במתמטיקה, ובפיזיקה לתלמידי תיכון וכך פרנס גם את אמו. במשך תקופה ארוכה מימנה המשפחה את לימודי אחיו הבכור שלמד רפואה בגרמניה. ראובן עסק רבות בספורט והדריך בתחומי ספורט שונים, שם הכיר את מאשה לבית גורביץ (אשתו לעתיד) שהייתה צעירה ממנו בשבע שנים. בשנת 1939 ששוב נכבשה וילנה ועמדה לעבור לידי הליטאים האנטישמיים, עזבו ראובן ומאשה את וילנה לכיוון מינסק שם לימד בתיכון מתמטיקה, מאשה עבדה בהנהלת חשבונות במוסך לטרקטורים ויהודה עבד כרופא מנתח וכרופא ראשי בבית החולים.

ראובן, מאשה ויהודה וויצ'יק ברחו ביחד לגבול רוסיה הלבנה ואושרו לעבור בשל היותם בעלי מקצועות מבוקשים (מתמטיקאי, מנהלת חשבונות ורופא) ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה אבד הקשר עם האח הרופא.

בשנת 1941 התגייס ראובן לצבא האדום, ומאשה ברחה תחת אש הארטילריה לסרטוב ליד נהר הוולגה, ובדרך מילאה בנאמנות משימה שהוטלה עליה, להוביל פרה ברגל מרחק 450 ק"מ.

ראובן עבר ממקום למקום עם כוחות הצבא האדום, ונותק הקשר ביניהם .ראובן שירת שנתיים בצבא האדום ונפצע מספר פעמים. בכל פעם שהיה חוזר לעורף להחלים ניסה לנצל את ההזדמנות לחפש את מאשה במרכזי הפליטים בערים שונות. בזכות הקשרים הטובים של הידידים מווילנה, הגיע אליו מידע על מקום הימצאותה. ראובן עמד לחזור לחזית לאחר החלמה מפציעה, אבל ברגע האחרון שינו לו את התכניות. הוא קיבל הוראות להישאר במקום ולחכות יממה לרכבת. החבר שקיבל את המכתב עם המידע על מאשה, רץ לתחנת הרכבת במקום שראובן חיכה, ומסר לו את המכתב. כך נודע לו איפה מאשה נמצאת.

אחרי 22 חודשים של פרידה ואי-ידיעה מה עלה בגורל כל אחד מהם, ראובן ומאשה נפגשו שוב, בזכות חברים בלבד, הם הצליחו למצוא אחד את השני. ראובן ומאשה הגיעו לאורסק, עיר תעשייתית בהרי אורל, ראובן עבד בהיתוך ניקל, פיתח שיטות לצמצום כוח עבודה ולקיצור תהליכי ההיתוך וקיבל על כך פרסים. בעיירה אורסק היו היהודים היחידים.

בינואר 1944 נולדה גלינה (גליה) . באפריל 1946,עזבה המשפחה את אורסק. וברכבת עם קרונות שהיו מיועדים להובלת בקר. הגיעו ,אחרי שלושה שבועות, ללודג' שבפולין להיפגש עם בני המשפחה של מאשה (האם ושלושת האחיות) שהשתחררו ממחנות הריכוז וההשמדה בשואה.

בני המשפחה יצאו מלודז' ביולי 1946. בזכות הקשרים של ראובן ותחת חסות ארגון עלייה ב' - ה'בריחה', היעד, כתחנת הביניים הייתה גרמניה. ראובן מאשה גליה והסבתא רבקה יצאו מפולין במשאית, עברו בחשאי את הגבול לצ'כיה, ומשם ברכבת לאוסטריה. הם שהו מספר ימים בווינה ב'בית רוטשילד' ומשם עברו לגרמניה, לאזור האמריקאי. גרמניה אחרי המלחמה הייתה מחולקת בין המעצמות, וכדי להגיע לאזור האמריקאי היה צורך להתגנב דרך אזורים בשליטת אנגליה. אסור היה שיגלו שהם פליטים יהודיים, היה עליהם להשמיד את כל התעודות והתצלומים, ולהתחזותו לחרשים-אילמים מיוון.

בגרמניה הגיעו למחנה מגודר שבעבר שימש כמחנה הריכוז ברגן-בלזן. בתום המלחמה המחנה ננטש והפך למחנה העקורים הופגייסמר, על שם העיר הסמוכה. המשפחה התגוררה במחנה הנטוש, ראובן ומאשה עבדו בהנהלת המחנה. והתגוררו באחד הביתנים, ששימש בעבר למגורי הגרמנים. לכל אחד מבני המשפחה היה חדר גדול ללא רהיטים. נתנו להם תעודות פליט שבעזרתו קיבלנו תלושי מזון.

רבקה גורביץ האם של מאשה , שהייתה אישה דתיה, ושמרה על מנהגי היהדות. התעקשה שבנותיה יינשאו כדת משה בישראל, ואכן ראובן ומאשה נענו לבקשתה ונישאו כדין כ-10 שנים לאחר שהפכו לזוג.

כעבור שנה, החל ראובן לעבוד בדירקטוריון לחינוך ולתרבות בעיר קאסל, כ- 25 ק"מ מהמחנה    והמשפחה עברה לגור לקאסל.

לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל, התחילו לגייס מתנדבים שיעלו מיד ויצטרפו לצבא שעומד לקום. במיוחד חיפשו קצינים מחו"ל. ראובן, שהיה קצין בצבא האדום, התנדב ומיד התגייס ונסע לארץ בדצמבר 1947, כאשר השאיר בינתיים את משפחתו באירופה לעוד כתשעה חודשים בגרמניה. האוניה בה הפליג לארץ נתפסה בחופי ישראל והוחזרה לקפריסין. שם שימש ראובן כסגן מפקד המחנה באי, ותרם רבות לארגון הבריחה של כל תושבי המחנה ולעלייתם ארצה.

באוקטובר 1948 הצטרפו אל ראובן אשתו מאשה, אמה רבקה והבת גליה. המשפחה עברה להתגורר בוואדי סאליב, שבחיפה בבית של ה"רכוש הנטוש", שהיה בעבר, בית ספר שננטש ע"י תושביו הערבים שברחו במלחמה מחיפה. ב-1949 נולד הבן יהודה יציב.

ראובן סיים את קורס הקצינים הראשון של צה"ל, וכשהשתחרר קיבל משרה פקידותית במשרד הפנים. לימים היה למנהל משרד העלייה והרישום במשרד הפנים בחיפה, תפקיד שמילא כל השנים עד גיל 65. לאחר שיצא לגמלאות החל לעבוד בבית לוחמי הגטאות והיה אחראי על חדר וילנה ועל כל הקשור לאגודת יאנוש קורצ'אק העולמית. ראובן היה איש חכם ואנטלגנטי מאוד, שלט בשפות רבות, היה מנהיג והרוח החיה בכל אירוע, דעתן, הומניסט וחבר נאמן במפלגת מפ"ם. ראובן ומאשה התגוררו בחיפה עד יום מותם .