דפי הנצחה

ליום ההולדת 76 כתבתי ברכה לסוסקין.

תוך קריאתה בחגיגונת על המרפסת האחורית הבנתי שכתבתי מילות פרידה.

זה היכה אותי בתדהמה.
כך כתבתי:
סוסקין יקירי – המון שנים אנחנו יחד. בונים ומצמיחים משפחה גדולה ומיוחדת.
היום כבר שנתיים אתה פה, בבית, בקיבוץ, בחיים שלי ושלנו ואיתנו, אך, אתה כה חסר לי ואני מתגעגעת. מתגעגעת לאדם – לבן הזוג שלי. ליד שחופנת את סנטרי.
ליד החזקה כל-כך שלוחצת ידי.
לקול הרועם בשירים, שירי מולדת ותנועה.
לצ'יפס בלילות אחרי חליבה.
לריח הגריז מהמוסך, בידיים, בבגדים, בנעליים.
לסיפורי טרקטורים ואנשים.
לטיולים שלנו יחד ועם הילדים.
אני כה מתגעגעת ליד שדוחפת גופי בעליות.
לנסיעות המטורפות ברחבי הארץ – אף פעם לא באותה הדרך חזרה.
חסר לי החיוך הקטן מתחת לשפם,
והשתיקות הטובות.
ומה עם אהבת האוכל מין תענוג שכזה.
ועל היכולת לקחת אחריות כשאני לא.
גם לסלט הקצוץ דק וקטן, כשהעיתון מחכה בצד – המון עיתון.
חושבת הרבה על המסירות והגאווה הרבה למשפחה – ילדים, נכדים ואני.
וחיבור אמתי לקיבוץ שבחרת בו ולמדינה.
גם על הדאגה אין קץ לאבא שלך, לאמא שחולה שנים רבות ולאלון.
אבל הכי מתגעגעת לריבים הקטנים שלנו:
"אתה חמור", הייתי אומרת "וְאַתְּ קוּרדַלֶה", היית משיב.
אנחנו הרי הינו כה שונים זה מזה ובכל זאת החזקנו מעמד.
למדנו לאהוב ולהוקיר, טיפחנו בית, גינה, משפחה.
מה אדם זקוק יותר מזה?
לִבְרִיאוּת שְׁלֵמָה, לְשַׁלְוָה, לְחֶסֶד וְלִרְאוֹת טוֹב.
שילחתי אותך למקום טוב – כך רוצה להאמין. שלום לך!
חמוטל בן-אמתי אסף

הידיים של אבא
הידיים של אבא תמיד ליוו אותי.
בתור ילד, ידיו של אבא נראו לי כל-כך גדולות וחזקות.
כשהייתי לידו תמיד הרגשתי בטוח בעצמי ובמקום שלי בעולם.
הידיים של אבא – גדולות, מחוספסות, פצועות, עם שטפי דם בציפורניים, מרוחות בגריז ובשמן, אבל יחד עם זאת תמיד מנחמות, מבטיחות ונוגעות.
הידיים של אבא עבדו קשה.
בידיים שלו אבא לקח אותי לחליבות ברפת, לתורנויות עזרה לבישול, לשמירה ולסיורים בחשכת לילה ב'מתמיד'.
הידיים של אבא לקחו אותי למוסך – לתקן פנצ'רים, להכניס את הפנימיות לאמבט המים הגדול ולמצוא חור קטן.
הידיים של אבא סגרו כל אום כאילו מבינות כל כריכה בבורג.
הידיים של אבא כל-כך אהבו לטפל באופניים.
הידיים של אבא מרימות את הטלפון ומחכות לאישור בכדי לומר – שלום!
בידיים של אבא חוכמה.
הידיים של אבא פותחות מפה, אטלס, ועם זכוכית מגדילות את ההבנה.
בידיים של אבא יש כל-כך הרבה חוזק.
בידיים של אבא יש כל-כך הרבה דיוק, התמדה, רצון ועזרה.
הידיים של אבא חותכות סלט כל-כך קטן ומדויק.
הידיים של אבא מנחמות ומחזקות,
הידיים של אבא מרגשות, משמחות וגאות.
בידיים של אבא חיבוק חזק ששמור לחזרה מהצבא, לחתונות וללידות.
לידיים של אבא מצטרף גם השפם בנשיקות.
הידיים של אבא מרגישות כל-כך רחוקות במסעות ובטיולים.
לפעמים אני מחפש את הכאב של הידיים של אבא הלוחצות על העצם שמתחת לבוהן.
הידיים של אבא כל-כך מוכרות – יש לנו אותן הצלקות, כאילו הכוכבים מוליכים אותנו לאותם המקומות.
אני תופס את עצמי לפעמים מנסה להכאיב לעצמי ולילדים באותה מידה שהידיים שלך חיבקו – ולהשרות ביטחון, גאווה, שקט ושלווה.
הנה אבא – אני מרדים את ארי, מחבק אותו חזק-חזק, מכאיב לו במידה, צורב בו זיכרון, ומקווה שהידיים שלי יהיו בשבילו מה שהידיים שלך היו בשבילי –
כל העולם!
אביתר.

אבא שלי,
לאבא שלי יש נעלי עבודה גדולות-גדולות, עם ריח של טרקטורים, כשהוא חוזר מהמוסך הוא חולץ אותן ומניח על הארגז כביסה מחוץ לבית.
לאבא שלי יש ידיים גדולות, מחורצות ושחורות מגריז ושמן מנועים, ידיים שיכולות להחליף כל פנצ'ר שבעולם.
לאבא שלי יש טרנזיסטור כסוף עם אנטנה ארוכה-ארוכה, כשהוא מתקלח הוא מקשיב לרשת ב'. אם עומדים מחוץ לבית שומעים את דן מרגלית מהחלון.
אבא שלי שורק מנגינות שלמות ויכול לקחת על הראש שלו מגש מלא 'קקאו מקובה'.
אבא שלי מבולבל.
אבא שלי דועך.
אבא שלי קורא לי אבישיג ואז נעלם לי...
אבא שלי חוזר אלי רק כשאני שרה איתו "באה מנוחה ליגע".
באהבה –
אבישג

סוסקין יקר
אתחיל בהכרות הראשונית שלי איתך – כשרק הכרתי את יותם הוא הזהיר אותי שכשתדע שאני לומדת לימודי ארץ-ישראל אתה תבחן אותי בידיעת הארץ.
ואז באתי מבוהלת לבית שלכם, ואכן יותם צדק – אכן שאלת אותי כמה שאלות של ידע. והמשפט "מה את לא מכירה את תל ...??" חזר על עצמו הרבה פעמים בשיחות שלנו במהלך השנים. אבל אני לא התרגשתי כי בשאלות שלך הללו לא הייתה שחצנות, אלא בעיקר רצון לחלוק איתי את הידע הרחב שלך והאהבה שלך לידיעת הארץ. הארץ שכל כך אהבת להכיר בה כל ישוב ולטייל בשביליה. היית גאה שאתה יודע מה מצבו הכלכלי של כל קיבוץ ומה התעשייה שמקיימת אותו. בפרויקט שעשית עם נבות התרגשת כל פעם מחדש לנסוע ברחבי הארץ ולהכיר עוד ועוד קיבוצים.
אני זוכרת את מסיבת הפרידה החגיגית שערכו עבורך במוסך. ואיך מילטון דיבר נרגש על מסירותך האינסופית לעבודה במוסך. כמובן, שזה חזר על עצמו גם במיטרוניקס. שם הגאווה לעבוד במפעל כל-כך משגשג ומצליח מילאה אותך, ובכל הזדמנות סיפרת על ההצלחות מרקיעות השחקים של המפעל הקיבוצי שבו עבדת.
כל ילדיך ירשו את המסירות לקיבוץ ואת מוסר העבודה הכל-כך חזק שהעברת להם ממש בגנים. אבל הכי מהכל זכורה לי אהבתך לנכדים. כל-כך היית גאה שכל ילדיך חיים כאן, לצדך בקיבוץ האהוב יזרעאל. ולא חסכת במילים מול כל אורח וחבר על האושר הגדול שזה מסב לך.
כשהנכדים היו קטנים ישבת איתם וסיפרת להם סיפורים בסבלנות, ודגדגת אותם עם השפם המפורסם שלך ועשית להם את משחק הכפות בחדר האוכל, שרק אתה הצלחת בו, צחקת איתם והתענגת על כל רגע עם נכדיך הנהדרים.
הרבה אנשים שלא הכירו אותך מספיק או שזכו להכיר אותך רק במסגרת העבודה, חשבו שאתה אדם נוקשה וקשוח. אבל אנחנו ראינו אותך בכל-כך הרבה מצבים של עדנה, רוך ושמחה. בעיקר סביב המשחק עם נכדיך.
אחרי האירוע המוחי האכזרי שעברת זכיתי להתקרב אליך הרבה יותר. טיפלנו בך כולנו. וכשהיית משותק לגמרי ואף אחד לא האמין שתצליח לזוז ובוודאי לא ללכת, אנחנו לא ויתרנו עליך והפעלנו אותך ממש פיזית.
עד שיום אחד, במשמרת שלי ושל יפעת, ראינו שאצבע אחת שלך בכף הרגל זזה. ואז הבנו שאתה עקשן ולא מוותר כל-כך מהר. ואכן, התאוששת וחזרת בסופו של דבר לקיבוצך האהוב, לאכול בחדר האוכל, וממש חזרת לשגרה שכל-כך אהבת. היו חברים שהיה להם קשה עם מצבך החדש, אבל היו רבים שקיבלו אותך במאור פנים והמשיכו לשוחח איתך ולברך אותך לשלום.
אני, אישית, מאוד נקשרתי אליך בתקופה האחרונה. הרכות שלך, שהייתה נסתרת במהלך השנים, בלטה כל-כך. השמחה והחיוך הרחב שלך לכל אדם שהתייחס ובירך אותך, היו כל-כך נעימים. הארת פנים לכל אדם שפנה אליך.
בחודשים האחרונים המצב הלך והידרדר, אבל אני תמיד אזכור את הרוך הזה שהיה בך כל השנים ובשנתיים וחצי האחרונות בפרט.
מעט לגבי מקום השירים בחייך – תמיד אהבת לשיר ורק בבית הקטן שלכם הכרנו את יכולת השירה שלך. התביישת לשיר בציבור, אבל בבית זכינו לשירתך ושמענו לא פעם את סגנון האופרה העוצמתי שלך. אחרי האירוע המוחי, בכל פעם ששרנו לך וְאִתְּךָ, זה מילא אותך בהתרגשות ולא שכחת אף לחן של כל שירי ארץ-ישראל שכל-כך אהבת, ולכן הצטרפת בשירה חזקה ככל שיכולת. את המילים לא יכולת לשיר, אבל בהחלט אפשר היה להרגיש שאתה מכיר גם אותן, וניתן היה לשמוע מפיך ממש את הברות המילים שכל-כך רצית להשמיע ולא יכולת. לא סתם בחרת להיפרד מאיתנו סופית אחרי שאסתי וחמוטל שרו לך "באה מנוחה ליגע" – השיר שכל-כך אהבת.
סוסקין, זכית לאישה כל-כך מסורה שדאגה לך בכל רגע ורגע למרות כל הקושי. כולנו משתאים מול מסירותה לטיפול בך בכל רגע ורגע בשנתיים האלו.
חמוטל – את בשבילי דוגמא ל-כיצד יש לטפל באדם מבוגר וחולה שזקוק למגע, למילה החמה, לתשומת הלב.
חוזליטו יקר – גם לך אני רוצה להודות – היית המטפל הכי נפלא שיכולנו לבקש. זכינו בך.
סוסקין אהוב, זכית למשפחה מופלאה, לשלושה בנים ובת שירשו ממך צניעות, אמת וענווה. זכית ל-12 נכדים מדהימים ואוהבים. ובעיקר, לאישה תומכת שלא עזבה אותך ואת מיטתך עד הרגע האחרון.
כל משפחתך החזירה לך המון אהבה בשנתיים וחצי האחרונות. כל האהבה שלך אלינו לאורך השנים חזרה אליך ומלווה אותך גם עכשיו, עם עליית הנשמה לשמיים, שם תפגוש את הוריך ואחיך האהובים.
שלך, כלתך – זהר

בבריאותך – לימדת אותי שיעור בערכיות, באמונה בדרך, במשפחתיות, בחריצות, בשמחת הפשטות.
בחולייך – לימדת אותי שיעור ברוך, בחמלה, בקבלה, במגע, בחסד, בצניעות, בנחישות.
במותך – לימדת אותי שיעור באהבה.
תודה לך מורה יקר,
יפעת

סבא אהוב שלי,
קמתי בבוקר להודעה מאמא... אם להגיד את האמת, לא מאוד הופתעתי, צפינו את הרגע הזה, התכוננו לו, חשבנו עליו... התארגנתי ונעלתי נעליים אדומות, לא יודעת למה, אבל משהו הרגיש לי לא בנוח לנעול ביום כזה נעליים בצבע בוהק ובולט.
ואז עצרתי לרגע, וחשבתי עלייך, הרצתי לעצמי בראש את כל מה שהיית רוצה ומצפה מאיתנו ברגעים כאלה... אני חושבת שהיית רוצה שלא נכאב יותר מידי, שנדבר, ונזכור, ונזכר, ונביט, ונתקשר, ונמשיך בשלנו, כשלך מקום ענק שלא יעלם לעולם!
ושנאהב, בעיקר נאהב.
אני חושבת, בעצם בזה אני בטוחה, שאתה מצפה שנשאר יחד, כולם – תומכים, מחבקים, אוהבים אחד את השני.
אני נזכרת בארוחות של שבת בערב, ובימי שישי אחרי קבלת השבת, שהיינו דוהרים אליכם הביתה, ״לסבים״, והיית יושב לך על הכורסא שלך, לא משנה באיזו הזדמנות, ומסתכל על כולם, עם חיוך של העיניים, שאמר כל כך הרבה.
אי אפשר היה שלא לראות עלייך שהדבר האהוב עלייך ביותר זה לראות את כולנו ביחד כמשפחה. כשישבתי לְצִדְּךָ בשבוע האחרון, ודיברתי אליך, וחשבתי ובכיתי, נזכרתי ביום אחד שלקחת אותי ועוד כמה נכדים על האופניים הארוכים לטיול בקיבוץ, וליד שער הקופים פתאום נפלנו, וזה היה ממש מצחיק... וסיפרתי לך את זה, כשאתה בכלל חולם על איזה טרקטור שצריך לתקן או על איזו מנת פלאפל עסיסית, וסיפרתי לך עם דמעות, שאומרות כל כך הרבה, שמספרות סיפורים שלמים, שמזכירות לי עבר שאני לא רוצה לשכוח.
סבא, המון דברים יש לי להגיד לך, ואני מאמינה שלאט לאט, עם הזמן, אכתוב עוד קצת, ועוד קצת... אבל כרגע אני יכולה לספר לך שבסוף כן בחרתי לנעול את הנעליים האדומות, וכך אני מבטיחה לך שאמשיך ונמשיך ללכת בדרכך ולפי רצונך, להישאר מאוחדים, חזקים, אוהבים...
זאת מתנה שאתה וסבתא יצרתם, ואי אפשר יהיה לקחת אותה מאיתנו.
אני מודה לך סבא על כל הדרך שפילסת עבורנו, על הרגעים הקטנים שאזכור לתמיד, על האהבה הבלתי פוסקת והחום והילדות הנהדרת איתך.
מתגעגעת אלייך כל הזמן, זוכרת אותך כל יום, כל שעה, ואוהבת אותך, בעיקר אוהבת.
נכדתך – נעמה

סבא.
ביום שבת הקודם דיברנו איתך בשיחת וידיאו. אמא אמרה שהמצב שלך השתפר ואתה מרגיש טוב, אנחנו שאלנו אותך שאלות ואתה החזרת לנו ספק נאום ספק רצף מלמולים שבדיעבד אמרו כל-כך הרבה.
ביום אחרי, יום ראשון, הלכתי לעבוד ב"מיצ-פטל", גם יונתן ומעיין היו שם. בסביבות הצהריים יונתן הלך והיה נראה נורא טרוד. הוא לא אמר לי לאן הוא הולך. אחרי כמה דקות קיבלתי שיחת טלפון מנעמה, ש"רצתה לדעת מה שלום סבא". הייתי נורא מבולבלת. כתבתי לאמא שאלה מבוהלת –האם סבא בסדר?
אמא קבעה איתי שתבוא לשער של "מיצ-פטל" ונדבר. דיברנו.
היא אמרה לי שהמצב לא טוב, ואתה כבר מחוסר הכרה, היא הציעה שאבוא יותר מאוחר לבית שלכם, היא אמרה שהרבה מהמשפחה יהיו שם. אני פחדתי.
כבר שנתיים שאתה לא הסבא שהיה לי, זה שמחזיק מגש של שוקו על הראש, זה ששורק ומזמר כל היום, זה שמקריא לי סיפורים ונרדם תוך כדי... לא הסבא הזה שתמיד רוכב על האופניים הירוקות שלו ולובש בגדי עבודה, לא זה שמכניס את המילים "פלאפל" או "קיבוץ" לכל משפט שני. כבר שנתיים שאף אחד לא קרא לי 'עופריתי' ונתן לי נשיקה שואבת כזאת. אבל בכל זאת, שנתיים למדתי להסתפק בסבא שיש לי כרגע, זה שלא ממש מדבר, לא ממש זז, לא ממש מבין, לא ממש זוכר... סבא שיש רק דבר אחד שהוא 'ממש' בו – בלהיות סבא שלי.
רק בחודשיים האחרונים הצלחתי להתרגל למצב ולהבין אותו, לפני זה לא יכולתי לקבל את זה, לא משנה כמה ניסיתי, פשוט לא הצלחתי.
ביום שישי האחרון אכלנו אצלכם ארוחת ערב עם סבתא, במהלך הארוחה הרגשתי שזה עומד להיגמר, הרגשתי שאני חייבת ללכת אלייך. סיימתי לאכול, קמתי מהשולחן והתיישבתי לידך. השמעתי לך כמה שירים שאני אוהבת שיעזרו לך להבין שזה הזמן לשחרר, הקראתי לך משהו שכתבתי כמה ימים קודם לכן, שרקתי לך וחייכתי אלייך הרבה. לחשתי לך שאני כבר מוכנה שתשחרר ושאני מבקשת שתשמור תמיד על הקיבוץ, על המשפחה ועליי. אחרי כמה דקות אמא נכנסה לחדר וחיבקה אותי וחיבקה אותך.
השמענו לך עוד שירים ודיברנו איתך. עמר הציע שנשים לך שירי רוק כבדים כאלה, במחשבה שאולי זה יעיר אותך. סבתא, אמא ואני נורא צחקנו.
אמא בחרה את השיר "it's my life" של בון ג'ובי, נורא הצחיקה אותנו האירוניה של המשפט "I aint gonna live forever" למצב שלך כרגע. אחר כך הרגשתי כל-כך מאושרת שככה נפרדתי ממך, בעזרת שירים, אבל גם היה לי כל-כך קשה לעכל שנפרדתי.
אתמול (שבת) בבוקר, בסביבות 8:30 שמעתי דפיקה על הדלת של החדר שלי, פתחתי ואמא נעמדה מולי עם דמעות בעיניים. היא חייכה אליי בעצב ואמרה "השעה 8:30, סבא נפטר לפני שעה וחצי". התחלתי לבכות והנדתי את הראש – סירבתי להאמין. היא אמרה שהייתה באמצע ריצה ודיברה אלייך, היא סיפרה שהרגישה שאתה כבר לא איתנו ואחרי כמה דקות סבתא התקשרה אליה והודיעה שזהו.
סבא. אני זוכרת את הטיולים הארוכים על האופניים, את הסיבובים סביב הקיבוץ, את הגאווה שלך בטרקטור שתיקנת וסובבת, את הגאווה בנו, הנכדים ובקיבוץ. את "החפירות" לכל אורח שמגיע, הקשקושים על מצבי הקיבוצים בארץ ועל טרקטורים.
אני יודעת שזה ילך ויהיה קשה יותר, בעיקר בדברים הקטנים שבתכלס הם הכי גדולים שיש – כמו הארוחות המשפחתיות, החגים, קבלות השבת, הפגישות בשבילים... אבל לאט-לאט זה ישתפר. אתה במקום יותר טוב, ואני חושבת שגם אנחנו נהיה בקרוב.
בחרתי לסיים עם פזמון של אחד השירים שהשמעתי לך ושרתי לך –
"אֲבָל מַה שֶׁבָּטוּחַ, שֶׁטּוֹב לְךָ שָׁמָּה.
וְאֶת כָּל הַכָּבוֹד הָרָאוּי בָּעוֹלָם, מַגִּישִׁים לְךָ לְמַעְלָה.
אַחֶרֶת לֹא הָיִיתָ מוֹסִיף לְחַיֵּךְ אֵלַי
בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה
כָּל הַזְּמַן"
שלך תמיד ולתמיד – עופריתי.

פרידה מסבא
מתוך הספר הטרטור ברגז החול, מאיר שלו: "כבר חלפו הרבה שנים".
"הטרקטור כבר עבד ועבד ועבד ועבד ועבד ועבד, כבר שימן וכיוון וחיזק ותיקן, וגם הוא קצת התעייף".
הספר הזה מזכיר לי את סבא, והטרקטור מאפיין אותו מבחינתי.
אני זוכר, כשהייתי קטן ישבתי על הברכיים של סבא והוא סיפר לי סיפורים ממשמר הגבול ואיך הוא חילץ טרקטורים... אני זוכר טוב טוב את היום שבו הלכתי לבריכה אחרי הצהרים, ופתאום סבתא התקשרה בבהלה לאמא שתבוא מהר, כי קרה לסבא משהו.
סבא, אני ממש אוהב אותך ואני תמיד אזכור אותך ואני תמיד אחשוב עליך.
מעידו.

"התלם הארוך"
חלוצי התנועה הקיבוצית, אנשי עמק הירדן, חרשו את "התלם הארוך". זה היה תלם באדמה. זאת הייתה דרך חיים של נתינה ונשיאה בעול החברה והאדם.
סוסקין – שמואל אסף ליודעי מקורות רחוקים, היה אדם של "אנחנו". זה המושג שבנה את מדינת ישראל, אלמלא ה"אנחנו" לא הייתה גם תקומה ל"אני". זה היה הבסיס – "אנחנו" היו הקירות וגם הגג האידאי שחפה וסימן מרחוק לאן פנינו מועדות.
כך סוסקין – גדל בבית אבא בשכונת הפועלים "קריית שלום" בדרום תל-אביב, על גבול יפו, משם יצא לקן התנועה המאוחדת הכחולה–אדומה של פעם; אחר כך הצטרף לגרעין הנח"ל ולצנחנים. תמיד נזכר בכבוד בבית הוריו ובמיוחד זכר את מדריכו המוביל בתנועה ולימים "רופא הצנחנים" ערן זונדלביץ' (דולב).
הווי של היותך תמיד יחד עם החברים ללימודים ולמשחק ולחברה, מכתה א' ועד הגיוס. או בשפה התנועתית שלנו: מ"עמלים צעירים" ועד ההגשמה בקיבוץ – דרך חינוכית, רבת התמודדות ואתגרים במימוש ובהבנת הבעיות והדילמות שחיי הקבוצה והשיתוף דורשים מהחבר המיישם או בשפתנו "המגשים". בשם אותה דרך הדריך בתנועה, התנדב ונפצע בצנחנים, עבד ובנה כל חייו בקיבוץ.
לאחר ההכשרה בקיבוץ גניגר הגיע גרעין "צמרת", שסוסקין חבר אליו במהלך הצבא, לקיבוץ יזרעאל. הקיבוץ היה המסגרת והפשר האירגוני למסלול ההמשך. כאן השתלב בעבודה, במשך עשרות שנים קשות ומספקות – אם בחקלאות, בפלחה ובחליבות ברפת, ובעיקר – כמוסכניק. כאן שימש במספר תפקידים כסדרן עבודה; היה חבר בוועדות וריכז אותן, כמו: וועדת עבודה וועדת חברה; כאן הקים את משפחתו, עם בת דגניה ב' – חמוטל בן אמתי.
משפחת אסף ההולכת ונבנית משמשת כמקור סיפוק ושמחה מיוחדת במשך כל דרך ההתבגרות והזקנה בקיבוץ. כל דור ההמשך נשאר קרוב לקן המשפחתי. ארוחות הגיבוש מרובות המשתתפים הלכו והתעצמו עם התווספות צאצאים חדשים למשפחה – בתחילה ילדים, אחר-כך נכדים – הנה ניצב שבט יזרעאלי רב דורי לדוגמה.
משפחה של תרבות ואהבת המילה העברית וגם קצת אידיש. אנשים של פרנסה ועבודה קשה, ללא פשרות וללא דיבורים מיותרים. תמיד התחושה הכל-כך מחזקת שהינה משהו שורשי, גוף קבוע ומתמיד, יחד ובשילוב, מיצוי ה"אנחנו" בצורתו היפה, אולי אף המרוממת.
כך היה לאורך השנים, במשק, בחדר האוכל ובקן המשפחתי. תמיד בנועם, כזרם שקט בתוך שטף חיי יזרעאל ובמיוחד עכשיו, בשנים האחרונות, שנות המחלה והקושי. כל-כך הרבה חום וחיבוק, עטיפה של נתינה וסיוע, "אנחנו שלך", אינך לבד. ומעל כולם, בשקט, בדממה, חמוטל, חופה, מגנה, מובילה צעד צעד, נושאת ללא לאות את נטל הקיום ההולך ודועך.
כדי לחרוש את התלם, כל תלם, צריך שתהיה אדמה. אנחנו גם זקוקים למחרשה. את המחרשה צריך מישהו למשוך, להשקיע את העבודה כדי שכל השדה יפרח ויניב את יבול השיבולים. אלו השיבולים של כולנו, פרי עמלנו. כזה היה סוסקין האדם שחייו היו ה"תלם הארוך".
חנן שליב