דפי הנצחה

הספד מאת סאלי - בתה האמצעית של שירלי, המתגוררת באוסטרליה
עצוב לי כל כך להיות רחוקה ברגע המשמעותי הזה, אבל אני מודה על ההזדמנות להיות נוכחת בדרך אחרת היום.
למרות המרחק בינינו, הצלחנו לשמור על אהבתנו ותמיכתנו זו לזו ובשנים האחרונות הייתה לנו ההזדמנות להתבונן בפרספקטיבה על חיינו וחוויותינו יחד. אני תמיד אשמור בלבי את הרגעים היקרים האלה.
ברצוני לומר לך היום, אמא אהובה שלי:
תודה, אמא, על ההכוונה השקטה והבלתי מתיימרת לאורך כל השנים. תודה שעשית את מחשבותייך ודעותייך ברורות, אך אף פעם לא מעבר לכך. תודה שהראית לי איך לחיות בכנות וביושרה.
תודה שהראית לי שאפשר לשמור על ערכים ועקרונות חזקים מבלי לזלזל באחרים, שחושבים או פועלים אחרת ממך. תודה על אהבתך הבלתי מעורערת ברגעים המאתגרים.
אמא, איך הצלחת כל כך בחוכמה לגדל שלוש בנות חזקות ודעתניות? (במובן הטוב של המילה)
שמת לב להכל, לכל מה שנאמר ונעשה, ותמיד ידעת לשתף אותנו במה שחשבת. כל הכבוד, אמא חכמה וטובה שלי!
ולסיום, בנימה קלילה יותר, מה חלקנו ביננו? אהבת היופי, יצירת מרחבים וגינות יפות; הצורך בסדר, הכל מונח במקומו הנכון.
היכולת לברוח מהעולם המטורף והמדכא הזה, אל הערכה לכישרונותיהם של אחרים, בעיקר בטניס
איבדתי את בתי ועכשיו את אמי, אבל אני אמשיך לשאת את שתיכן איתי ולשאוב כוחות מכן.
אני אוהבת אותך, אמא
סאלי

הספד מאת ביף - בתה הצעירה של שירלי
אמא אהובה,
כשאני יושבת כאן בשעות המוקדמות של הבוקר, אני מבינה שזה היום הראשון ביותר מ-65 שנים שבו את לא חלק מחיי. איך זה ייתכן?
תמיד היית שם עבורי – נוכחות שקטה, עדינה ואוהבת, שתמיד מוכנה להקשיב, לנחם ולעודד בסבלנות.
מעולם לא כפית את עצמך על אחרים, אך תמיד הצלחת להעביר את דעתך הברורה והנחושה בדרך שהבהירה את עמדתך, מבלי לפגוע באף אחד.
ראית את העולם דרך צבע, צורה וקומפוזיציה. מצאת יופי כמעט בכל דבר, ואז השתמשת בכישרון המדהים שלך כדי ליצור יצירות אמנות נפלאות התלויות בבתים ברחבי העולם, ומעניקות הנאה מתמשכת. הענקת לכולנו מתנה אמיתית ונצחית.
המשפחה המתפתחת והמתרחבת שלך הייתה מקור לגאווה ולשמחה עבורך. אימצת את תפקידך כאם המשפחה בחן, בהומור ובכל כך הרבה אהבה.
כשהגוף שלך החל להיחלש, הופיעה המלאכית השומרת שלך. דונה טיפלה בכל צרכייך במהלך השנים ברגישות, במסירות ובאהבה יוצאת דופן. הייתן חברות אמת, והקשר ביניכן היה בנוי על כבוד הדדי אמיתי.
דונה, אנחנו אסירי תודה לך על הטיפול המסור והאהבה שהענקת לאמא, בזמנים טובים וברגעים המאתגרים. את חלק בלתי נפרד מהמשפחה
שלנו עכשיו, ותמיד תישארי בליבנו. אני מודה לך על האדם הנפלא שאת, על האהבה והטיפול הרך שהענקת לאמא.
אמא, אחרי יותר מ-101 שנים את מובאת למנוחות לצד אבא, בנוף היפה שהיה חלק כל כך משמעותי מחייך היצירתיים.
היית נשמה חיננית, יפה, אוהבת, מוכשרת וצנועה, שחייה חיים מלאים ועשירים.
אני אוהבת אותך כל כך, אמא, ואתגעגע אלייך בכל יום מחדש.
נוחי בשלום, אמא אהובה
ביפי

הספד מאת טל - נכדתה של שירלי
סבתא,
כתבתי את המילים האלו בראשי אולי אלפי פעמים בשבועות האחרונים... ועכשיו, כשאני יושבת לכתוב אותן, אני מוצפת בזיכרונות שמציירים את הסיפור שלנו ואת הסב-טקסט של חיי.
אני כל כך אסירת תודה על כך שהיית חלק משמעותי מחיי, ואני מרגישה שחלקים ממך טבועים בי – בדרך שבה אני בוחרת לגדל את ילדיי, בדרך שבה אני שואפת לתשוקה בעיסוק שלי, בנחישות שבה אני רודפת אחרי אושר ורווחה. היית מיוחדת לרבים כל כך. הייתה לך השפעה עצומה על הנוף סביבך, כפי שהנוף עצמו הדליק את הדמיון והידיים שלך.
היית עבורי עוגן מתמיד. במשך 50 השנים האחרונות ידעתי שאת שם, מתבוננת בי ובמשפחה שלי, מבחינה, מעודדת, וכשלא הייתי בטוחה – היית אומרת משהו שהיה תמיד מתאים בדיוק. כך, זמן קצר אחרי שנעה נולדה, נפגשנו במרפסת של ביפי, ואני חושבת שראית את החרדה על פניי. הנחת עליי את ידך החמה ואמרת בפשטות: "אל תדאגי, יקירתי, מאוד קשה להרוג אותם." שתינו חייכנו, והמשפט הזה נשאר איתי – עד כה הכול בסדר...
אני מרגישה כל כך ברת מזל שזכיתי לשנים רבות איתך. שיכולתי לספוג כל כך הרבה מהחוכמה והאצילות שלך.
למדתי חסד,
למדתי להקשיב לעצמי וללכת אחרי ליבי.
למדתי פרספקטיבה – לא על קנוואס, אלא במערכות יחסים ובחיים עצמם.
אני אסירת תודה שזכית להיות חלק משמעותי מחיי ומחיי ילדיי. זו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לתת להם.
סבתא, השארת אותנו חזקים ומאוחדים (המשפחה... לא כל כך המדינה...).
אני כבר מתגעגעת אלייך.

הַגוּף הוּא הַסִּבָּה לַאַהֲבָה
אַחַר-כָּךְ הוּא הַמִּבְצָר הַשּׁוֹמֵר עָלֶיהָ
אַחַר-כָּךְ הוּא הַכֶּלֶא שֶׁל הָאַהֲבָה.
אֲבָל כְּשֶׁהַגוּף מֵת, הָאַהֲבָה יוֹצֵאת חוֹפְשִׁית מִתּוֹכוֹ
בְּשֶׁפַע גָּדוֹל.
כְּמוֹ מְכוֹנַת מַזָּל שֶׁנִּשְׁבְּרָה
וּבְבַת-אַחַת שׁוֹפֶכֶת מִתּוֹכָהּ
בְּצִלְצוּל רוֹעֵם אֶת כָּל הַמַּטְבְּעוֹת
שֶׁל כָּל דּוֹרוֹת הַמַּזָּל.

מאת: יהודה עמיחי טל

הספד מאת גיא - נכדהּ של שירלי המתגורר בארצות הברית
סבתא,
הלוואי ויכולתי להיות שם איתכם היום, אבל אני כאן ברוחי – כמו שסבתא הייתה, אילו לא הייתה עסוקה שם למעלה, מתמקמת לצפות בטניס.
סבתא הייתה, ללא ספק, יחידה במינה. היא חיה את חייה בשנינות חדה, בנחישות עזה ובאהבה עמוקה למשפחתה.
היא לא רק דיברה על לעשות את הדבר הנכון – היא ציפתה לזה, חיה לפי זה ודאגה שגם אנחנו נשתדל לעשות זאת.
ולמרות שהמצפן המוסרי שלה התנגש מדי פעם עם הקעקועים ועגילי הפירסינג שלי (כמתבגר), תמיד ידעתי שמתחת לאי שביעות הרצון, הייתה אהבה עמוקה ובלתי מעורערת, גם אם לעיתים לוותה במבט צדדי.

חלק מהזיכרונות הטובים ביותר שלי איתה, הם השקטים והפשוטים. לשבת ולשחק שבץ-נא איתה ועם סבא – משחק שבו היית צריך להתאמץ כדי להרוויח את הניצחון, כי היא לא נתנה לשום דבר להחליק.
הביקורים בביתם ב-Herne Bay, מקום שהרגיש כמו עולם קטן בפני עצמו, מלא בחום, צחוק וקמצוץ חוכמה חדה.
לצפות בה ליד מכבש הדפוס שלה, כשהיא משקיעה את כל כולה ביצירה, ממוקדת ומדויקת כמו שהייתה בכל תחום בחייה.
וכמובן, לשמוע אותה קוראת לי "Pet". מילה קטנה, אבל כשסבתא אמרה אותה, היא נשאה כל כך הרבה אהבה, עם רמז קל של "אל תהיה חצוף".
והיה גם הטניס. סבתא לא שיחקה – אבל אילו שיחקה, היא כנראה הייתה מצוינת – היא אהבה לצפות. הטניס לא היה רק ספורט עבורה; זו הייתה תשוקה. אני כל כך אסיר תודה שהיא הספיקה להכיר את שלושת ילדיי. לראות אותה מוקפת בנכדיה וניניה היה דבר מיוחד מאוד. היא אהבה אותם באותה מסירות עזה שהיא הראתה לכולנו. סבתא, תודה – על החוכמה שלך, ההומור שלך, והאהבה שלך.
תודה שלימדת אותי את הערך של הגינות, את הכוח שבשמירה על עקרונות, ואת החשיבות של לשמור על קמצוץ שובבות בחיים. השארת אותנו עם זיכרונות שנישא עימנו תמיד.

נוחי על משכבך בשלום,Pet הרווחת את זה. ואיפה שלא תהיי עכשיו, אני מקווה שהטלוויזיה פועלת, השחקנים על המגרש, ויש לך את המושב הטוב ביותר במגרש
גיא

הספד מאת תום - נכדהּ של שירלי
סבתא יקרה,
עכשיו השמיים נפתחים כמו ציור ענק שרק את יודעת לצייר, כמו באמנות שלך.
בימים האחרונים מצבך הידרדר, כולנו היינו לצידך ועשינו כל מה שרצית.
היית סבתא מוכשרת, אוהבת, שמחה ושלווה.
אוהב אותך, תנוחי בשלום לצד סבא מול הנוף של העמק שכל כך אהבת. כבוד לי להיות הנכד שלך
תנוחי בשלום, סבתא.
תום

הספד מאת פרנסיס - נכדהּ של שירלי המתגורר באוסטרליה
ספי,
אני פרנסיס, הנכד של שירלי, ואשמח לחלוק איתכם כמה זיכרונות מסבתא– מביקוריה אצלנו כאן בקנברה, מהביקורים שלנו אצלה בישראל, ורגעים של הקשר ביננו שנשארו חקוקים בזיכרוני לאורך 40 שנים.
הביקור הראשון, כמובן, איני זוכר. אבל אני יודע שהיא הייתה שם, מחזיקה אותי כתינוק שזה עתה נולד.
הזיכרון הראשון שיש לי היה כנראה כשהייתי בן שלוש או ארבע. אני זוכר בבירור שחשבתי שהיא זקנה באופן כמעט בלתי אפשרי. כמה טעיתי – היא הייתה בת 65 בלבד!
אז, דרך עיניו של ילד קטן, סבתא הייתה תערובת של יראה ופחד. הייתי ממתין, עוצר את נשימתי, לבואה של סבתא וסבא, ותוהה האם נימוסי השולחן שלי יעברו את מבחנם. לרוב הם לא. אבל מעבר לכך, אני זוכר את חומה, את תשומת ליבה המלאה, ואיך – אפילו כילד קטן – יכולתי להרגיש שהיא באמת רואה אותי.

אחד הזיכרונות האהובים עליי הוא לקום בבוקר בביתה שבקיבוץ אחרי שהגענו מהשדה התעופה. אני כנראה הייתי בן חמש או שש.
באותו ביקור גיליתי את חוש ההומור המפתיע שלה, שהופיע כשהכי פחות ציפית. לעולם לא אשכח את פניה של אמא כשסבתא, בניסיון לגרום לנו הילדים לחייך בתמונה משפחתית, הרימה בקלילות את החצאית שלה והראתה לנו את התחתונים שלה. אמא הייתה מזועזעת. אנחנו היינו מרוצים. סבתא? אדישה לחלוטין.

יש עוד כל כך הרבה לומר על סבתא שלמדתי להכיר עם השנים. החן והכבוד העצמי שלה, שנראו כל כך טבעיים.
כישרונה האמנותי המדהים. האהבה המפתיעה שלה לטניס.
והתחושה הקבועה של נוכחותה.

ובמרכז כל זה, אזכור תמיד את חומהּ, את טוב לבהּ ואת אהבתהּ.
היא הייתה יוצאת דופן בכל הדרכים שבאמת חשובים, ואני מרגיש כל כך בר מזל שזכיתי שהיא הייתה חלק מחיי.
פרנסיס

הספד מאת ענבל ובקי - בשם הנכדים והנינים
ספי,
כל כך הרבה כבר נאמר, הרי זה הגיוני – אחרי הכל, מדובר במאה שנים.
זו ההזדמנות האחרונה שלנו להיפרד.
במהלך חיינו צפינו בקשר שלך עם אמותינו. ההשפעה שלך ניכרת בהן, כל אחת בדרכה שלה:
טוב לב וחוכמה, חוש הומור חד, ומדיניות של NO BULLSHIT.
תמיד הצבת את המשפחה בעדיפות ראשונה, ואהבת את המפגשים בארוחות משפחתיות – חוץ מהפעמים בהן הטניס שודר במקביל.

היית ידועה בכישרונותייך הרבים, אפייה לא היה אחד מהם... לעולם לא נשכח את עוגת השמרים החגיגית שהכנת עם חמאת שום.

כמו ציורייך, שתיארו פרטים בנוף סביבך, כך גם אנחנו, יצירות שלך, וגם בנו ידעת להבחין בניואנסים ורגשות גם אם לא נאמרו במילים.

סבתא, האופן שבו בנותייך תמיד היו סביבך, דואגות ללא סוף לכל צורך ורצון שלך, הוא עדות לקשר המיוחד שהיה ביניכן.
לאימותנו - ג'וד, סאל וביפי - אתן נשים ובנות יוצאות דופן.
אנו גאים להיות חלק מהמורשת הזו, ונעטוף אתכן תמיד באהבה, כמו שאתן עשיתן עבור סבתא.

נוחי על משכבך בשלום.
מאתינו ענבל בקי והנכדים והנינים שלך, הקרובים והרחוקים, אוהבים אותך BIG TIME!

דוד מיטלברג

שירלי מרקהם, זכרונה לברכה
כשבאתי לקיבוץ יזרעאל בפעם הראשונה, בתור נער בתנועת הנוער ב-1965, הוקסמתי מהנוף הצבעוני והמשתנה, שנשקף מן הקיבוץ במשך כל ימות השנה. חזרתי לאוסטרליה בלי תמונה של ממש והמצלמה צילמה רק שחור לבן, החזקתי את הדימוי בראשי עד עלייתנו לארץ

ב-1972. כאשר ראיתי את האמנות של שירלי בכמה הזדמנויות, זה קלע לליבי ולזיכרוני. העמק, המשקף את השינוי והגיוון של הקהילה ממנה אני צופה. מאז, התברכנו כולנו בתמונות ועיבודים שונים של אותו מוטיב. תמונה כזו תלויה אצלנו בסלון וגם בארון הקודש של בית הכנסת של יזרעאל. התברכנו כולנו באמנות ובתרומה של שירלי ז״ל, בהבעתה את הקהילה והסביבה בשפה האמנותית.
זה הרגע לברך את קהילת ההורים בקיבוץ יזרעאל לדורותיהם, הוותיקים וודאי זוכרים מוסדות של פעם - אספקה קטנה של סבתא כרמלה והכלבו של פלפל, מחסן קפלן ונהג בית מאיירסון, וגם הורים רבים שהתנדבו ומתנדבים בעבודה ובשירותים של הקהילה עד עצם היום הזה.

התברכנו בקהילת הורים, כמעשה ציוני של קליטת עלייה ומילוי אחריות הטיפול של ילדים בהוריהם, ואנו נהנים למעלה משישה עשורים מתרומתם של ההורים לחיינו ולתרבותנו.

אנו זוכרים את שירלי, שהתאפיינה בתבונתה ובחיוכה התמידי, שבאו לידי ביטוי בחייה ובאָמנותה. נזכור את תרומתה הייחודית, ויחד איתה את כל הורי החברים שבאו וחיו בתוכנו והעשירו את קהילתנו.

יהיה זכרה וזכרם ברוכים לעד.
דוד מיטלברג

דברי רעות שליב על שירלי 29.11.2024
ציוריה של שירלי מרקהם מלווים רבים מאנשי וילידי יזרעאל. מי שגר כאן שנים רבות, ומי שנולדו כאן, יכלו לגלות בתוך הציורים של שירלי יופי שנסתר מהעין בהסתכלות של שגרה. "בכל דבר יש יֹפי, אבל לא כל אחד יכול לראות זאת", המשפט שנבחר ללוות את העלון הנוכחי, נבחר כמחוות פרידה משירלי. זכינו שתחיה עימנו יותר משלושים וחמש שנים, ותצייר את נופי חיינו, בעין רגישה, באופן ייחודי, כך, גם כשראינו מציוריה שאינם מנוף ילדותינו, ידענו לזהות שהם שלה. אני חושבת שהציור היחיד שלה, שלא הייתי יודעת לזהות, היה ציור בשחור לבן, שצויר בתקופה שלאחר פטירתו של ארנסט, בן זוגה, וביטא את הלך רוחה באותה עת.


פרידה משירלי מרקהם - יסוד מאזן בתוך עולם של טלטלות ומהמורות - דברי יניב שפירא
עם הידיעה על מותה של שירלי, ראיתי לנגד עיניי שניים מהציורים שלה. באחד מהם מצוירת סערת שמיים בשעת בין ערביים, שבהם מתערבלים ענני נוצה לבנים על רקע של שמיים תכולים וקרני שמש אדומות; בשני בולטת אדמה ארצית ובה פסיפס של חלקות אדמה בצבעי חום, אוקר, ירוק, צהוב, כתום ולבן. חשבתי לעצמי על קטע מתוך מדרש על הפסוק מבראשית "והקנה לו הקב"ה שמיים וארץ, שמיים לגשמים ורוחות, וארץ לפירות" (מדרש משלי ל, ד). כזו הייתה שירלי בשבילי. בנוכחותה השקטה ובמאור פניה תמיד היו הכוח השקט והיסוד המאזן, בתוך עולם של טלטלות ומהמורות.
הייתה לי הזכות לעבוד עם בקי אדלר וענבל פיזרו על ספר האמנות שריכז את מיטב עבודותיה של שירלי וזו הזדמנות להודות להן על כך.

שירלי מרקהם / נופי חיים
הקדמה של יניב שפירא 2020

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת -
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם -
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.
אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.
[לאה גולדברג]

ספר האמנות הזה מוקדש למפעל חייה האמנותי של שירלי מרקהם. קובץ כאן מבחר מעבודותיה, פרי של חמישה עשורי יצירה שנאספו מקצוות תבל. המוקדמים שבהם מניו זילנד, בה חייתה מרבית חייה, המאוחרים שבהם מפרק חייה בישראל ובקיבוץ יזרעאל. בספר הן מוצגות לפי חלוקה לטכניקות שונות בהן פעלה שירלי במהלך השנים: ציורי שמן, הדפס, ציורי אקריליק, צבעי מים ורישום. רובם הגדול של עבודותיה מוקדש לנוף, לטבע ולטבע דומם.
שירלי עלתה לישראל כשהיא כבר ידועה כציירת מוכרת, מוערכת ומנוסה. באחת מעבודותיה הראשונות מהזמן שלאחר עלייתה בשנת 1988, היא ציירה את הנוף הארצישראלי כפי שהוא נגלה לה מחלון המטוס. פסיפס של חלקות אדמה בצבעי חום, אוקר, צהוב ולבן שנחקקו בזיכרונה והועלו על הבד בהזדמנות הראשונה שניתנה לה. כאילו ביקשה לתפוס את הרגע בר החלוף, להנציח את המעבר בין העולמות, ללכוד את איפיוניו הראשוניים של חבל הארץ החדש שעתיד להיות ביתה. ציור מוקדם זה משקף לא רק את המעבר בין נופים, אלא גם בין ארצות, תרבויות ושפות. הוא גם פותח צוהר לפרק היצירה העתידי שלה שבמרכזו נופי עמק יזרעאל.
ממרום הגבעה שבה נטוע קיבוץ יזרעאל בו קבעה שירלי את ביתה, נפרסת פנורמת נוף מפעימה. פסיפס רב פנים, צירופים ושינויים של צבעים וחלקות אדמה על השינויים המתחוללים בהם מזריחה עד שקיעה ובעונות השנה המתחלפות - חורף, אביב, קיץ, סתיו. גידולים חקלאיים של תנובת הארץ ובהם חמניות, כותנה, חיטה, עגבניות, אבטיחים וסלק לצד מטעי שקדים, זיתים והדרים - שגם הם הוחלפו והשתנו במהלך השנים - מבליטים לחליפין גוונים של ירוק, חום, לבן, אדום, סגול וצהוב. אי אפשר שלא ללכת שבי אחר מראות אלה.

שירלי אכן התמסרה אליהם. גם אם ניכר שהמפגש שלה איתם היה הדרגתי ומתוך יחס של סקרנות, של כבוד ושל אהבה. היא בוראת את הנוף בכל ציור מחדש; מפרקת אותו לפרטים ומרכיבה מחדש, מפשיטה אותו מצורתו המוכרת אך מבלי לאבד את האחיזה במראה העין; מקדישה תשומת הלב לפרטים הקטנים - אבן, גבעול, ענף, פרי ובאותה מידה מרחיקה את המבט בניסיון לתפוס את המהות הכוללת של אלו. לא פחות משמעותי: היא ערה למקומו של האדם ושל ההתיישבות בתוכו, שותלת בו את זיכרון עברו - בתי הכפר הערבי ששכן בו ובד בבד מנציחה בציוריה את הקיבוץ, הישוב היהודי וגגות הרעפים האדומים. למרות שאין דמויות אדם בציוריה, היא מקפידה להראות את חותם האדם בנוף.
נקודת מבט אחרת שלה היא חזיתית ומבליטה את קו הרכס הדבשתי של גבעת המורה, שנעשה לדימוי אייקוני הטבוע בתת-מודע הקולקטיבי של כל בן, חבר ותושב קיבוץ יזרעאל. זו מאפשרת לה לצייר גם את השמים כחלק בלתי נפרד מהנוף, כמרחב ציורי העומד בזכות עצמו. שירלי מתארת אותם לחליפין כסוערים, שקטים ומעוננים, כביטוי להלכי רוח משתנים של סערות נפש, געגוע, ביטחון או זיכרון. חלקות השדה שתחתם נפרשות בגדלים ובמחברים משתנים ובגוונים של תכלת, ורוד, ירוק, אדום וחום. ניתן בקלות לדמות בעבודותיה אלה את התמזגותו של 'העמק של מעלה' עם 'העמק של מטה', כחומר ורוח, כשתי ישויות מקבילות ומשלימות זו את זו. בעבודות אחרות נוסקת נקודת המבט שלה למעוף הציפור - ממרום השמים כלפי מטה. במקרים אלה מאבד קו האופק את אחיזתו במציאות, הפרספקטיבה משתנה ומתעוותת, השמיים כמו מתמזגים באדמה בצורה מיסטית והעמק מקבל חיים עצמאיים משלו.
בציור של שירלי הופך נוף העמק ממקום ממשי ופיזי - חלקות אדמה, עץ, שביל, אבן, קיבוץ - למרחב מנטלי, מטאפורי וסימבולי. כזה היוצא מהממשי אך מאפשר חופש אינסופי. באמצעותו היא מגדירה את גבולות עולמה, את השייכות שלה ואת מרחבי היצירה שלה שהם ללא גבול. היא מנסחת שוב ושוב את מקומה בנוף שהוא גם הנוף של מקומה.
יניב שפירא