דפי הנצחה

דינה נולדה בשנת 1948 בוולינגטון, בירת ניו זילנד, בתם הבכורה של סאם ומילי, ואחות לרות, קן וקרל. היא גדלה בבית יהודי מסורתי, שבו החגים, המנהגים והזהות היהודית היו חלק בלתי נפרד מהחיים. עוד בילדותה, חלמה להיות מורה או סופרת - חלומות שילוו אותה לאורך חייה והתגשמו בדרכים שונות ומשמעותיות.

בשנת 1970 לאחר נישואיה לקיט עלו יחד לארץ והצטרפו לקיבוץ יזרעאל.
בתוך כשנתיים היו כבר הורים לשני הבנים - אורי ושחר.

את תחילת דרכה בקיבוץ ליוותה תחושת זרות מסוימת. דינה לא התחברה מיד לרוח הסוציאליסטית, ולבחירה בקיבוץ היו שיקולים מעשיים. היו תקופות שבהן שקלה לעזוב, אך ברגע שהחליטה להישאר - עשתה זאת בכל ליבה, מתוך מחויבות עמוקה ורצון להשפיע. היא בחרה לקחת חלק בחיים הציבוריים, ועם השנים הפכה לדמות מפתח בקיבוץ.

דינה הייתה רגישה מאוד למקומה של האישה בחברה ובמשק, והתעקשה על זכותה לממש את עצמה, לא כבת זוג של או כאמא של - אלא כאישה בעלת כישורים, דעה וחזון. מגיל צעיר ידעה שייעודה יהיה בחינוך ולכן יצאה ללמוד באורנים הוראה לכיתות היסוד.
בספרה כתבה כי שנותיה כמורה בבית הספר בקיבוץ היו השנים הטובות ביותר בחייה המקצועיים. היא אהבה את תלמידיה אהבת אמת, יצרה עימם קשרים עמוקים "בגובה העיניים", טיפחה בהם סקרנות, הבנה ותחושת ערך. עבודת ההוראה, כמו גם עבודת הצוות עם מורים נוספים מהקיבוץ, מילאו אותה בסיפוק ובשמחה. סגירת בית הספר כאבה לה עמוקות, אך היא לא הביאה סוף לעיסוקיה החינוכיים - בשנות ה-90 לקחה חלק בהקמת תכנית נעל"ה, הייתה מהיוזמים להביאה לקיבוץ, וחינכה באהבה ובמסירות שני מחזורים של בני נוער מהתפוצות.

בגיל 37, כשהתבקשה על ידי ועדת כוח האדם למלא את תפקיד מזכירת הקיבוץ, הסכימה - אף שלא רצתה לעזוב את עולם ההוראה. עם הזמן גילתה עד כמה גדלה והתפתחה גם בתחום הזה. לאורך השנים מילאה שורה של תפקידים ציבוריים: יו"ר חינוך, מרכזת ועדות חברה וקליטה, רכזת ועדת חברים ויו"ר המזכירות. היא אף הקימה את מוסד ביקורת הפנים ביזרעאל ושמשה כמרכזת הוועדה הראשונה.

בכל אחד מהתפקידים הללו הביאה איתה חשיבה מקורית, הקשבה אמיתית, ונכונות להתבונן לעומק ולהציע פתרונות שלא תמיד היו מובנים מאליהם.
היא האמינה בקיבוץ שיתופי גם במציאות משתנה, אך לא פחדה לבחון שינויים כשחשבה שאינם פוגעים במהות. דינה ייצגה איזון נדיר - בין ערכים לבין גמישות, בין הכלל לפרט, בין המשמעות של "יחד" לבין הצורך של כל אדם למצוא את מקומו.

בצד כל פועלה הציבורי, דינה לא ויתרה על חלום הכתיבה. היא פתחה יזמות לכתיבת ביוגרפיות, שבה סייעה לאנשים - וביניהם רבים מחברי הקיבוץ - להעלות על הכתב את סיפור חייהם. ברגישות, בהקשבה ובכישרון נדיר למילים, ידעה להפוך זיכרונות לסיפור, חיים שלמים לפרקים מלאי עומק ואנושיות. זו הייתה עבורה לא רק יצירה - אלא מתנה שהיא נתנה לאחרים.

מעל הכול - הייתה דינה אישה של משפחה. היא נשאה בליבה קשר עמוק למשפחתה המורחבת, טיפחה קשרים חמים עם בני דודים בכל העולם, ושמרה זיכרון חי ומלא געגוע למשפחתה בניו זילנד. לצד זאת, משפחתה הגרעינית - האח קן, הבנים אורי ושחר, בנות הזוג סקינה-אליס ורויטל, הנכדות סמרה, לואלה, גלי, עדי, הנכד איתן והאחייניות תמי ושרית ומשפחותיהן - היו עוגן חייה וגאוותה הגדולה. היא ראתה באמהות את תפקידה החשוב והעמוק ביותר. היא הייתה נוכחת, תומכת, אוהבת, סבתא מעורבת ונפלאה, שמילאה את הבית בחום, במילים, ברוך.

בתחילת שנות ה- 2000 נכנסה לחייה אהבה חדשה - דוד בן שחר, בן זוגה, שעבר להתגורר עמה בקיבוץ והפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה ומקהילת יזרעאל, עד מותו ממחלה לפני כעשר שנים.

בשנים האחרונות, מחלה קשה פגעה ביכולתה לדבר. היא נאלצה להפסיק את פעילותה הציבורית - וחסרונה הורגש מאוד. הקיבוץ הרגיש את היעדר קולה, את חסרונה בדיונים, בשיחות, במעגלי החיים. אישה שהייתה תמיד שם, שהובילה, שתרמה, שנטלה חלק.
לאורי, שחר וקן - בית יזרעאל אבל אתכם עם לכתה של אמא, אחות, סבתא וחברה.
דינה יקרה, אדמת יזרעאל, בה נטעת שורשים עמוקים, אוספת אותך היום אל חיקה האוהב.
ימתקו לך רגבי עפרה. יהי זכרך ברוך.
לימור גרימן, מזכירת הקיבוץ

הספד מאת קן פיליפס

מה אפשר לומר עכשיו?

כמובן שלא הכנתי שום דבר מראש - ככה אני בדרך כלל מתנהל.

אבל כשאני מסתכל סביבי ורואה את כל האנשים, אני מבין עד כמה השפעת על חייהם של כולם, וזה בעיניי דבר מדהים.

אני רוצה לומר לך תודה. תוכלי לשאול - על מה התודות? על זה שסבלת אותי, מה שאולי לא תמיד היה פשוט…

בסך הכול, אני חושב שעכשיו את במקום טוב יותר.

ורק רציתי להודות לך - על זה שהיית את. קן פיליפס

הספד מאת שחר בוקמןן

אתמול בערב, כשישבתי לכתוב את המילים שאקריא עכשיו, צפו ועלו בי זיכרונות מהפעמים בהן הייתי בהלוויות, פה בבית הקברות של יזרעאל, כאשר אמא, במסגרת תפקידה כמזכירת הקיבוץ או כיו"ר המזכירות (שזה די אותו הדבר. אלא אם אתה קיבוצניק...), הייתה זו שנשאה את דברי ההספד לחברי קיבוץ שהלכו לעולמם. תמיד התפעלתי מהיכולת שלה לתאר בצורה חדה וקולעת, את תחנות חייו של האדם, את תכונותיו הבולטות, ואת קווי האופי הייחודים לו, או לה.

ועכשיו, אני מרגיש כאילו נכנסתי לנעלים שגדולות עלי, ואני מתקשה למצוא את המילים המתאימות והנכונות ביותר לבטא בבהירות את מה שאני רוצה לספר לכם עליה. אבל אנסה, כמיטב יכולתי. אמא הייתה אישה של מילים, של קריאה וכתיבה, ושל שיחה. חברה גאה בנבחרת של תחרויות דיבייט בסמינר המורות בוולינגטון. (ההשתתפות בנבחרת הזו, הייתה כנראה שיא פעילותה הספורטיבית...).

אישה של דעות, רעיונות, ערכים ואידיאולוגיה.

אישה ציונית. אשת חינוך בכל רמ"ח אבריה. מנהיגה חברתית. חרוצה. ישרה כמו כביש הסרגל.

אישה חכמה ושנונה. בעלת הומור מיוחד, שאהבה לצחוק, למשל מקומדיות בריטיות משובחות.

אמא הייתה קנאית לפרטיות שלה ולעצמאות שלה. היא לא יכלה לסבול שדוחפים את האף לעניינים שלה, שמגבילים אותה, שאומרים לה מה היא אמורה לעשות, או כשאומרים מה היא לא יכולה או מסוגלת לעשות.

נאה דורש, נאה מקיים. אני לא זוכר אותה אפילו פעם אחת מרכלת על אחרים. על אף שבמסגרת התפקידים שהיא מילאה בקיבוץ, היא עסקה בנושאים חברתיים ואישיים רגישים ביותר, נפיצים אפילו (ואני מדבר למשל על שנות ה-80', הלא עליזות, כשיזרעאל הייתה במשבר כלכלי וחברתי חמור ביותר), לא הייתה אפילו פעם אחת שנחשפתי למידע אישי, או אפילו לדעה ביקורתית כלפי מישהו מאנשי הקיבוץ. לא בדיוק החומר הקלאסי של חברת קיבוץ שיתופי...

הרגישות שלה, טוב ליבה והרצון להעניק לזולת באו למשל לידי ביטוי כשהכניסה למשפחתנו את אלירן, בשנים בהן היה כה זקוק למעטפת תומכת ואוהבת, שהקפיצה אותו למעלה.

האישיות שלך הייתה עוגן והשראה עבורנו הבנים, לנכדות סמארה, לואלה, גלי, עדי ולנכד איתן, לאבא קיט ולבן זוגך ב'פרק ב' - דוד, לאחיך קן, לאחייניות תמי ושרית, לבת הדודה שלי, ולעוד בני משפחה רבים.

לכל אלו שתמכו באמא ובנו בשנים האחרונות - אתם יודעים היטב מי אתם ועד כמה אנו מעריכים אתכם, ובעיקר אתכן – המלאכיות.

אבל יותר מכולם - אני רוצה להודות לג'ינה. שלוש שנים ליווית את אמא, במסירות ובמקצועיות שאין כמוה. תמיד עם חינניות וצחוק. אפילו כשלאמא נגמרו המילים, את תמיד ידעת מה היא רוצה. אני זוכר פעם, אחרי כמה שעות שהיינו כל המשפחה אצל אמא/סבתא, נפרדנו, והיא אמרה לי "ביי... עכשיו ג'ינה ואני מתחילות את המסיבה שלנו!"

תודה לכולכם שבאתם, משפחה, חברות וחברים, אנשי יזרעאל היקרים, להיות פה איתנו, וללוות את אמא בדרכה האחרונה, תחת השמש היוקדת (אני חושב שהיא הייתה מעריכה את המאמץ, בתור מי שממש שנאה את החום של הקיץ המזרח תיכוני...). אמא נקברת אל מול נוף העמק שהיא כל כך אהבה. הנוף שנשקף ממרפסת ביתה (תודה מילטון על הגיזומים...), שלמענו היא בחרה לגור בקומה השנייה (ללא קיבוצניקים אציין שזו בחירה ממש יוצאת דופן...)

נעטוף את עצמנו בזיכרונות המשמחים הרבים, מהשנים הטובות, ונמשיך לצעוד במסע החיים, עם הצידה לדרך שהיא סיפקה לנו, כי זה דרכו של עולם.

אמא, אכן, כפי שאמרת לי בערוב ימיך, בסיפוק, היו לך חיים ארוכים ומלאים! ועכשיו, אומר לך, באהבה גדולה, נוחי על משכבך בשלום.
שחר בוקמן

הספד מאת אלירן אסף

דינה היקרה,

היית לי הרבה מעבר לאדם קרוב, היית לי משפחה מאמצת, לב פתוח ודמות לחיקוי.

הגעתי אלייך כילד מפוחד, ובדרכך המיוחדת הצלחת להוריד את הפחדים ולקבל אותי כאחד מהבנים שלך.

בכל פעם שהייתי זקוק למילה טובה, לחיבוק או להכוונה היית שם. תמיד בחום, בחכמה וברגישות.

האור שהקרנת, הנתינה שלך בלי גבולות והדרך שבה התייחסת לכל אדם השאירו חותם בלב.

הדרך שצעדת איתי מלווה אותי עד היום וערכייך נכנסו גם אל ביתי ואל חיי שלושת ילדיי.

החסר שלך מורגש עמוק, אבל מה שנשאר איתי הם הזיכרונות, הלמידה, והאהבה הגדולה שלך.

תמיד תהיי חלק ממני.

תודה על הכול, דינה.

יהי זכרך ברוך.

אלירן אסף

 

הקשבתי להספדים שנשאו מי שהכירו את דינה מקרוב. אני לא מהמעגל הקרוב היומיומי, אלא מהמעגל הקרוב ארוך השנים. אני מכירה את דינה עוד מימי ילדותי. אבי, ראובן זנדר, היה בן דוד של מילי, אמה של דינה, זכרם לברכה.

כמו דינה ויוצאי ניו זילנד האחרים הנמצאים כאן, גם אבי היה ציוני ועלה ארצה כדי להגשים את החלום שהתחנכו עליו. חלום שהניע אותם לעזוב את ארץ הולדתם, להשאיר משפחה מאחור ולעלות לארץ הנכספת.

המוצא של הורי, מאוסטרליה וניו זילנד, תמיד גרר הרמת גבה. היו שלא ידעו היכן ניו זילנד על המפה. אני לא הכרתי עוד אנשים שעלו מניו זילנד, למעט המשפחה של אבי והחברים של הורי. בשנים המוקדמות ובהתחשב בנסיבות, כל בן דוד או במקרה של דינה, בת של בת דודה, הפכו למשפחה קרובה.

כילדים, התלוונו להורינו בביקוריהם אצל קרובים וחברים, וכך זכרונות ילדותי כוללים ביקורים אצל דינה וקית' ובילוי עם אורי ושחר, למרות שהיו צעירים מאיתנו. להגיע לקיבוץ אחרי נסיעה ארוכה ממרכז הארץ, היה להגיע לעולם אחר, שונה מזה שגדלנו בו. מקום קסום.

כשילדיי היו קטנים זכיתי לבקר איתם את דינה, בבית חדש ומרווח יותר מהבית אותו הכרתי בילדותי, אך שמחתי שגם הם נחשפו לאותו הקסם.

דינה תמיד קיבלה את פנינו במאור פנים, מלאה בשמחת חיים, גאה להסתובב איתנו ברחבי הקיבוץ ולהראות לנו את יופיו.

אני זוכרת שהרשים אותי, שבניגוד למפגשים אחרים של הורי, שהתנהלו לרוב בשפה האנגלית, או בשילוב של עברית ואנגלית, דינה הייתה שונה. היא דיברה עברית רהוטה וקולחת. הדבר הדגיש את הקליטה המלאה שלה, את הייחודיות שלה, בדגש על הישראליות והשייכות למקום.

באותו אופן, הבחירה בחיי הקיבוץ מעידה על אהבת הארץ ועל הערכים בהם האמינה. הייתה בה צניעות, קבלת האחר ואהבת הזולת.

כשבגרתי, לא נפגשנו לעיתים קרובות, בעיקר באירועים משפחתיים או בביקורים המעטים בקיבוץ, אך כל מפגש היה משמעותי, כאילו לא חלף הזמן. דינה תמיד הייתה עם חיוך רחב, חיבוק אוהב והתעניינות אמיתית. הייתה זו הזדמנות להתעדכן במה שהתרחש בחיינו וכמובן לספר על הילדים ועל הנכדים.

זו הזדמנות לומר תודה לדינה ולכל הגרעין הניו זילנדי שעלה לארץ מתוך ציונות אמיתית, גרעין שהצמיח עץ שענפיו רחבים. תדעו שזכיתי לגדול בצילכם ולינוק מכם את אהבת הארץ ואת הערכים הציוניים. אני גאה במשפחה הניו זילנדית המיוחדת הזו, שתרמה רבות ושדינה הייתה בה דוגמא ומופת.

דינה יקרה,

כפי ששמענו, חייך היו ערכיים, בעלי משמעות ועניין, אהבת הארץ והמשפחה. את היית מאד גאה בילדייך ובנכדייך.

התקופה האחרונה בחייך הייתה מאתגרת וקשה בריאותית.

היום את מובאת למנוחת עולמים באדמת הארץ שכה אהבת.

נוחי על משכבך בשלום!

יהי זכרך ברוך!

אוהבת אותך

מיכל זנדר

לזכרה של דינה

השבוע נפרדנו מדינה בוקמן. עמדתי ליד הקבר בלב כבד, כשקן נשא את דברי הפרידה. קן ציין שדינה השפיעה על חייהם של כל כך הרבה מהנוכחים. חשבתי לעצמי כמה זה נכון במקרה שלי.

דינה הייתה מניו זילנד, אני מדרום אפריקה. נפגשנו לראשונה במכון למדריכי חוץ לארץ ב-1967, שנת מלחמת ששת הימים. התרשמתי ממנה מאוד. היא הייתה רגועה, נבונה, שקטה ובעלת ידע רחב. בקיצור, אני, נער בן

שבע-עשרה, לא הייתי בליגה שלה.

החבורה האנגלו-סקסית הייתה מגובשת מאוד, במיוחד חברי תנועת "הבונים". בסוף אותה שנה רחשתי כבוד גדול לדינה, והייתי מאושר לגלות שהיא חיה ביזרעאל, כשבאתי לאולפן ב־1973.

מאוחר יותר היינו מדריכים באותו גרעין. אני זוכר היטב את הטיול לערבה: ישנו על הקרקע, אכלנו אוכל עם חול, טיפסנו על הרים בחום הלוהט. ממש לא "כוס התה" של דינה. אבל עם דינה, כשהתעורר קונפליקט בין שליחות להעדפות אישיות - השליחות תמיד ניצחה. במיוחד כשזה נגע לחינוך. הדוגמה האישית הייתה דרך חיים מבחינתה.

כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ, דינה עמדה בראש ועדת חברים. כל מה שקורה בוועדה הזו הוא חסוי ודינה הייתה סמל לדיסקרטיות. כשנזקקתי לעצה חכמה בנושאים רגישים, היא הייתה הכתובת. קשה לי לדמיין איך הייתי שורד את השנים כמזכיר הקיבוץ ללא דינה לצידי. היא תמיד ידעה לומר מילה טובה כשנזקקתי לכך, ולא היססה להעמיד אותי במקום כשחשבה שזה היה נחוץ.

אני זוכר היטב את היום שבו הודיעה לי שהגיע הזמן לסיים את תפקידה כרכזת ועדת חברים. תהיתי איך אסתדר עכשיו. הבנתי שעשתה את ההחלטה הנכונה (כרגיל). הסכמתי - בתנאי אחד: ביקשתי ממנה להקים מערכת ביקורת פנימית בקיבוץ. דבר שלא היה קיים עד אז, והיה מאוד חסר. ידעתי שהיא האדם המתאים לכך - ישרה כסרגל, תקיפה אך רגישה, מאורגנת ובעלת יכולת ללמוד נושא חדש. הייתי בטוח שהיא תצליח להתגבר על ההתנגדות שהייתה להנהגת הקיבוץ.

כדרכה, דינה חשבה על כך מספר שבועות, וכשסוף סוף הסכימה - קפצתי משמחה. ידעתי מיד: לקיבוץ יזרעאל תהיה ועדת ביקורת.

וכך היה. דינה עמדה בראש הוועדה במשך שלוש שנים. היום כל פעילות בקיבוץ מבוקרת, כפי שראוי לקיבוץ שמכבד את עצמו.

תודה לך, דינה, על כל מה שעשית עבור הקיבוץ שלנו.

זכינו שדינה הייתה חלק מחיינו.
מחשבותינו עם קן, אורי, שחר וכל המשפחה.
אתם יכולים להיות גאים בדינה.

אדי סולו