דפי הנצחה

הספד קיבוצי - מיכאל (מיכי) גרוס
התמונה בכניסה לחדר האוכל היא תמצית נוף האדם שהיה מיכי. תמונת פרופיל של גבר בוגר, עיניים שוחקות מעט, שפם של פעם, והפה, בחצי חיוך, כמו אומר בשקט ובהומור הידוע, שכל כך אפיין אותו: "היי חבר'ה, זה אני מיכי, הקיבוצניק הוותיק האורגינל מיזרעאל, הכל עבר עלי, מלחמות, משברים ומה לא, אבל הנה אני כאן מולכם בחדר האוכל הקיבוצי המשותף שלנו, אתם איתי ואני איתכם".

מיכי נולד בפברואר 1936 בתל-אביב, לזוג צעירים שנפגשו בארץ, לאחר שעלו כציונים נלהבים מארצות מרכז אירופה, ההולכת ונסגרת על היהודים. מצבם הכלכלי היה קשה והמשפחה התפרקה. לאחר שהאב התגייס לצבא הבריטי ונשלח מהארץ, הועברו מיכי ואחותו חוה למספר מסגרות ולמשפחות אומנה, בהן שהה עד לגמר לימודיו התיכוניים בבית הספר החקלאי "הדסים". יחד עם חבריו לתיכון הצטרף מיכי לגרעין התנועה המאוחדת, שיועד להשלמת הקיבוץ הצעיר יזרעאל, אליו הם מצטרפים ב-1953.
לאחר הטירונות הנחלאית ושל"ת קצר יוצא מיכי לקורס מכי"ם מפרך, ומשם נשלח לפקד במספר היאחזויות נח"ל, בין השאר בגבעת רחל ליד ניצנה ובעין-רדיאן (היא יוטבתה). מיכי תמיד מעורה בנושאי בטחון, וכך גם יוצא בשנת 1963 לקורס קצינים ולאחריו משמש כמא"ז הקיבוץ במשך עשרות שנים.
עם גמר שירותו הצבאי חוזר מיכי ליזרעאל ונשלח מטעמה להדריך בתנועת הנוער. שם, כמדריך צעיר ונלהב, יוצאים החברים בהדרכתו למחנה עבודה בנחל-עוז ושם הוא נפגש עם מרנינה. הזוג הצעיר בוחר ביזרעאל, והם מתחתנים ברוב עם בחורף 1957. הם מתמקמים באחד מהצריפים ובמהרה נולדת בִּתָּם הבכורה שולמית. הבת השנייה, שרון, נולדת לאחר 7 שנים. שתיהן למדו בבית הספר המקומי בקיבוץ ואח"כ בתיכון שבעמק. במהלך השנים הקימה שולמית את ביתה עם שי ושלושת ילדיהם, הנכדים של מרנינה ומיכי - כאן בקיבוץ. היום, עם הצטרפותם של יהונתן, גל ומשפחתם לקיבוץ, זכו מיכי ומרנינה לראות ארבעה דורות של בני משפחת גרוס ביזרעאל.
בשנים הראשונות נשלח מיכי החקלאי המוסמך לעבוד בדיר הכבשים ואח"כ היה בפלחה ובגד"ש וקלט בהם את חברי הגרעינים וההכשרות שנוספו במהלך השנים לענף.
החל מ-1964, במשך 35 שנים רצופות, עבד מיכי כנהג משאיות כבדות בקואופרטיב ההובלה של קיבוצי העמק "בית שאן חרוד". הוא התחיל כנהג מק דיזל עתיק, ששימש את הצבא האמריקאי במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה, וסיים על סמי-טריילר ענק, שהוביל משאות כבדים בכל רחבי הארץ, מנמל אילת בדרום ודיר סוור בסיני, ועד החרמון ונמל בירות, אליו הוביל ציוד צבאי במהלך מלחמת לבנון. זאת הייתה עבודה מעניינת וקשה, אבל כאוהב טיולים ואתגרים, התמיד בה מיכי לעיתים אף כעשרים שעות ביממה, על הכביש ולאורך מאות רבות של קילומטרים. בהזדמנויות מיוחדות הצטרפו אליו גם בנות משפחתו, למשל שולמית שירדה עם מיכי ומיכלית הסולר לקידוחי הנפט שבסיני.

בשנת 1999 חזר מיכי מעבודת החוץ, והצטרף לצוות הוותיקים, שהוקם כמחלקה מיוחדת במפעל מיטרוניקס, שם עבד עוד שנים לאחר גיל הפרישה.

 

מיכי אהב את הקיבוץ ודאג מאד לעתידו. הוא ליווה את המתרחש בתנועה הקיבוצית ורוחות השינוי וההפרטה שמאפיינים אותה בשנים האחרונות. כאדם בעל ניסיון חיים מיוחד, שחי את כל חייו בקיבוץ קטן וצנוע, הוא ידע, שגם אם כרגע המצב רגוע ויציב, אין כל ערובה, שכך יהיה תמיד.
מיכי זכה להשתתף בכל שלבי התפתחותה והתעצמותה של יזרעאל. מימי הפלמחניקים, הבוץ, הצריפים, הדיר והעוני, ועד היום - ימי חקלאות מפותחת, תעשיה משגשגת וחצר הומה ופעילה.
ארבעה דורות של שבט היזרעאליים, ההולך ומתבסס, ההולך ומעמיק את שורשיו כאן בגבעת יזרעאל.
מיכי היה איש חרוץ מאד, ועבד ימים ולילות, מתוך אמונה שהעבודה היא ערך עליון, לצד ערכים נוספים שצעד לאורם, כמו הגינות, אמת, שקיפות ויושרה. הוא אמר בקול אמיץ את עמדותיו, גם כשאלו לא היו פופולריות. מיכי היה איש של ספר ושל המילה הכתובה, וגם איש של מוזיקה - מוזיקה קלאסית, ג'ז, שירי ארץ ישראל ולהקות מימי הקמת המדינה והמלחמות.
למרנינה, שולמית, שרון, הילדים והנינים - דמותו הנאה של מיכי, עם הזץ בעיניים ועם החיוך החבוי מאחורי השפם - תחסר לנו בשבילי הקיבוץ. עוד שורש עבות משורשיו של גרעין 'כינורות' ושל המקום הזה, שנפרד מאיתנו ומשאיר לנו לשמור ולשמר, לזכור ולהזכיר.

יהי זכרו ברוך!
בית יזרעאל

הספד מאת מרנינה
מיכי אתה תחסר לי.
אני נשארת לבד בבית, לא יהיה לי עם מי להתווכח... וברצינות, לא יהיה לי עם מי לדבר, גם אם בתקופה האחרונה לא תמיד ענית...
67 שנים 'לא הולכות ברגל', לא נעלמות פתאום ודי, כאילו לא היו... אתגעגע אליך.
פגשתי אותך כשהגעת מ"האחוזים" של גרעין 'כינורות' לקיבוץ שלי – נחל עוז, למחנה עבודה, עם חניכים מהתנועה. הייתי המקשרת שלכם מטעם הקיבוץ.
נקשרנו.
חצי שנה הגעת לבקר וחזרת ליזרעאל. סירבת להישאר שם, אמרת שהם סנובים. התווכחנו באיזה קיבוץ נחיה, עד שאמא שלי פסקה שקל יותר להגיע מהקריות ליזרעאל מאשר לנחל עוז הרחוקה.
השאר היסטוריה.
אני תמיד אתגעגע אליך. קשה לי מאד עכשיו. תחסר לי.

הספד מאת שולמית
שיר קציר / אביגיל מגינדה גרוס
מַה קוֹצֵר לוֹ אָדָם בְּחַיָּיו?
נְדִיבוֹת שֶׁזָּרַע וְשָׁבָה אֵלָיו
מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁפִּזֵּר בַּדְּרָכִים
שְׁבִיל שֶּׁסָּלַל בִּדְמָעוֹת וְחִיּוּכִים
וְגַם אִם הִכּוּ הָרוּחוֹת בִּשְׂדוֹתָיו
הִמְשִׁיךְ לְנַגֵּן תָּו אַחַר תָּו.
מַה קוֹצֵר לוֹ אָדָם בְּחַיָּיו?
אַהֲבוֹת שֶׁאָהַב וּצְחוֹק יְלָדָיו...
לאבא וסבא שלנו היו המון דברים טובים, יפים, עמוקים, נדיבים, מגוננים וחכמים. אוטודידקט - חסיד גדול של המילה והספר. אוהב מוסיקה קלאסית, ישראלית ותיקה ודקלומים תנ"כיים. בעל ידע נרחב כמעט בכל תחום שעולה בשיחה, שהייתה תמיד שזורה בהומור עם תוספות אישיות של שנינות וחידודים. אבא היה אדם סבלני וסובלני אלינו, בנותיו. מלא הערכה לשי חתנו, שידע לשחק שש-בש ולהתווכח שעות על פוליטיקה. כשחזרנו לחיות ביזרעאל עם הבנים, אמר לי באחת ארוחות 'על האש' המשפחתיות שלנו, שלא משנה מה יהיה בהמשך, בזכות שי - יש לו ויכוחים נהדרים, נכדים על הדשא וארוחות טובות ...
כסבא זכה להכיר, לאהוב, להוקיר ולהקשיב שעות לשלושת נכדיו - יהונתן, רועי, וגל ולנכדתו גילי. כסבא רבא לעתיד, התפעל מגל של יהונתן העדינה והמוכשרת, נהנה לצפות בניניו הקסומים – מיכאל, אביגיל וליבי והצטער רבות כשאיתם כבר לא יכול היה לשחק על השטיח והדשא.
במהלך שנותיו, אבא היה מעורב בקהילה שלנו ונשא תפקידים מרכזיים ביזרעאל של העשורים הראשונים. היה פלחניק בנשמה, מא"ז במשך שנים ארוכות, סדרן עבודה, ונהג בבית שאן-חרוד. לאחר שיצא לפנסיה עבד ב'מיטרוניקס', עד שהחליט שדי לו והוא רוצה להיות בבית. בשנותיו המאוחרות היה מתוסכל כאשר הרגיש שנבצר ממנו להשפיע על התהליכים בקיבוץ והעדיף להישאר בד' אמותיו, בעיקר, כאשר בריאותו הפיזית והמנטאלית החלה להתערער.
אנו זכינו לכמה שנים יפות של שיחות עמוקות, הרבה התחכמויות ובדיחות על העבר וההווה - חילופי דעות ומחשבות, ופנטזיות קטנות
על העתיד, בצחוק וברצינות.
באחד הזמנים הקצרצרים האחרונים שאבא "היה אתנו", הזכרתי לו שכשחזרתי לחיות ביזרעאל, שאלתי אותו איך זה יכול להיות שהוא חי כל כך הרבה שנים בקיבוץ קטן ובכל זאת הצליח שלא להסתכסך עם אף אחד, חוץ מפעם אחת עליה סיפר לי מזמן? אבא שתק ושתק ושתק... ואז חייך בקצה השפם ואמר בקושי רב "איזה מזל שגם את זה אני לא זוכר..."
לסיום (תרתי משמע...) אני רוצה להודות לאמא הנהדרת שלנו, לסבלנות ולכוחות האין סופיים שלה בשנים האחרונות. למערך הבריאות ולצוות המרפאה והרווחה שמלווה אותו בשנים האחרונות. ולכל מי ששאל, התעניין ואיחל טוב.
הערכה והכרת טובה מיוחדים שמורים לליטו, שהיה עם אבא ואיתנו בכל עניין, תמיכה ועזרה.

Dearest Letto - we were blessed to have you with us. Thank you for ever.

הספד מאת שרון
אבא, סבא
קשה להיפרד ממי שהיה בדיוק כזה. אבא וסבא אהוב, טוב ומיטיב. לצד אמא תמיד היית נוכח. בשקט אבל שם.
נותן באופן ממשי, פיזי, את הידיעה שיש על מי לסמוך להישען ולהניח ראש כשצריך. שנון ומצחיק עד הרגעים האחרונים שיכולת לדבר.
היית מאגר של ידע הרבה לפני עידן "ד״ר גוגל."
צמחת במקום לא פשוט אבל זכית לבנות חיים עם אמא שנותנת לך ולכולנו מקום בטוח. בית ועוגן. היית סבא נפלא. כשגל היה קטן, היית מחנה את הסמיטריילר הענקי בדרך הטייסים ופשוט הולך אלינו לגל שחיכה לך בשקיקה. ככה כמעט מידי שבוע ביום שלישי, פשוט מגיע.
ברגעים הקשים, כמו למשל כשגל אושפז לכמעט שנה, הגעת אחת לשבוע יחד עם אמא לתת לי הפוגה ופשוט להיות שם. בלי הרבה מילים. או כשנתקעתי עם האוטו בוואדי ערה הגעת עם שולמית. אני תמיד אומרת שאהבה זאת פעולה. ואתה הֶרְאֵיתָ לנו שוב ושוב מה זאת אהבה.
תודה לך ולאמא, שתבדל לחיים ארוכים, על הבית שנתתם לנו.
תודה נוספת לליטו, שהגיע אליך לפני שנתיים פלוס, וסייע לך במסירות. וגם לכל האנשים המסורים בקיבוץ שתמכו בנו וטיפלו באבא.
קשה לי להיפרד. היית אבא וסבא נפלא ואני אוהבת אותך מאוד.
נוח על משכבך בשלום.

הספד מאת הנכדים והנכדה
סבא יקר ואהוב שלנו.
עצוב לנו מאוד להיפרד ממך, ומקווים שעכשיו אתה כבר נח וטוב לך, היכן שתהיה.
תמיד היית סבא טוב, מצחיק, שטותניק, שמספר מלא בדיחות קרש, בדיחות "סבא מיכי", ושר לנו שירים ומשגע את כולם... כל כך אהבנו להיות איתך, לדבר איתך, לשמוע סיפורים ולספר לך משלנו.
תמיד גרמת לנו להרגיש רצויים ואהובים, תמיד התעניינת בנו ובמה שאנחנו עושים.
בזכות הסיפורים שלך על הארץ, והקיבוץ, יש לנו כל כך הרבה זיכרונות ואהבה למקום בו אנו חיים.
אנחנו שמחים שזכינו לבלות איתך את כל השנים, וגם להיות איתך לקראת הסוף. אנחנו שמחים שנפטרת בבית, כמו שרצית, עם ליטו היקר ועם סבתא לצידך. מקווים שלא סבלת יותר מידי, ושעכשיו הוקל לך.
עכשיו אנחנו כאן איתך, במסע האחרון שלך, מחבקים את סבתא ומוקפים בכל המשפחה, וממשיכים לקחת אותך איתנו בלב לכל מקום אליו נלך.
סבא, המון זיכרונות ומתנות הענקת לנו, ואנחנו רוצים פשוט להגיד לך המון תודה. אוהבים אותך, וכבר מתגעגעים.
הנכדים – יהונתן, רועי, גל וגילי