דפי הנצחה

אבא,
היחידי שלנו.
מה אומרים במלים לאיש של מעשים?
לאיש של מסירות למשפחה, לעבודה, לקיבוץ...
לאיש של טיולים.
הטיולים שלנו בילדות ממשיכים איתנו.
לאיש של שורשים....
כמו עץ הפיקוס מילדותך במקווה ישראל, שעליו סיפרת לנו,
שמוריד שורשים מהענפים לאדמה,
כך השתרשו בנו הערכים שעל-פיהם חיית –
העבודה, האהבה לטבע, הפשטות, הצניעות והמשפחה.
התמודדת עם המחלה הקשה בצורה אצילית, בנועם ובצניעות, מנסה, כמו תמיד, לא להיות לנטל.
אבא, אתה הבסיס שלנו.
אנחנו אוהבים אותך.
בועז, זיו, רני

יצחק יקירי
רציתי לספר עליך דרך הטיולים שלנו, שהיוו חלק משמעותי בחיינו המשותפים.
ניסיתי לחזור אתך אליהם באמצעות שפע התמונות שצילמנו, הצלחתי רק חלקית משום שכבר היית עייף וחלש מדי לראות ולשמוע.
כשטיילנו בארץ תרת כל שביל שנקלע בדרכנו, השתדלת להגיע לנקודות הגבוהות ביותר כדי שניתן יהיה להשקיף ולראות כמה שיותר מרחבים, כמה שיותר נוף.
תמיד היית מדריך הטיולים שלי. למרות שמעולם לא למדת, היית רחב אופקים, בעל ידע נרחב בהסטוריה, בפיזיקה וכמובן בגאוגרפיה. שאבת את הידע מכל מקור אפשרי ולא פעם העשרת אותי בידע שלך.
כאשר טיילנו בחו"ל תכננת את הדרך, את המסלול. כמו נווט מעולה מעולם לא היית צמוד למדריכי הטיולים, חיפשת דרכים נוספות. פרשת מפה והנוף הבלתי מוכר לך ניגלה לעיניך הרבה לפני שהגענו אליו.
שם, בחו"ל, היית גם לאיש אחר; אתה, שתמיד אמרת לי: "אני לא יודע לדבר", הפכת פתוח, חברותי, קושר קשרים, מרבה לדבר. איש רעים להתרועע.
למרות יופיו של הנוף שראינו בחו"ל, בכל פעם כאשר שבנו לכאן התפעלת מיופיו של העמק הזה. תמיד חזרת ואמרת לי: "אילו היינו רואים את העמק הזה בחו"ל היינו מתפעלים ממנו מאוד".
לא פעם אמרת גם כמה יפה לנוח כאן בסוף הדרך, ליד מטע השקדים ומול העמק היפה הזה.
אז סוף-סוף הגיע הקץ ליסוריך.
עכשיו תוכל לנוח בין רגבי העפר אל מול העמק הזה שכה אהבת.
שוש ראובני

יצחק,
עוד לפני שהכרנו לך את שושנה הייתה בינינו הכרות ארוכת שנים.
הכרות זו נגעה בילדיך ואחר-כך בנכדיך, אותם פגשתי דרך היותי מורה ומחנכת שלהם.
למדתי לאהוב את ההורות הייחודית שלך. איך שלקחת תרמיל ויצאת איתם למסע. איך ידעת לשאול אותנו, המחנכים בצנעה: "מה נשמע?" לעזור לבנים בלימודים, כי הרי היית אנציקלופדיה מהלכת...
צפיתי בטיפולך במסירות כה רבה, בילדיך ובנכדיך.
כשנוצר הקשר המשפחתי, תמיד התעניינת: מה נשמע? איך המרגש? היית אדם דואג ותומך. תמיד שאלת, אם העזרה נחוצה.
ילדינו ונכדינו, כמונו, מיכאל ואני, חיבבו אותך מאד. וכשחלית הם התעניינו, שאלו ודאגו מאד.
כולנו, כל משפחתנו עצובים מאד על לכתך מאיתנו.
אילנה שני

לזכרו של בן-דב
יש הרבה יופי באפור.
תלוי ממה הוא מורכב, ועם מי הוא מופיע לידו.
בן-דב היה תמונת תקופתו המצוירת בגוונים הרכים והארוכים של הנוסטלגיה.
"מקווה", הקן באוסישקין, קיץ בחושות של זרעין, "הגרעין בעין-רדיאן", "מוסה עפרון", חליבות בדיר לצד סיגריות "לטיף", "מתכת" יזרעאל וגיוס באשכוליות.
אדם של עבודה, ועוד עבודה, ועוד עבודה.
הרגלים היחפות לא כפוזה, אלא כדרך חיים. חשוף אך מכוסה בעשן, שקט אך נחוש בדעותיו.
איש המשפחה והחבר במחלקה; אב מסור לשלושה בנים עזים, בן-דב עם מרים ובן-דב עם שוש, שהלכה איתו בדרך ארוכה וסעדה אותו עד הסוף.
האיש היושב על המרפסת ומעשן.
האדם ההולך מולך ומחייך, הרבה מחייך אל עצמו ואלינו חבריו.
היה שלום.
כתב חנן שליב 10.9.2012
 
יצחק בן-דב אהב את הקיבוץ שלו. הוא אהב את נופי העמק. יצחק, היום אנחנו מביאים אותך למנוחת עולמים מול נוף העמק אשר כה אהבת.
במשפחה קראו לו יצחק, וחברי הקיבוץ קראו לו תמיד "בן דב", כאילו השם הפרטי ושם המשפחה – אחד הם.
יצחק נולד במקווה ישראל בקיץ 1936, בעת שטובה, אמו, עבדה שם כאם הבית. אביו, חנוך, עבר לירושלים, כיוון שסבל מאסתמה.
אחרי מלחמת השחרור, יצחק הצטרף אליו ואחרי שנתיים טובה התקבלה לעבודה כאם הבית במכון למדריכי חוץ-לארץ, בקטמון, ירושלים. יצחק למד בבית ספר מקצועי במגמת טכנאות שיניים.
בהתבגרותו, הצטרף אל גרעין "הגליל". השירות הצבאי בנח"ל החל בשל"ת מוקדם ביזרעאל בשנת 1956. קיבוץ קטנטן, עוד לא נבנו בו בתים רבים, עוד לא נטעו בו עצים והרוחות שרקו והשתוללו. החיים בקיבוץ הקטן התנהלו במעגל הצריפים סביב הדשא הגדול. היום עומד שם קומפלקס חדר האוכל.
חברי גרעין הגליל התלבטו לגבי קיבוץ היעד שלהם, התלבטו בין קיבוץ בית העמק, לבין הקמת קיבוץ חדש בעין רדיאן – היאחזות יטבתה. הם התנגדו להצעה להשלים את יזרעאל, למרות ניסיונות השכנוע של שייע, המזכיר, שהגיע עד ליטבתה לדבר איתם. למורת רוחם של חברי הגרעין, התנועה קבעה – יזרעאל. וכך היה.
יצחק הצטיין כעובד מסור בכל מקום בו עבד. בשנים הראשונות הוא עבד בדיר, גם בלול וקצת ברפת. כעבור שנים רבות הוא עבר מהחקלאות לתעשייה והיה בין ראשוני צוות העובדים במפעל המתכת. יצחק התמיד בעבודת המתכת שנים רבות, גם כשהמפעל הקיבוצי הקטן התפתח והפך למפעל "תמוז". כמו-כן, מספר שנים עבד בענף הכבלים, ובשנותיו האחרונות הצטרף למחלקה של החברים הוותיקים במיטרוניקס.
המסירות, החריצות וההתמדה אפיינו אותו. בן-דב היה הרבה יותר מעובד מיומן, דייקן ויעיל. הוא ראה מעבר לעבודה השוטפת, חיפש פתרונות ואפשרויות שדרוג בחשיבתו היצירתית.
היום אנחנו מלווים בדרכו האחרונה, קיבוצניק. במילים של אחד מבניו: "מין א.ד. גורדון כזה", קיבוצניק בלב ובנפש, קיבוצניק עם עקרונות של פעם. הוא שמח להיות סבא. יחד עם שוש היה בייביסיטר זמין לנכדים שבקיבוץ ובית להתארח בו לנכדיו העירוניים. היה גאה להציע להם מה שיש לקיבוץ להציע ואין במקום אחר – חדר-אוכל, חצר יפה, בריכה, נוף וגם טיולים בקלנועית שלו.
תנחומינו הכנים לשוש – רעייתו, לחוה עפרוני - אחותו, לבועז, לזיו ולרני – בניו, לכלות ולנכדים. שלא תדעו עוד צער.
דינה בוקמן

 

הָיָה מוֹתְךָ כִּנְתִיב-חַיֶּיךָ
שָׁקֵט וְעָנָו וְצָנוּעַ
בְּבֹקֶר אֶחָד עַל פְּנֵי מַיִם רַבִּים
בִּצְבֵּץ וְשָׁקַע בַּעְבּוּעַ

שֶׁמֶשׁ עָמַד כְּאָבֵל בָּרָקִיעַ,
שָׁמַיִם הִפְטִירוּ קַדִּישׁ
וְרוּחַ לְרוּחַ רָז-סֵתֶר הִבִּיעַ –
הָיָה לָמֶד-וָוִי הָאִישׁ.
חנן שדמי


על בן-דוב ועל המאפרה שבכיס השמאלי של החולצה

(קלנועית מס. 401)

אנחנו קראנו לו יצחק'לה. לבן-דוב היו אתנו הרבה שעות וימים ושנים. החל בעלון, עבור לשרות במילואים וגמור במחלקת כבלים. כששייע המיתולוגי גילה שבן-דוב הגיע למשק יחד עם גרעין "הגליל" לקח אותנו הצידה וסיפר לנו בשקט: "הבחורצ'יק הזה הבן של אם הבית שלנו במקווה-ישראל.
כשהיה צוציק אז כל מקווה היו רודפים אחריו להרביץ לו ולהתעלל בו. הוא היה בורח וצורח עד שעזבו אותו". בן-דוב היה שותף פעיל ושקדן בהוצאתו לאור של העלון "יזרעאלים" ז"ל. הוא התרוצץ בכל המשק וחיפש ידיעות פיקנטיות ומועילות כדי לעורר יותר עניין בכל מדורי העלון. הוא הפך להיות המומחה הכי גדול ל"גסטטנר" הידני שהופעל עם מנואלה ואחר כך במכונת השיכפול האוטומטית. הוא ידע איך להניח את הסטנסילים שיהיה ישר ולא מלכלך. הוא ידע איך להוציא משפופרת הצבע בדיוק כמה שצריך. הוא היה מקצוען בלהחליף מצבע שחור לירוק ולחום. היה איכפת לו כל מילה וכל תגובה על מה שהופיע בעלון ההוא.
היו לבן-דוב ולנו ארבעים יום ולילה, מסוגרים בחבית של מגדל שמירה במטולה. הסיוט היה דווקא מא"ז המושבה, אחד שמוליק רוזנפלד הרשע מרושע, שהיה מתגנב אלינו בשתיים בבוקר לבדוק שבן-דוב לא חיבר שוב נורית לבטריה של המגדל שמירה כך שנוכל לשחק שח ודמקה ( שבן-דוב ניצח בהם תמיד).
ועכשיו בן-דוב והכבלים ואנחנו. ענף הכבלים התחיל פה ביזמת רפא"ל. הם הציעו ליזרעאל ללמוד אצלם את הסיפור ולהיות אחד מקבלני המשנה שלהם. בן-דוב נכנס לזה והתחיל להתמחות במקצוע שבו הקפדנות והדיוק והנקיון היו הכרח אקסיומטי. בית דין לא יעזור. הגזרות האלה לא התאימו, כידוע ליצחקלה שלנו אז הוא פירסם בעלון שמישהו יבוא ויחליף אותו, נקודה. אנחנו הגענו ודי מהר למדנו שיש לבן-דוב כמה מנהגים חריגים. הוא היה משתמש בכיס השמאלי של חולצותיו בתור מאפרה. הוא עישן כמו קטר. כשמישהו צילצל למחלקה וביקש את המנהל היה בן-דוב משיב: "אני הפועל". אז כשביקשו אותו לקרוא למנהל היה מחריש ארוכות ובסוף פולט בעגמומיות חמוצה: "אני גם המנהל". אחרי קצת הצלחה והרבה כשלון נשבר לבן-דוב והוא התכוון לפרוש. לעומת זה הבינונו אנחנו שהלחץ, אי העמידה באיכות המוצר ובלוח זמנים לא נובע מאישיותו המקצועית אלא מהפרימיטיביות של ציוד המחלקה. סברנו שככה לא מכינים, ככה לא מלחימים, ככה לא מכופפים וככה לא בודקים ושולחים סחורה.
אז אנחנו הצענו לרכוש ציוד הכי חדיש שבשביל זה צריך לנסוע לאמריקה בשביל לקנות וגם ללמוד איך מפעילים ציוד כזה. בן-דוב התרגז. הוא חשב שמעט (מאד) העזרים שקיבלנו מרפא"ל והמון פטנטים שהוא המציא בעצמו (בן-דוב היה מאלתר מחונן) זה כל מה שנחוץ וזהו. אנחנו התעקשנו והוא אמר: "אתם ממילא תהיו פה לבד ותעשו מה שאתם מבינים". גם פה התעקשנו ובסוף נסע בן-דוב לסונורה שבקליפורניה (מערב פרוע לשעבר) ואנחנו איתו. כשהיינו אצל יצרן הציוד הציג לו בן-דוב כמה שאלות שלשמען החוויר היצרן והסמיק והפטיר: "או. קיי. הבחור הזה הוא מומחה לסמי-ריג'יד. אני אחשוב על מה שהוא שאל ואשיב אחר כך". אבל כל זה כלום לעומת איך שבן-דוב מגיע לבוסטון.
עוד קודם לכן התחלנו לקנות מחברים ב- K. זה כשמזמינים יותר מ-1000 יחידות במכה אחת. לכן הוזמנו אחר כבוד לקפוץ לחברת "אומני ספקטרא" שבבוסטון כשתהיה הזדמנות. מי שלא ראה את יצחק'זלה בן-דוב מגיע לשיחת עסקים בבוסטון לא ראה בדיחה היסטרית מימיו. אפילו אנחנו לא זיהינו אותו. הוא נעל נעליים חדשות, לבש חליפה אמיתית. ענב עניבה תואמת ונשא בכיס הז'קט כרטיסי ביקור.
את פנינו קיבלו חמישה אנשים. הם התעניינו לדעת מי זה החכמים שקונים בכמויות כמו שצריך. אנחנו התעניינו בעזרים להרכבת כבלים. מה שהיה בולט בפגישה היה זה שבן-דוב ואנחנו נראינו כמו לורדים ודווקא הם נראו כמו מי שחוזרים מהבריכה אצלנו.. את זה בן-דוב בחיים לא שכח לנו.
כל הנ"ל נוסף למה שכבר נאמר על בן-דוב. ברוך דיין אמת.

בקלנועיות חמורית עצובה
אמן