דפי הנצחה

משתתפים בצערה של דינה בוקמן חברתנו, על פטירתו של

דוד בן-שחר ז"ל

אבלים עם בני משפחתו של דוד ועם חבריו מיזרעאל ומחוצה לקיבוץ

שלא נדע דאבה עוד

בית יזרעאל

בן בכור למרים ולאברהם בן-שחר. גדל בחולון. אח גדול לרוני ולברוריה.

מרים בן-שחר, אמו של דוד, הגיעה לארץ, ניצולה יחידה מכל משפחתה ששרדה את תופת השואה. דוד היה רגיש לעובדת היותה אמו – ניצולת שואה.

דוד היה חניך ומדריך בשומר הצעיר וחבר גרעין שיועד לקיבוץ דביר.

רוב חייו הבוגרים חי בחיפה, שם נישא לרינה לבית הכהן. נולדו להם בת ובן – אלמוג וליאב.

שנים רבות שימש דוד מורה ללשון ולספרות עברית וגם ניהל בית ספר.

לפני 14 שנה הגיע דוד ליזרעאל בעקבות היכרותו עם דינה בוקמן.

ביזרעאל השתלב במיטרוניקס ותרם רבות מכישוריו כמורה ללשון, כקריין בטקסים ובאירועים. טורים מפרי עטו בנושאי לשון עברית הופיעו בעלון הקיבוץ.

דוד שימש כתובת לפניות של חברים בענייני לשון. תמיד שמח לעזור ולתרום מהידע הרחב שלו.

דוד שמח על נישואי ילדיו וחיבק בחום את המצטרפים החדשים – בני זוגם של ילדיו: רביב של אלמוג ומיטל של ליאב. את נכדו אהב ללא גבול.

דוד הצטער שהצטרף לקיבוץ בגיל מאוחר מכדי להיות חבר מן המניין, כי אהב את חיי הקיבוץ והיה אסיר תודה על כל מה שיזרעאל העניקה לו.

יהי זכרו ברוך.

דוד היקר,

אתה היית פרק ב' בחיי ואני פרק ב' בחייך.

מצאנו שפה משותפת: שנינו התעניינו באקטואליה ובפוליטיקה, מצאנו שיש לנו ערכים ועקרונות משותפים, וביניהם אהבת חיי הקיבוץ והאמונה בדרך הקיבוצית, למרות שהיינו חלוקים לעיתים בקשר לשאלות של דרך. הערכתי והערצתי בך את העוצמה שבידע הרחב שלך, בעיקר בתחומי האמנות, הספרות והמוסיקה. היה לי הרבה מה ללמוד ממך, והיית שמח להסביר וללמד.

גם אנגלית ידעת היטב, למרות שהאורחים הראשונים מניו זילנד שהכרת בביתי, דיברו במהירות ובמבטא משונה כל-כך, שנשארת המום: "לאן נעלם כל הידע באנגלית שרכשתי”, שאלת את עצמך.

האהבה ללשון העברית אפיינה אותך. זה בא לידי ביטוי בנוהג שלך להאזין לרדיו או לצפות בטלוויזיה ולהעיר לקריינים, למראיינים ולמרואיינים בנוגע לטעויות ששמעת. היית לעורך לשוני ללא משכורת, מתנדב וירטואלי ממש. בבואך ליזרעאל נידבת את כישוריך בהוראת הלשון ועזרת למיטב בני ובנות יזרעאל להתכונן לבגרות בלשון. תלמידים רבים עלו לשיעורים בביתנו, ואהבתי לשמוע אותך מלמד אותם ברצינות שהתבססה על שנות ניסיון, ידע ומקצועיות.

כמו-כן התחלת לכתוב טור שבועי בענייני הלשון – "ללקק את השפה", קראת לו. הטור התפרסם בעלון הקיבוץ, טור שהיה לעתים משעשע, לעתים ביקורתי, לעתים מאיר עיניים.

אני לא זוכרת איך זה קרה, אך עד מהרה גילו ביזרעאל את קולך הרדיופוני וגייסו אותך בתפקיד הקריין בקבלות שבת, טכסי זיכרון, חגים וערבי תרבות, שמחים ועצובים. אני יודעת שההכרה שקיבלת ביזרעאל כקריין נפלא שימחה אותך מאוד.

לעומת זאת אני כן זוכרת איך קרה שאתה, מורה ומחנך בישראל, מנהל בית-ספר, הפכת להיות פועל ייצור שמח וגאה בעבודתו. עשר שנים עבדת במפעל מיטרוניקס – מפעל שהוא משפחה. עבדת בפלסטיקה ובאלקטרוניקה. יחסי החברות שרקמת בצוותי העובדים ובארוחות בוקר עם החברים הוותיקים, היו לך חשובים מאוד. הבאת הביתה לא מעט רכילות – והתרשמתי, שידעת לפניי מה קורה ביזרעאל... רחל פיקרסקי היא זאת שפנתה אליך, זמן קצר אחרי בואך לקיבוץ, וביקשה שתעזור לפתור בעיה של מחסור בכוח אדם במפעל – רק לשבועיים. השבועיים האלה הפכו לעשר שנים, עד שבחרת לפרוש מן העבודה בגיל 70.

היית אבא מעורב – אבא אכפתי, לבתך, אלמוג ולבנך ליאב. רצית לדעת תמיד מה קורה אתם, והיה לך מה להעיר ולחנך, לעתים בגילויי אהבה ולעתים בגילויי כעס ותוכחה. דיברנו על זה המון ואני יודעת, שתמיד רצית בטוב, גם אם פגעת. אני יודעת גם שהצטערת על כל פגיעה שכזאת ואתה גאה בילדיך מאוד. גאה בהתבגרותם היפה, גאה בהצלחתם המקצועית ובהצלחתם בתחום ההשכלה הגבוהה. זכית בחתן נפלא ובכלה מקסימה, ונכד שאהבת וכה רצית לראותו גדל.

דוד יקירי, בגיל מבוגר יחסית בנינו יחד קשר של אהבה וכבוד הדדי. בפרק ב' יש יתרונות. החיבור בינינו הרחיב את המעגלים המשפחתיים שלנו. אני זכיתי להתקרב למשפחת בן-שחר ואתה קיבלת שני בנים, שתי כלות, ארבע נכדות ונכד. אהבת את כולם מאוד.

שיא ה"ביחדנס" שלנו היו הטיולים בחו"ל. הו, כמה אהבת לטייל בחו"ל! יחד הגענו לאוסטרליה, לסינגפור ולתאילנד, לפראג, לפריז וללונדון; גם באיטליה ובאירלנד וטיילנו, ורשימת המקומות שעוד רצינו להגיע אליהם ארוכה עד מאוד.

התקופה האחרונה היתה לנו קשה. לך, במחלתך, ולי, ברצון לעזור לך. אבל לא לכל דבר יש פתרון וידענו שמחלתך סופנית. לא היו לנו אשליות, אבל עשינו הכול שיהיה לך טוב במידת האפשר.

אני יודעת שהיית רוצה שאודה בשמך לאנשים הטובים שתמכו בך ועזרו לך: בראש ובראשונה – הצוות היקר של הבית הסיעודי ביזרעאל וגם הצוות הרפואי ביזרעאל. עוד אנשים רבים תמכו בנו ואני אמצא, כמובן את הדרך להודות להם באופן אישי.

עצב עמוק ממלא את לבי. אזכור תמיד את אהבתך אלי, את הרוך והרגשנות שלך לצד עצותיך הנבונות וקולך החזק והבוטח. דוד שלי, אני כבר מתגעגעת. אני אסירת תודה על השנים שלנו ביחד שנגמרו מהר מדי. הֶיֵה שלום. זאת העת שתנוח מנוחת עולמים.

דינה

אבא יקר ואהוב שלי!

בצער רב ובכאב גדול אני נפרד ממך היום, כאשר אינני יכול לעשות דבר להצילך, ובכך להחזיר אותך אלי, לדינה, למשפחתך האוהבת ולכל האנשים היקרים הנמצאים כאן עמנו.

אתה חייב לדעת, שתמיד היית לי מורה דרך, וגם כאשר פרצו בינינו וויכוחים, היה זה כתוצאה מחשיבות רבה ומרגישות רבה שייחסתי לכל מילה שאמרת.

מובן, שכל אלה נובעים מאהבה. גם כאשר לא הסכמנו, גם כאשר שיתפתי אותך בעניין שבו ידעתי, שככל הנראה לא נסכים עליו, חשוב מאד היה לי לשמוע את דעתך ואת עצמתך.

לא הייתי מגיע להיות מי שאני היום בלעדיך. חלק גדול ממי שאני היום הינו בזכותך. אתה הוא זה שלימד אותי, להיות אחראי בכל הקשור להתנהלות כלכלית, לחיות ממה שיש ולא ממה שאין. אתה הוא זה שתמיד הטיף לי לשמור על כבודי ולא לתת לאף אחד לפגוע בו. אתה הוא זה שלימד אותי עקרון חשוב מאד, במיוחד כשמדובר בחיזור ובזוגיות, הלא הוא עקרון ההדדיות - להראות שיש לי עניין, אך לדאוג לכך שגם הצד השני יראה שיש לו עניין. לא לחזר מעבר לגבול מסיום ללא היענות מן הצד השני. כפי שתמיד אמרת לי, בנערותי: "אתה כבר צלצלת, אתה כבר הראית שיש לך עניין, עכשיו תורה לצלצל, עכשיו תורה להראות עניין".

אתה הוא זה שדחף אותי, במשך למעלה מעשור, ללמוד באוניברסיטה – ללכת לאקדמיה. במשך שנים ארוכות היית מתוסכל מכך שלא רציתי ובדרכך, הישרה, האמיתית, נטולת כל העמדת פנים, לא הסתרת זאת מעולם. אך אני, בטיפשותי, לא הקשבתי לך ברצינות. אולם, בהגיעי לגיל 30 נעניתי לעצתך הנבונה. במשך חודשים מספר התלבטתי מה ללמוד והיכן. באחת השבתות שביקרתי אותך אמרת לי: "אני רוצה להכניס אותך לעולם האקדמי". נעניתי הפעם (אמנם באיחור) והתחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. נוכחתי לדעת עד כמה לימודים אלה רציניים והופכים את האדם לרציני הרבה יותר. כמו בעניינים אחרים, הודיתי בפניך ובפני אחרים, שדברים שאמרת לי בעבר ושעימם לא הסכמתי, כעת אף הטפתי להם לאחרים.

יום אחד התגלתה אצלך המחלה הארורה שלקחה אותך מאתנו לאחר פחות משנה. במשך שנים דאגתי לך ובכלל זה למצבך הבריאותי. במשך שנים פחדתי מהרגע הזה שאצטרך לעמוד כאן ולהיפרד ממך. בשל כך בין היתר, היה מנוי וגמור עמי לעשות כל שביכולתי כדי להציל אותך. קראתי באינטרנט על מחלה ארורה זאת. הלכתי לרופא שלך ובררתי את כל מה שניתן לעשות ובכלל זה תרומה של אונת כבד מבן משפחה. הצעתי את עצמי לצורך זה והתפללתי שזה יוכל להיות הפתרון. אולם, לצערי, הרופא שלך אמר שהדבר מסוכן מדי לך ולי מכדי לבוא בחשבון.

לא אוכל לסיים את דברי מבלי להודות מכל הלב לדינה, בת זוגו של אבי, על טיפולה המסור עד אין קץ באבי. טיפול שהצריך מאמצים מרובים, פיזיים ונפשיים כאחד. אין זה מובן מאליו כלל. אבי אהב אותה עד מאד ותפקידנו כעת, לתמוך בה ולעמוד לצידה בכל דבר ועניין. כמו-כן, אני מודע לאורי ולשחר – בניה של דינה ולקן, אחיה של דינה, על עזרתם הרבה לה בטיפול באבי.

אבא, אוהב אותך מאוד. תודה מקרב לב על כל מה שנתת לי. תנוח על משכבך בשלום, ואצלנו אתה תמשיך לחיות –

בנך האוהב,

ליאב

אבא שלי נפטר אתמול בבוקר. איזו מן דרך זו לסכם חיים שלמים?

לכתוב ולנסח מילים יפות, להגיע ולשפר את הכתוב, זה התפקיד שלך. והנה, בכל זאת, אני מנסה לומר לך כמה מילים: לפני חצי שנה נפלת, נפצעת ואיבדת את עצמאותך. אלה אינם חייך. האיש ההוא הרזה, חסר הברזל בגופו וקולו הנמוך, אינו מייצג אותך.

אתה – איש עצמתי, גדול, בעל קול רועם ורדיופוני. אוהב חברה, כתיבה, ספרות, הצגות, נסיעות, טיולים – ובכלל את החיים.

לא תמיד היה פשוט במחיצתך. אתה עקשן. בעל דעה אחת בלתי משתנה ומתגמשת, אבל הכל למען אהוביך. כל כך גאה בכל הישג או צעד לקראתו. מעודד מצוינות, מתעניין, מעודד.

טקס תעודת ההצטיינות בלימודים באורנים, העידוד ללמידה של ליאב, עידוד למציאת חתן, החתונה, התגובה החמה לאחר כל טיפול פוריות לא מוצלח, ובוודאי השמחה האין סופית עם לידתו של שלו. אשר גדל ושר לך את שיריו כדי לשמח עד הדקה האחרונה. אין דבר ששימח אותך יותר מאשר חיבוק ונשיקה והאמירה, שאתה חשוב, משמעותי ואהוב.

זכיתי לראות אותך מאושר ופורח. מגשים חלום התיישבות בקיבוץ לצד בת זוג שהיא חברה נאמנה ומשמעותית. זכית בתיקון המשפחה שכל-כך רצית. רבות מן החוויות הנפלאות האלה יישמרו וינצרו בלבנו, תוך ידיעה שלא יכול היה להיות טוב יותר. חזרת לחייך ולשמוח ולשמח.

זכית לראות את ילדיך מוצאים זוגיות מאושרת, עובדים בעבודה טובה ונבחרת ובוחרים בדרכים טובות, בדיוק כפי שפיללת. אנחנו נפרדים ממך היום באהבה ובהערכה רבה תוך שמירה על כל זכרון טוב ומשמעותי שהשארת לנו.

יהי זכרך ברוך,

אלמוג

דוד היקר,

קשה לי לעכל שאני צריכה לדבר אליך בזמן עבר... לחשוב שאינך יותר עולות בי דמעות מלוות בחנק. אתה אדם טוב, טהור ויקר...

חשוב לי להודות לאלוהים על שהפגיש אותי עם אדם כמוך. תודה דוד, על כל מי שהיית!

אני, כרגיל, כפי שאתה יודע, אמשיך לתמוך בליאב, לעזור לו, לדחוף אותו ולעודד אותו בכל. מילותיך לא תשכחנה לעולם. נעשה הכל כדי שתתגאה בנו מלמעלה ושתדע שתמיד תהיה בלבנו.

תודה לכל הנוכחים על שהגעתם ללוות את דוד בדרכו האחרונה.

תודה לדינה היקרה, שעשתה את דוד מאושר עד הרגע האחרון שלו. הייתה לצדו תמיד, הרימה אותו בכל רגע שצריך, נתנה לו אהבה, דאגה וכבוד ללא הרף. את אישה מקסימה, לא יספיקו חיים שלמים להודות לך על כל מה שהיית ועשית בשבילו. את יודעת שאנחנו כאן, לצדך תמיד...

אוהבת המון,

מיטל

דוד היקר !

בשנת 2002 התחלת את עבודתך במיטרוניקס, במחלקת הפלסטיקה. משם עברת אלינו למחלקת האלקטרוניקה.

מדי יום, בהיכנסך למחלקה ובאומרך "שלום" – היה נסוך על פניך חיוך רחב. מתיישב ועובד. רוצה לדעת ולבצע הכל בצורה הכי טובה.

חברת אלינו, השתתפת בשיחתנו על כל הנושאים שברומו של עולם. איש שיחה, יודע להקשיב עם מלוא הרגישות. ידעת לעמוד על דעותיך, שיתפת אותנו במצב בריאותך ובמחשבותיך. לפעמים נתת לנו טיפים לחיים, בחכמתך ובהשכלתך הרבה.

תמיד בכיסך היו סוכריות ללא סוכר. חילקת ודאגת לתת לנו בכדי להמתיק את יומנו.

החשוב ביותר בשבילך הייתה דינה והמשפחה, שלהם דאגת, הערכת והערצת ביותר.

כמו כן, הקיבוץ היה בשבילך בית. תמיד היית חלק מחיינו המשותפים, החברתיים והתרבותיים. הייתה לך פינה בעלון הקיבוץ ששמה: "ללקק את השפה". פינה בה הופיעו מילים בעברית עם הפירושים. אהבנו לקרוא את שכתבת ודרכך למדנו את רזי השפה העברית.

לאחר כמה שנים עזבת את "מיטרוניקס". הרגשנו בחסרונך, ליווינו בדאגה וחששנו למצב בריאותך. כעת, אנו נפרדים ממך. נוח על משכבך בשלום מנוחה שלמה.

אוהבים ומתגעגעים – מחלקת אלקטרוניקה, "מיטרוניקס".

תמי ריכטר

 

היה שלום המורה,

באתי להיפרד ממך בשם חברי לכתבה ובשמי אני. אני בת 56, המורה, ולא יכולה לקרוא לך בשמך, כי אתה בשבילי לנצח תהיה המורה.

נוח בשלום על משכבך ותאמין לי כשאני אומרת, שלעולם לא אשכחך. לאורך כל השנים ליוו אותי מילותיך, ליווית אותי.

בכל תחנות חיי פגשתי בך, דרך מכתבים שהם אוצר עבורי, מפגש אקראי ברחובות תל-אביב, כשרקדתי בלהקת הבלט הישראלי, חלקתי איתך בין השנים את תחנות חיי, אוניברסיטה, משפחה, אימהות והוראה. אני, אמנם, מלמדת בלט, אבל מעבר לבלט יש לי זכות להיות חלק ממארג ההתפתחות של נערות, שהן עצמן אימהות היום.

למדת אותי ספרות, אבל דרכה למדתי הומניזם, כבוד האדם, ביטוי של הנפש. אני לא יודעת אם היה עוד מורה שהשפיע עלי כמוך, נהג בי בכבוד, נתן לי להרגיש שיש משמעות לדברי, התווכח אתי (בעיקר פוליטית...).

נטעת בי תחושת ערך עצמי כנערה, כאדם חושב, כאשה, היית מאמין? כמה מהנבואות שלך אכן התגשמו: המלצת לנו בכיתה ללכת ללמוד סינולוגיה, אמרת שסין תהפוך למעצמת על. הצגת רעיונות נאורים, אולי בגלל זה אני מרגישה כל כך שייכת לקהילה הרפורמית. אני יודעת מה דעתך על דת ובעיקר על מוסדותיה...

לפני כמה שנים ביקרתי את חברתי מיכל שאנן, מורה לבלט, וזכרתי את שם הקיבוץ. נפגשנו בחדר האוכל, כל כך התרגשתי, המורה, וזה גרם לך לצחוק. מאחורי החזות זיהיתי את החיוך השובב, את המבט המרצד שפעת השיער – אותך כמאז, לפני למעלה מ-40 שנה.

ממרום גילי אני אומרת לך (והפעם תקשיב לי) השארת בי חותם שלעולם לא יימחה.

אני מכירה תודה על הזכות להכיר אותך כתלמידה ושנים אחר כך, כאדם לאדם.

תודה דוד, אוהבת אותך, לא אשכח אותך.

פנינה קפון סוחצקי,

מחזור כ"ב או משהו כזה, חיפה