דפי הנצחה

הספד קיבוצי

קיבוץ יזרעאל נפרד היום מאילון הלוי, מדור המייסדים, שהגיע לקיבוץ שנים ספורות לאחר הקמתו וחי בו למעלה מ-70 שנה, תוך אמונה שלמה ודבקות ברעיון הקיבוצי.

אילון נולד ביולי 1932 לנחום ורבקה הלוי, בבית ציוני שורשי בכפר גיבתון ליד רחובות.
6 שנים אחריו נולד אחיו הצעיר - אמציה - אמי. ילדותם במושב הייתה צנועה ופשוטה, בצל המאורעות שקדמו להקמת המדינה - תקופה שהטביעה חותם על דורות שלמים, וגם על דרכו של אילון.

בכתה ט' עבר ללמוד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שם למד את כל מקצועות החקלאות והתמחה בתחום הרפת. לצד עבודתו המסורה בחליבה, ביום ובלילה, הצטרף לארגון "ההגנה" ולקח חלק פעיל בהגנת המקום בתקופת מלחמת השחרור. אילון אף היה מעורב בעקיפין בתהליכי הפיתוח של מרגמת הדוידקה על ידי דוד ליבוביץ', שהיה מורה ב"מקווה ישראל" ויצא עמו לערוך את הניסויים הראשונים בחולות של חולון.

עם סיום לימודיו הצטרף להכשרת תל גזר, שממנה נשלחו החברים להשלים את קיבוץ יזרעאל. בהמשך התגייס לצה"ל, עבר קורס מ"כים וקורס חבלה. הוא אהב את השירות הצבאי, אך מעולם לא ניתק את החוט המקשר לחבריו בקיבוץ יזרעאל - וברגע שסיים את שירותו, הלך בעקבות ליבו והצטרף אליהם.

הבחירה להיות חבר קיבוץ לא הייתה מקרית: זו הייתה בחירה אידיאולוגית וערכית. אילון ראה בכך שליחות ותרם את כל כולו לבניית הקיבוץ ולביסוסו. כבן מושב ובוגר בית ספר חקלאי, הוא ראה בחקלאות את ייעודו בחיים - כבר ביומו הראשון ביזרעאל התייצב לחליבת לילה ברפת, ולאחר שבועות ספורים מונה למרכז הרפת - תפקיד אותו נשא על כתפיו במשך שתים-עשרה שנים. לאחר מכן עבר לרכז את הדיר, שם השקיע את כל כוחו ונשמתו בשנים לא קלות, ועבד מבוקר עד ערב למען הצלחת הענף. אילון האמין בעבודה קשה ובעיקר בעבודת כפיים - ראה בה לא רק מקור פרנסה אלא ייעוד וחזון.

ביזרעאל הכיר את ניצה, שהגיעה לקיבוץ כמה שנים אחריו. אהבתם צמחה במהרה, והשניים נישאו והקימו משפחה. יחד גידלו באהבה את ארבעת ילדיהם - שי, אופיר, עידית וגל.
אילון היה איש משפחה מסור, ליווה מקרוב ובאהבה כל שלב בחיי ילדיו ובהמשך גם בחיי תשעת הנכדים וארבעת הנינים. תמיד שמח לספר בגאווה ובעיניים בורקות על עשייתם והישגיהם של בני המשפחה.

אילון גדל בבית שהעריך דעת וספר, ושמר על סקרנות אינסופית ללמידה לאורך כל חייו. הוא ייחס חשיבות רבה גם להיסטוריה המשפחתית, חקר את אילן היוחסין של משפחתו והקפיד להנחיל את הזיכרון לדורות הבאים. חבריו בקיבוץ הכירו אותו גם כמספר סיפורים בחסד - תמיד ידע לשלוף אנקדוטה או זיכרון משעשע מהעבר ולשתף את מי שפגש.

לאחר סיום תפקידו בריכוז הדיר, עבד מס' שנים במחלקת הבקר בתנובה ובעוף העמק, ולאחר מכן היה מרכז הקניות של הקיבוץ ואחראי על תקציבי החברים בהנהלת החשבונות.
גם כאשר פרש מעבודה, בגיל 72, לא הפסיק לעבוד, הוא טיפח שעות רבות את גינתו ואת בריכות הדגים שלו, המוכרות לכל ילד מילדי הקיבוץ. לכל בעיה טכנית בה נתקל נמצא פתרון או פטנט שסידר אותה.

אילון הלוי היה בן דור שבנה את המדינה ובנה את ההתיישבות העובדת - דור של עבודה קשה, ענווה, נחישות ואמונה. הוא יחסר מאוד למשפחתו, לחבריו ולקיבוצו, אך זכרו יישאר בלבבות כולם: דמותו של אדם ישר וצנוע, מסור למשפחתו ולקהילתו, חקלאי, איש סיפור, איש ספר - ובעיקר, איש של לב רחב.

לניצה, אמי - אחיו של אילון, שי, אופיר, עידית וגל - בית יזרעאל אבל אתכם עם לכתו של חבר ותיק, המזוהה כל כך עם הקיבוץ, מורשתו וערכיו. נתגעגע לדמותו החזקה של אילון בשבילי הקיבוץ, בחדר האוכל וליד בריכת הדגים שלו. אילון יקר, אדמת יזרעאל, בה נטעת שורשים עמוקים, אוספת אותך היום אל חיקה האוהב.
ימתקו לך רגבי עפרה.

לימור גרימן-מזכירת הקיבוץ

ברכה שכתבה ניצה לאילון לכבוד יום הולדת ה-90 של אילון והקריאה בהלוויה

לכבוד הוא לי לברך אותך ביום הולדתך ה-90.

אני, שמלווה אותך כבר שנים ארוכות (כ-65 שנה) מבקשת לשתף את מי שבאו לחגוג איתך את יום הולדתך, בכמה דברים מעניינים אודותיך:

ראשית, ומעל לכל, אתה איש עבודה בנשמתך, כשהעבודה עם בעלי החיים הייתה פסגת חייך: מאז ימי בית הספר החקלאי מקווה ישראל, ואולי עוד מימי ילדותך בגיבתון, כשהלכת לרפתות של השכנים (כי אצלך בבית גידלו פרחים....), ועד הרפת של יזרעאל, שהייתה רק ההמשך הטבעי והמובן מאליו עבורך.

החיבור שלך לעבודה עם הפרות והכבשים נמשך קרוב ל-25 שנה, ימים כלילות, שבתות וחגים....ומאז, לכל עבודה שעסקת בה, יחסך היה דומה...

בשבילך העבודה איננה רק עיסוק הממלא את ימיך, בשבילך העבודה היא ערך עליון! ומכאן גם יחסך לאדם העובד:

הכבוד הרב שאתה רוחש לכל פועל בניין או חצרן ביזרעאל (והם בדרך כלל לא מקומיים...) בא לביטוי בשיחות קטנות איתם, ובסיפורי אנקדוטות האהובות עליך כל כך... וכשעץ הלימון נותן את פריו - אין מישהו מהם שייצא ממך בידיים ריקות.

זוהי שמחת הנתינה שיש לך ממנה בשפע... ידך הייתה, ועדיין, מושטת תמיד לעזרה, לכל אחד ובכל זמן. הנדיבות שבך והלב הפתוח, בין אם זה מתן תרומה כספית ברוחב לב למי שנזקק או למען רעיון שאתה מאמין בו – היא עוד אבן חשובה באישיותך.

ומעל הכל - המשפחה! מאז ומתמיד אתה הוא הדואג העיקרי לשמירת הקשר בין בני המשפחה. מהצד שלך ומהצד שלי... יש שאלה מסוימת שנשאלת אצלנו לעיתים קרובות, למשל: מתי לאחרונה היה לך קשר עם אחיך בלהב? ועם אחיך בקריית חיים?

דאגתך והתמסרותך למשפחה, בעיקר לילדים, הייתה כשהיית קצת יותר צעיר: כל אחד מהילדים וגם חלק מהנכדים זכו בליווי והסעות לכל החוגים והתחומים בהם עסקו: אימונים, משחקי כדורסל, שחיה, כדורגל, חוג מחול שהוביל לבגרות, בערבי קיץ וחורף, ללא ליאות, במשך חודשים ושנים, באדיקות רבה ובמסירות ללא גבול. אני יודעת שהתפתחותם והצלחתם של הילדים הייתה חשובה לך מאוד, וגם בטוחה שיש לך חלק לא מבוטל בהצלחה זו.

וכאן נגמרו השבחים! הגיע רגע האמת להגיד לך: כולנו אוהבים אותך מאוד!

ניצה הלוי, 22.7.22

אהבתי אותך מאוד, אהוב שלי. נוח על משכבך בשלום.

 

לפני כמה שבועות חגגנו לך 93.

93 שנים, בהן חיית חיים מלאים ועצמאיים, הקמת בית בישראל, נולדו לך ילדים, נכדים ונינים.

חיית כנער בתקופת המנדט הבריטי, חווית את הקמת המדינה, את ייסוד קיבוץ יזרעאל וזכית לראות אותו מתפתח ופורח. המון זיכרונות יש לנו, ילדיך: זוכרים את הלינה המשותפת והמעבר ללינה המשפחתית.

את עבודתך ברפת, בדיר, בתנובה, בעוף העמק ובהנהלת חשבונות.

שי עוד זוכר את ימיך כמרכז הרפת, ימים בהם היית ממלא לו מים בכיור, שם היה משחק בעודך חולב.

אני ועידית נזכרים בימים בהם כמרכז הדיר יצאת עם העדר למרעה ולקחת אותנו אתך בשבתות.

תמיד היית מסור ומחויב לעבודתך , המשכת לעבוד עד גיל 72 ויצאת לגמלאות.

את שי היית מסיע לאימוני כדורסל ואני הצטרפתי לענף כששי כבר היה בן 18 ואז הסעת אותי לאימונים וישבת בסבלנות עד סיומם. את עידית הסעת לאימוני שחיה. אפילו את סתו הסעת מספר פעמים בשבוע ללימודי מחול.

גם כשבגרנו המשכת לבוא לראות אותנו משחקים בליגה הארצית, א', או בכל מסגרת אחרת. אפילו לראגבי הגעת. תמיד עסוק אך תמיד זמין, מסירותך למשפחה אינסופית.

החיים כילדים במחיצת אב שקיבל חינוך נוקשה, לא תמיד היו קלים, אבל תמיד ידענו שתעמוד לצידנו. כשנולדו ילדינו, התרככת משהו, ונפתח בך צוהר נוסף לעולם הנכדים. 9 נכדים פרוסים על כ-25 שנים. גם לנינים זכית.

עם השנים כושר השמיעה וההליכה שלך הלכו ונפגעו, היה לך קצת יותר קשה להתנייד ולנהל שיחה. ועדיין, בנחישות ובחריצות, עבדת בגינה, טיפלת בבריכות הדגים ובבית ודאגת כמו תמיד לאמא ולמשפחה. בשנים האחרונות ביחד עם אמא, עידית ונועה יצרתם לכם צוות תמיכה ושמחה.

עולים בי עוד זיכרונות על ימים רחוקים של ילדות ונערות: אתה משחק כדורגל בדשא הגדול, יוצא עם קרבין לשמירת לילה, אתה עם מגפיים בדרך לעבודה או מהעבודה.

אין ספור זיכרונות מתוקים/מרירים, רוויי נוסטלגיה וחיבור לעולם אחר, פשוט יותר.

בשבוע האחרון לבך הטוב והרחב בגד בך וסבלת רבות. לראשונה מזה 93 שנים התלוננת על כאב. לנו הייתה תקווה שתוכל לחזור הביתה ולמשוך עוד איזה שנתיים או עשרים... בכל התקופה הזו אמא ועידית טיפלו בך במסירות אין קץ.

קצרה היריעה מלתאר את החוסר שלך, בשולחן חדר האוכל, מחוץ לבית, בגינה בבריכות ובכלל. הפרידה קשה, נצטרך להסתגל. אנחנו נמשיך להיות יחידה מלוכדת לטובת אמא והמשפחה.

93 שנים של עצמאות עשיה והגשמה !!

תנוח אבא.

אבא יקר שלי
אבא מסור, אוהב, עקשן, נחוש ולא מוותר.

אבא נהדר לטיול על הגב הרחב שלך, לנסיעה משותפת על אופניים, שופע הומור וסיפורים קצרים על אם הדרך.

אבא שכל כך חשובה לו דרך הישר.

לא תמיד היה קל איתך, אבל תמיד נענית ברצון ובנתינה גדולה להסעות, לטיולים ולכל עזרה.

תחסר לי מאד נוכחותך ליד הבית, סתם להגיד היי אבא.

יחסר לי מאד החיוך שלך כשנכנסים הביתה, וגם סתם מילה שובבה ומתאימה שתגרום לכולם לחייך.

אבא יצירתי, חזק עם לב רחב. אתה סבא נפלא ומפרגן לכל הנכדים שלך. נזכור אותך בהרבה אהבה וגעגועים.

אבא שלנו תודה על הכל.

 

 חייך וחיי

מילים: דודו ברק



עַל מִפְתַּן יוֹמְךָ

צַעֲצוּעִים אַלְפַּיִם
וְיוֹנָה צָחָה
וְשִׁיר עַד לֵב שָׁמַיִם
וְיָלְדָה בְּרוּכָה
עִם אֹדֶם בַּלְּחָיַיִם
עַל מִפְתַּן יוֹמְךָ

בַּחֲצִי הַיּוֹם
מַדֵּי הַקְּרָב עָלֶיךָ
בִּשְׂעָרְךָ מָקוֹם
לְאֶלֶף נְשׁוֹתֶיךָ
וּבַנַּחֲלָה

״לסבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמים.״

סבא שלי, אילון.

כשהייתי בגן, סיפרתי לכל החברים שלי שסבא שלי הכי חזק בעולם. כשהוא מנדנד אותי בארגז שחיבר לחבלים, אני עפה כל כך גבוה, שאני יכולה לעשות סלטה שלמה.

שהוא מרכיב אותי הכי מהר באופניים, אפילו בעלייה. שהוא גם כל כך חזק שהוא יכול להרים סלע על הכתף שלו.

עם השנים האופניים הפכו לקלנועית והסלעים נסחבו אחריה בתוך פיילה מאולתרת על גלגלים.

גם כשהיה בן 93, הוא עדיין היה הסבא הכי חזק. רק לפני כמה ימים התינוקת שלי ניסתה לטפס עליו והוא מיד הרים אותה בקלילות והושיב אותה עליו.

סבא בן 93 שמתחזק גינה מפוארת, סבא שהולך לאכול כי ״צריך ללכת לאכול״.

כששואלים אותו מה נשמע, הוא עונה: "לפי הגיל והמשקל", כשחוזרים מהבריכה, שואל אם המים היו רטובים.

תשובות שתמיד צפיתי מראש, ופתאום יש בהן טעם של געגוע וחיוך.

סבא שלי עד יומו האחרון לא היה צריך עזרה. רק מדי פעם כשישב במקום הקבוע בחדר האוכל אמר: ״שחף, תביאי לי סודה״. אז מזגתי לו סודה, ונתתי לו אותה.

ומה הוא נתן לי?

סבא אילון נתן לי משפחה, בית פתוח שתמיד מתקבלים בו בחיוך, שגרה, יציבות ופליאה.

פליאה על כמה שאדם כל כך מבוגר מלא בתשוקה לדברים הקטנים בחיים.

שמספר בגאווה שהוא חבר הקיבוץ הכי מבוגר שנשאר, שזוכר כל כך הרבה ושולף במהירות שמביישת בני 30.

סבא שנהנה מפרוסת לחם עם שוקולד השחר אחרי ארוחת הערב, סבא שחולה על חלווה, שאוהב את המקום שלו בספה ואת הכיסא שלו בגינה.

סבא שמוצא פתרון מאולתר לכל בעיה טכנית, שמטפס על סולם למרות כשכבר קשה לו ללכת.

סבא, לפני כמה לילות, כשהגעתי לשבת לידך בבית החולים, שאלתי את האח שטיפל בך מה שלומך. הוא ענה לי: ״עקשן״.

צחקתי לעצמי ושמחתי שגם ברגעים קשים וכואבים אתה נשאר אתה - חזק, מדויק ובועט.

סבא, לא דיברנו הרבה, אבל תמיד פשוט היית. נוכח, נמצא, חלק מתמונת הבית, המשפחה והחיים שלי כאן.
סבא אילון, איש של עבודה, הגיע הזמן שלך לנוח בשקט, מול יופיו של העמק שכל כך אהבת.

אני מבטיחה שאנחנו נשמור על סבתא.

"לסבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמים...

אז למה כששרתי לו שיר שאהב

נרדם הוא פתאום ועצם - את - עיניו".

שחף הלוי סאסי

 

את אילון אני מכירה 19 שנה.

בפעם הראשונה שפסעתי בשביל שמוביל אל הבית שלו ושל ניצה, הוא ישב בפתח הבית וקיבל אותי במאור פנים וחיוך רחב. לאחר מכן עשה לי סיבוב בגינה - מעשה ידיו להתפאר ועבר איתי על אלבומי המשפחה - גם היא מעשה ידיו להתפאר.

וכך היה בכל הפעמים שהגעתי לשם מאז ועד היום. סלע יציב ואיתן של נוכחות נינוחה ואוהדת.

תמיד כשסיפר סיפור או בדיחה, היה מתגלגל מצחוק מהסיפור שלו עצמו. את גל כינה בילדותו "ילד בר", וכשהיה חוזר הביתה היה שואל: "איפה היית ילד בר?" אנקדוטה שתמיד העלתה חיוך על שפתיי.

כילדה שגדלה באקלים (עירוני) שונה, ושתתה מים אחרים מהאקווריום שהיה בית גידולי, לא הפסקתי להשתאות מהקבלה הרדיקלית של אילון ושל ניצה. ועודני.

כשחושבים על זה, אין אף אדם בסביבתי - שבפרק הזמן שאני מכירה את אילון וניצה, כאמור כעשרים שנה - שלא הרים גבה על שום דבר שעשיתי או אמרתי באיזשהו שלב.

אבל מאילון? זכיתי תמיד לחיוך רחב. ולא שלא פישלתי פה ושם, כן?

כשסיפרנו לזוהר, נכדתו הצעירה ביותר, על מותו, בכתה ומלמלה - "אני לא מוכנה" במשך יומיים רצופים. לא מוכנה לקבל את העובדה שלא תפגוש בו יותר.

כי גם בשביל ילדיי, אילון היה מאור פנים שקשור בקשר פאבלובי לנוף ילדותם האנושי.

זוהר התארחה לאחרונה אצל אילון וניצה במהלך החופש הגדול. כשנפרדה ממנו הוא המחיז לה בכי בפנטומימה בחצי חיוך. כשנפרדה זוהר מאילון השבוע היא מיררה בבכי ושאלה אותי כיצד תוכל להמשיך את חייה כשאילון איננו. לא עניינו אותה כהוא זה כל הטיעונים האוטוסוגסטיביים של המבוגרים סביבה על כך שהיו לו חיים מלאים וטובים. ובצדק, אלו לא סט טיעונים מתיישבים עם כאב גולמי של ילדה שלא מצליחה לתאר לעצמה חיים בלי הנוכחות שלו ברקע.

כמו בחייו, גם במותו הוא התחשב בסובביו וחיכה לשעת כושר אופטימלית ללכת לעולמו.

בכל פעם שנגיע לקיבוץ, נמשיך לבוא אל "ניצה ואילון", כפי שמבשר השלט בכניסה לבית.

ולעולם נביט אל הכיסא עליו ישב בציפייה אלינו.

 

מה מאחלים לאדם בן 90? עד 120? נשמע קצת מוגזם. עד 100 כ-20? נשמע קצת קרוב...

רציתי לברך אותך ולאחל את כל הטוב שהעולם יכול להציע, ולומר שלא שכחתי:

שכילד, לא פשוט, יש לומר, לפני השינה (ואחרי שרחצתי רגליים "עד למעלה") סיפרת לי סיפורים מעולמם של בעלי החיים, שבנית לי שובך יונים על הדשא, שטיפלת כל כך יפה בכלב שלי, חומי, שהרי תמיד הילד רוצה חיה וההורים מטפלים בה...

לא שכחתי שכנער, לא קל, יש לומר, לקחת אותי לאימוני כדורסל באולם הספורט במזרע ביום שישי אחרי הצהריים כשכל ההורים נחים, ואתה, עם הרנו 4 מתייצב ויושב בסבלנות עד סוף האימון.

לא שכחתי שטיפלת בכלב ג'וני והכנסת אותו הביתה בקור, בחום, בקיץ ובחורף וגם לא שכחתי שהיה שלי,
אבל אהב אותך יותר...

לא שכחתי שכאיש צעיר, לא מאוד סטנדרטי, יש לומר, קיבלת עליך את השיגעונות שלי עם הדגים על הגג ואפילו עזרת בשמחה. אצלך על הגג התחילה הקריירה המקצועית שלי...

היית מגיע לראגבי בשבתות ולכדורסל בימי רביעי, כשכולם ישבו בערב מול הטלוויזיה. לא שכחתי, שתמיד היה לך כסף חירום בארנק, שהציל אותי לא פעם, כשכרטיס אשראי וכספומט עוד לא היו...

לפני שבועיים התנדנדתי על ערסל שהיה תלוי מהעץ בגינה, את החבל לקחתי מהעץ, הוא היה תלוי שם מלפני 20 שנה, כשהעץ היה קטן וצפוף, וכל ערב היה מתמלא בציפורים מחרבנות, שאותן היית מגרש תוך משיכת החבל וניעור העץ. כל ערב...

העץ גדל, הציפורים עפו, והחבל נחלש. מזל שהתרסקתי רק מגובה של חצי מטר...

לא שכחתי, והפנמתי שתמיד המשפחה במקום הראשון. הילדים, הנכדים המוכשרים. איך כולם כל כך מוצלחים ומוצלחות אצלנו... לא שכחתי את הסיפורים על המשפחה המורחבת, את הבדיחות מימי תרפפו, ואת הסיפורים הגדולים והאנקדוטות הקטנות, איך אשכח אם אני שומע משהו 4723 פעם, בערך?... לא שכחתי איך נסענו לירושלים לניתוח מעקפים שלך ונדהמתי מהשקט והרוגע שהפגנת, הלוואי שהייתי מקבל קצת מקור הרוח הזה... אני לא שוכח שבמשך שנים השקית את הגינה שלי ואת הקבר של ורד.

אז, אחרי היכרות של 59 שנים, בערך, והרבה זיכרונות משותפים, אני רוצה לאחל לך שתמשיך לזכור הכל, להיות בריא ככל שניתן, וליהנות מכל רגע.

ברכה לסיום: נתראה במסיבת ה-100. אני אשתדל להגיע...

אופיר הלוי