דפי הנצחה

הספד קיבוצי
אנחנו נפרדים היום מרותי עולמי בקר - אשת עמל ורוח, יקרה ואהובה, חלק בלתי נפרד מנוף המקום הזה ומסיפור חייו. רותי נולדה בשנת 1938 ביישוב תל אור, הצמוד למפעל החשמל בנהריים, בתם של שרה ויעקב עולמי, אשר עבדו במפעל החשמל של רוטנברג. ילדותה עברה על שפת הירדן, למרגלות הרי הגלעד, הגליל והגולן - נופים שנטעו בה את האהבה הגדולה לטבע שליוותה אותה כל חייה.
במאי 1948 נכבשה נהריים. הוריה נלקחו בשבי - ואילו רותי בת העשר, שפונתה כמה ימים קודם לכן עם ילדי נהריים לאשדות יעקב, נאלצה לחוות את האובדן ממרחק, כשהיא צופה באש העולה מנהריים. לאחר מכן הועברה לחיפה, שם שהתה אצל משפחה שאירחה אותה עד שובה של אימה - שישה שבועות לאחר מכן.
אביה חזר מהשבי רק לאחר 11 חודשים.
רותי התבגרה בחיפה. יחד עם חבריה הצטרפה לתנועה המאוחדת, ובמסגרתה חברה לגרעין שהיה מיועד לדגניה. בתנועת הנוער הכירה את מדריך הגרעין, אמן. הוא הביא אותה איתו ליזרעאל, וכאן נישאו.
הם הקימו יחד את ביתם בקבוצת יזרעאל - כאן נולדו ארבעת ילדיהם: נטע, אחאב, אבנר ויעל. כאן חיו, אהבו ופעלו יחד, למעלה מ- 60 שנה, עד פטירתו של אמן בשנת 2019.
בשליחות תנועת "הבונים דרור" נסעו רותי ואמן לרודזיה ולדרום אפריקה, כששבו - מצאו כי יזרעאל השתנתה, חברים רבים מדור המייסדים עזבו אותה. אך במקום להתייאש - התגייסו יחד לבנייה מחודשת. רותי הייתה בין אלה שדחפו באומץ לסיום הלינה המשותפת ולמעבר ללינה משפחתית - מתוך ראייה אנושית, עמוקה, של צרכי הילדים והמשפחה.
רותי עבדה במשך השנים בענפים שונים, ובעיקר כמנהלת חשבונות - בקיבוץ, במפעל תמוז ובימי ראשיתו של מיטרוניקס.
בגיל 36, אחרי הולדת הילדים, החלה פרק חדש ומשמעותי: לימודים אקדמיים במדעי החיים - תחום שמילא אותה השראה וסקרנות. היא סיימה תואר ראשון באורנים, ובהמשך גם תואר שני באוניברסיטת תל אביב, ואף עסקה במחקר.
בבית הספר בקיבוץ לימדה רותי טבע - עשר שנים שהיא הגדירה כמשמעותיות וממלאות. היא בנתה מערך לימוד ייחודי, פתחה את חדר הטבע הראשון, שקיבל ילדים לאורך כל שעות היום - מקום לחקר, משחק, ולמידה פתוחה. כל כיתה יצאה איתה פעם בשבוע לסיור בשדות, בגבעות. רותי האמינה בטיפוח הסקרנות, באהבת הדעת, ובמפגש הבלתי אמצעי עם האדמה והטבע. הילדים שגדלו אז בקיבוץ זוכרים אותה היטב - מורה לטבע שלא הסכימה להישאר בין קירות הכיתה, אלא יצאה איתם לשטח, באהבה ובהתלהבות.
במקביל, לקחה חלק פעיל בוועדת ההשתלמויות - עודדה, ליוותה וסייעה לחברים לצאת ללימודים. רותי האמינה בידע ככוח משנה חיים.
רותי הייתה אישה דעתנית, נחרצת, שנטלה חלק באסיפות, והביעה את עמדותיה בבירור - תמיד מתוך מחויבות עמוקה לקיבוץ ולדרכו. היא הייתה מחוברת לאידיאולוגיה הקיבוצית, גאה בה, והגנה עליה בעוז.
בשנת 1995 פקד אסון את המשפחה, כאשר אבנר, בן 28 בלבד, נפטר בפתאומיות לאחר שהוכה בליבו בעיצומו של אימון רוגבי. מותו הותיר כאב גדול ואובדן, חסרונו לא הניח לרותי בכל יום משלושים השנה שחלפו מאז.
עבור משפחתה הייתה רותי - עוגן. בית פתוח ומקבל לעשרת הנכדים וחמשת הנינים, שאהבו אותה מאוד, ויחסרו את נוכחותה.
ביום שישי בערב, פחות מיממה לאחר שחיתנה בשמחה ואהבה את נכדתה, עצמה רותי את עיניה ונפרדה מן העולם.
לנטע, לאחאב וליעל, לנכדים ולנינים - בית יזרעאל אבל אתכם עם לכתה של אמא, סבתא וחברה.
רותי יקרה, אדמת יזרעאל, בה נטעת שורשים עמוקים, אוספת אותך היום אל חיקה האוהב, לצד אבנר, בנך ואמן אישך. ימתקו לך רגבי עפרה.
יהי זכרך ברוך.
לימור גרימן, בשם בית יזרעאל, מאי 25'

אימא. סבתא. חברה.
אנחנו כאן, בעמק היפה בעולם, סמוך לקברי הורייך, בעלך ובנך, חולקים לך כבוד אחרון. הגעת לשיבה טובה; נפרדת מאיתנו באופן צפוי אך מפתיע והלב כואב.
נזכור תמיד את חוף המבטחים שהיית, את המקרר הפתוח ואת ארון הממתקים, את ההתעניינות המתמדת שלך בבני המשפחה, את העזרה שהגשת לכולנו.
את הגבולות שידעת להציב. את החיוך וההומור, שעזרו להתמודד עם זמנים קשים. חיים של דבש ושל עוקץ, טיולים ואהבת אדם ומקום. אבנר שהלך בטרם עת והותיר פצע פעור.
ידעת לתמוך באבא בלי תנאים. וידעת גם לעמוד על שלך, כאישה עצמאית וכאדם חופשי.
הקמת כאן בית עם אור על הגבעה, עליה מישהו תמיד נמצא. בשם כולנו רציתי לומר לך. תודה.
אחאב

סבתא יקרה שלי, תנוחי על משכבך בשלום...
יודע שאת עכשיו במקום טוב יותר ומסתכלת בגאווה על המשפחה הגדולה שהקמת, על כל הנכדים והנינים שכל כך אוהבים אותך, ותמיד באו לבקר אותך בקיבוץ...
לפני יומיים, נפגשנו בחתונה של נוהר וזכיתי לשבת ולדבר איתך בפעם האחרונה... הרגשתי בלב שזאת שיחת פרידה. ישבנו וסיפרתי לך על ההתקדמות שלי בלימודים ועל התפקיד החדש בעבודה. אמרת לי כמה את גאה בי ועל הדרך שעשיתי...
דיברנו על המשפחה הגדולה שהקמת וראיתי איך הסתכלת בגאווה לראות את כל שבט בקר יושבים יחדיו, שמחים וצוחקים.
תודה לך על הכל סבתא, ויש הרבה על מה להודות.
תנוחי על משכבך בשלום, אוהב מלא ויודע שעכשיו את עם סבא במקום יותר טוב.
אופק

ש-לום..
חיוך ענק נפרס על פנייך, מה שלום הנכדה שלי?
את על הכורסא, רואה את ירדן ואלה שלי ניגשים לחיבוק ומתעוררת לחיים, מלמדת את ירדן עוד איזה משהו על הטבע, מסתכלים ביחד על החרק שקפא בזמן בתוך השרף, שיחות וידאו עם אללי, שרוצה לדבר עם סבתא רותי ואת בסבלנות לא אופיינית נותנת לה לטלטל אותך ברחבי הבית שלי דרך המסך.. ואני? הכל צף בי עכשיו..
קייטנות סבתא בקיבוץ, מקרר מפנק בכל ביקור מלא גלידות, גלידוניות, מעדנים ובריזרים... בריכה, סיבובים בעפולה, שבתות במעיין, טיול בת מצווה לקניה ואיזה רגע שביקשנו ממך כסף והלכנו לקנות לך במתנה ציפור מגולפת ואת התרגשת כל כך... שמרת אותה עד היום.
לשבת ליד המיטה שלך, להפריע לך עם העיתון ולקשקש... "בואי כנסי עוד קצת יש מקום..." ומסדרת לי עוד סנטימטר במיטה וחצי שלך.
כורסת הסלון האייקונית, שתפסה את הצורה שלך, וכבר מונחת במקום של כבוד בביתי.
תמיד ידעת מה את רוצה. אישה חזקה, לא מתנצלת, עם אמת בוטה, נחושה ללכת בדרך שלך עד יומך האחרון.
הגעת משושלת נשים חזקות, גידלת נשים חזקות כמוך ואני חושבת, שגם בי ובאלה שלי דבק קצת מזה...
ידעת להילחם על מה שחשוב לך ולשחרר ממה שלא, אהבת את המדינה הכאובה הזו וכאבת את שברה.
סבתא, אני רוצה להגיד לך שהיית סבתא נהדרת. פינקת, הענקת ודאגת והיית לי לרשת ביטחון איתנה. לימדת אותי ללכת באומץ ובראש מורם, להיות כנה ושלמה, לחקור ולהתנסות וגם להרפות לפעמים...
שמחה בשבילך שהרפית בזמן, שזכית לחבק חמישה נינים, לראות חמישה נכדים מתחתנים, ועכשיו, למרות האתאיסטית הגמורה שהיית, אני עדיין מקווה שאת במקום טוב יותר, אולי אפילו מחבקת סוף סוף את אבנר...
תחסרי לי מאוד ותמשיכי לחיות בליבי.
אוהבת, מטר

מישהו על הגבעה - ראיון עם רותי בקר שנערך ב-24.2.25
ילדות בנהריים ופינוי לחיפה
נולדתי בפלשתינה בשנת 1938, בחלק שאחר כך נהפך לירדן. בשנת 1948, כשהקמנו את מדינת ישראל, נהפכנו לאזרחי מדינת ישראל. אבא שלי עבד בנהריים. נהריים הייתה יצור משונה. זה היה יישוב, שלא היה קיבוץ, לא מושב, הוא היה כמו שכונת פועלים. פועלים שהפעילו את מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים. אבא שלי היה שכיר שם, הוא היה אגרונום והתפקיד שלו היה להפעיל את כל השטחים שהיו עם התחנה.
רוטנברג קנה כבר 6,000 דונם, שבעצם לא היו צריכים להיות של המפעל עצמו, אבל הוא קנה את זה כדי שיהיו שטחים למדינת ישראל, קנה עם מבט קדימה. בסופו של דבר, אחרי עוד הסכם ועוד הסכם עם ירדן, האי הלך לשם והגשר הלך לשם… אבל יש שלום.
כשהייתי בגיל 10 קמה מדינת ישראל. היו צריכים לפנות את נהריים, ואז, בפסח שני, פינו אותי לאשדות יעקב, לדודתי. לאחר מכן פינו את ילדי גשר לחיפה, ושם נשארתי עד ה-15 למאי.
ההורים שלי נשארו בנהריים, יחד עם כל אנשי המפעל. אמא שלי הייתה האחות שנשארה שם.
את שני ההורים שלי לקחו בשבי. היה הסכם עם עבדאללה שלא נוגעים באנשי חברת החשמל, כי החברה הייתה אנגלית. אבל זה לא הסתדר, כי מי שנכנס לנהריים היה הצבא העיראקי ולא הירדני. הירדנים באמת שמרו על ההסכם, והם נשארו ולא פלשו. אבל מי שלא שמר, זה הצבא העיראקי, שרצה להראות הישגים משלו, פלש לנהריים, ריכז את כל האנשים ולקח אותם כשבויים. הובילו את כולם למחנה שבויים במדבר הירדני, במקום שנקרא מפרק. וזהו, שם הם שהו עד סוף מלחמת השחרור. תשעה חודשים הם היו בשבי. הביאו למחנה הזה גם הרבה מאוד אנשים מגוש עציון ומהעיר העתיקה בירושלים. אחרי שישה שבועות, שחררו את כל הנשים (כולל אמא שלי), את הפצועים ואת אנשי העיר העתיקה, והשאירו רק את אנשי נהריים ואת אנשי גוש עציון.
אבא היה תשעה חודשים בשבי , כן… זה לא היה נורא כל-כך כמו שזה נראה עכשיו. זו לא השנאה שקיימת היום. אחרי שישה שבועות שחררו את אמא שלי. חברת החשמל דאגה לנו. הכניסו אותנו לבתים שגרו בהם קודם ערבים. ערבים שחיו ברמה מאוד גבוהה. נכנסנו למושבה הגרמנית, בתים מסודרים, רהיטים יפים… ופשוט לקחו וזרקו משם את הרהיטים והכניסו אותנו. מאז, כשאומרים מלחמה ופינוי, זה מה שיש לי בראש. בבית הזה היה גם מטבח ושולחן מלא אוכל, ואנשים שישבו ואכלו, וסילקו אותם. עזבו הכל על השולחן וזזו. ערבים מחיפה ברחו לעכו, ומעכו ללבנון. היה לי אח גדול שהתפנה למגדל ומשם לבית ספר בהדר. אחי כבר לא בחיים.

התנועה והמפגש עם אמן
כשהגעתי לחיפה, עוד בתקופת בית הספר העממי, נכנסתי לתנועת נוער ואיתה המשכתי עד ליזרעאל.
הגרעין שלי היה בהכשרה בדגניה א׳, עם כל הוותיקים שכתובים בספרים, רק שאז לא הבנתי… אמן היה מדריך של הגרעין הזה. בתור המדריך של הגרעין, הוא חיכה עד שאני אתבגר, וכשגמרתי י״ב, הוא הרגיש שיש לו רשות להתחיל איתי וזהו. משם באמת התחלנו, היינו ביחד. כשהיינו בגרעין, הם שלחו אותי לאחוזים. נשלחתי להיות מדריכה בכל מיני מקומות, אבל אחד מהם היה במחנה הקיץ הגדול של כל התנועה. הייתי שם בתור מדריכה, ואמן היה בתור שליח של התנועה, הוא היה איש הכלכלה שלהם.
שם התחזק הקשר, כשנגמר המחנה, אמן אמר - טוב, את תבואי ליזרעאל. בסדר? אז באתי ליזרעאל.
יום אחד, הוא בא ואמר - תשמעי, בתאריך… אני כבר לא זוכרת את התאריך, טיוכק׳ה מתחתן, אז אני הלכתי למזכירות ואמרתי שגם אנחנו מתחתנים. ככה! ככה! לא שאל אותי אפילו!

יזרעאל
הגעתי ליזרעאל ב- 1958. יזרעאל של בוץ. ממש בוץ. לא היו מדרכות בכלל.
אנשים לא היו חסרים, היה כאן את הגרעין הזה והגרעין הזה… אבל כן… בתים היו הקוטג׳ים, הבסינים והצריפים. ששת הצריפים. היו גרעינים שבאו והלכו ובאו והלכו… ואז הגיע הגרעין של האנגלוסקסים.
ביקשו מהם לשלוח שליח חזרה לדרום אפריקה, לצאת ולהיות שליח של התנועה. אני הייתי תמימה ודי טיפשה אבל נורא רציתי לצאת לחוץ לארץ, אז אמרתי לאמן - בוא נצא לחוץ לארץ, בוא… וכן, יצאנו.

שליחות ברודזיה ודרום אפריקה
לא כל כך ידעתי מה זה אומר רודזיה, אבל נסענו. עוד ב-1958, מיד אחרי שהתחתנו ולפני שהילדים נולדו.
הגענו לרודזיה והיה שם מאוד נחמד, רק שלא היו חניכים. בסך הכל בכל רודזיה היו איזה 300 ילדי תנועה, וכולם עד סוף בית ספר יסודי. אחרי זה הם עזבו ועברו לדרום אפריקה, ללמוד בבית ספר תיכון.
חזרנו ליזרעאל אחרי שלוש שנים, כי אחרי שסיימנו ברודזיה היינו גם שנה אחת בהכשרה בדרום אפריקה. היינו השליחים של ההכשרה. לא עבדתי במשך השליחות, השתדלתי להצטרף לכל טיול ארוך שהחניכים עשו.

חזרה לקיבוץ
כשחזרנו, זה היה קיבוץ אחר. אחר בכלל. חצי מהגרעין האנגלוסקסי עזב, חצי מהמייסדים כבר לא היו כאן. לי זה פחות היה קשה, אבל לאמן כן, כל החברים שלו כבר לא היו.
חזרתי בהריון עם נטע. אמן חזר לנגריה, השתלב בעבודה בקיבוץ בכל מה שצריך. אני השתלבתי בבתי הילדים. התחלתי להתעסק בלינה המשפחתית - מתחילת המאבק עד הביצוע הסופי, שהבאנו את הילדים לישון בבתים. יזרעאל הייתה זכאית ל-24 דירות, חיכו עד שיבנו את 24 הדירות האלה ואז עברנו ללינה משפחתית. כל הקיבוץ ביחד, ביום אחד. וזה הקיבוץ היחידי שעשה כך, כמו שצריך.

לימודים ועבודה כמורה לטבע בבית הספר בבית
ללימודים יצאתי אחרי שיעל שלי נולדה, אחרי שהבאתי לעולם ארבעה ילדים. יצאתי ללימודי ביולוגיה באורנים. עבדתי עד אז בהנהלת חשבונות - ג'ון אליאסוב רצה לרכז ובשבילי זאת הייתה הזדמנות מצוינת לצאת משם ללימודים. גמרתי ללמוד, ואז שמעון בא ואמר - יופי, עשית את המשחקים שלך, את חוזרת לעבוד בהנהלת חשבונות. אמרתי לא, עוד לא. הייתי כמעט 20 שנה מורה לביולוגיה, עשיתי עם הילדים באמת דברים מופלאים.
הכל היה מבוסס על המחשבה שהילדים צריכים לעשות, לא ההורים. היינו יוצאים פעם בשבוע לשדה לשעתיים ומסתכלים על דברים, לא אוספים, אלא היינו בודקים מה יש ומסתכלים, מדברים ולומדים על זה. אמרתי להם - תסתכלו, ותגידו לי מה אתם רואים? או שתדמיינו שאתם עכשיו לפני עשרת אלפים שנה, איפה אתם ומה אתם רואים? או עכשיו תדמיינו שאתם לפני עשרים אלף שנה, ומה אתם רואים? ניסיתי לתת להם את ההבנה שהנוף משתנה גם כן. היו אילו שנים מאוד טובות. מאוד מאוד אהבתי ללמד וגם אספתי במשך השנים שלימדתי המון ידע. ידעתי בדיוק לאן אני הולכת, ובדיוק איזה פרח אני רוצה לראות, ובדיוק איזה זחל אני רוצה להראות, והם היו שם במקום. התעקשתי גם ללכת לעשות שיעור הכנה וזה גרם לריב גדול עם המורות מסביב. השיטה שלי לא כל כך השתלבה עם הצורה שהן לימדו. היה חשוב לי מאוד בית הספר בבית. השקעתי בזה הרבה.

עבודות נוספות והנהלת החשבונות
אחר כך עברתי לעבוד באוניברסיטה למשך כמה שנים. לאחר מכן עבדתי בהנהלת חשבונות של מיטרוניקס. אחרי זה עזרתי להם במוסך. אבינועם וסוסקין קנו תוכנה להפעלת מוסך ולא הפעילו אותה! לא היה להם מקום ולא היה להם זמן להפעיל את התוכנה הזאת. לכן נכנסתי להקים את התוכנה. הכל, כל הרכש וכל מלאי החלקים.

משפחה
לנטע יש שלושה ילדים וארבעה נכדים. שניים למטר ושניים ליער. נוהר, שלמדה ריפוי ועיסוק, מתחתנת בעוד חודש (רותי זכתה להיות בחתונה ערב לפני פטירתה [ר.מ.]). לאחאב יש שלושה בנים, אף אחד מהם עוד לא נשוי, אבל הם כולם מסודרים, לומדים והכל. ליעל יש 4 ילדים, יש לה נכד אחד, הבת הבכורה שלה התחתנה ויש לה ילד בן שנתיים.

לסיום - יזרעאל היום
אין לי טענות כלפי הכיוון שהקיבוץ הולך. אני לא חושבת שאנחנו צריכים לעשות הפרטה, זה לא יועיל לנו לשום דבר. זה רק יפרק את הקיבוץ. זו דעתי. אין לי כבר הרבה מה לתרום לחייו של הקיבוץ.

ניצן- דברי סיום לראיון
רותי - את תורמת מעצם נוכחותך ומעצם המורשת שלך. אני רק אוסיף תודה אישית ממני. כשלימדתי על האדם הקדמון, גייסתי אותך כדי לגלות יחד עם הילדים את אבני הצור, את לימדת אותם וגם אותי על הדרך, איך יודעים שזו לא סתם אבן צור אלא אבן מעובדת. היה לה תפקיד. ואת המורשת הזאת, אני לפחות זכיתי ביחד עם התלמידים שלי ללמוד ממך. אז זו ההזדמנות להודות לך.
ראיינה: ניצן פלדמן, תמללה: צפנת מור, שכתבה: רוחל'ה מטלון, צוות תיעוד ותיקים