דפי הנצחה

פרידה מזיוה ביר

זיוה
נולדה בתל אביב ב-22 בנובמבר 1933 עם הזריחה, כבת בכורה להוריה חיה ויוסף בונק
ולאחיה דוביק. אמא שלה ראתה אותה לראשונה כשאור השמש זוהר על פניה ומכאן נבחר שמה.
זיוה גדלה בת"א, למדה בבי"ס לדוגמא, הקרוב לביתם ולסמינר המורים
הראשון, "לוינסקי".

זיוה הצטרפה לתנועת הנוער העובד והלומד בפתח תקוה ואח"כ לגרעין ממקווה ישראל (שם התחנך יהודה). לגרעין שנוצר התחברו צעירים נוספים והם נדדו מתל-גזר, לכנרת ומשם לזרעין.

את יהודה פגשה בדרך להכשרה בקבוצת כנרת. אח"כ הגיעו שניהם עם הגרעין לזרעין, כשהייתה בת 18. בהמשך, עברו לנקודת הקבע – היום קיבוץ יזרעאל, הפכו לזוג ומאז לא נפרדו.

זיוה ויהודה התחתנו ואיתן בכורם נולד להם בשנת 1954. נמרוד הצטרף בשנת 1958. כשיעל הגיעה ליזרעאל, בגיל הגן, היא הצטרפה למשפחה ומאז היא חלק מהמשפחה. יעל ילדה לזיוה וליהודה את נכדתם הראשונה – תמר, אליה הצטרפו ילדיהם של איתן ויפה – נעם, עמית ויובל וילדיהם של נמרוד ואסנת – עדן ושחף.

זיוה היתה מעורבת בהרבה תחומים בחיינו בעשורים הראשונים של הקיבוץ ואף בהמשך. היא עבדה במכבסה, ניהלה את מחסן הבגדים ואף היתה מרכזת ועדת ההלבשה בברית התנועה הקיבוצית במשך כמה שנים. היא כיהנה כרכזת הקניות שלנו ומאחר שלא נהגה, הצמידו לה נהג שהסיע אותה לכל מקום שהצטרכה, כמו 'הנהג של מיס זיוה...'

בהמשך, זיוה עבדה וניהלה את הכלבו במשך שנים. שם, כמו בכל ענף ועיסוק שלה, התחילה כמעט מאפס, תכננה והשיגה ציוד מתאים, חילקה הוראות והיתה בין מקימיו – הכל לטובת חברי הקיבוץ ורווחתם.

לאחר שסיימה לעבוד בכלבו עברה ל-"אוברייה" במיטרוניקס, ושם עבדה שנים רבות, עד לא מזמן.

זיוה היתה אשה חזקה, דעתנית וחד-משמעית. כולם הכירו אותה והיא הכירה וידעה הכל על כולם.

זיוה היא חלק לגמרי ברור וממושך מחיי, אני זוכרת אותה מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי עם שלושת ילדיה. משפחותינו חיו בסמיכות לפחות 25 שנה, היו לנו נופשים משפחתיים בקיץ, חגגנו ימי הולדת ואירועים משפחתיים ביחד. זיוה היתה אמא וסבתא גאה ונהגה להתפאר בהישגי צאצאיה באזני כולם, כמו גם בהישגי משפחתה המורחבת.

כשהייתי בגן, אני זוכרת, שכשומרת לילה, חיכו לכל ילד בבוקר, על השרפרף ליד המיטה, סופגנייה וסוכריה (כנראה בתקופת חנוכה...). יותר מאוחר, את קרטון ה"מקופלת" שהיה בחבילות שהכינה לנימי, היינו מחסלים איתו כבר במוצ"ש, לפני שהספיק לחזור לבסיס...

ריחות האפייה של זיוה והריבות של יהודה תמיד התפזרו באוויר השיכון וגירו את כל הילדים שהיו מגיעים לבית הוריהם אחה"צ. ארוחות הארבע אצל ה"בירים", על המרפסת בשיכון 'צמרת', היו כל כך מפנקות שגם חוחו - הכלב, היה זוכה לעוגת גבינה עם מזלג וצלחת...

בשנים האחרונות לחייה התדרדר מצבה הרפואי של זיוה, למרות זאת היא המשיכה לעבוד במיטרוניקס עד שלא היתה יכולה יותר. לאורך כל הזוגיות שלהם, יהודה דאג לה במסירות אין קץ, וידא שתוכל להגיע לכל מקום, למרות הקשיים ולא הפסיק לטפח אותה ולנסות להטיב את ימיה, יחד עם יעל והבנים.

לאחרונה התדרדר מצבה של זיוה בהדרגה. ביום רביעי האחרון לפנות ערב, כאשר יעל הגיעה לביקורה היומי אצלה, זיוה הרימה את ידה אליה כמחות פרידה. זמן קצר אחרי-כן עצמה את עיניה ונפטרה והיא בת 82 וקצת.

זיוה תחסר לנו בנוף היזרעאלי. הקיבוץ אבל על לכתה ואנו כולנו משתתפים בצער המשפחה.

שולמית ויטלסון

סבתא חיכתה לנו הרבה זמן. כשסוף כל סוף הגחנו אל אוויר העולם זה הורגש. כל דבר שרק רצינו, חשבנו או חלמנו עליו, כבר היה מונח על מגש כסף...

מגיל צעיר היא עודדה אותנו לעשות כל מה שרק נרצה, שנעז ושלא נפחד אף פעם, אולי, חוץ מלהעז להרעיש לה במנוחת הצהרים של 14:00-16:00...

היא הייתה הסבתא שמפנקת, שנותנת כל מה שאמא לא מרשה, החל בעוגיות וממתקים ועד לעוגות יום הולדת מושקעות, סופגניות בחנוכה, ושלא נדבר על עוגת התפוחים המיתולוגית (לפני שהסוכרזית החליפה את הסוכר). היא הייתה אישה שעשתה הכל ופינקה את היקרים לה.

מנגד, כל מי שהכיר אותה בטח ידע שהיא ממש לא אגוז קל לפיצוח. היא הייתה אישה דעתנית ועקשנית, שיודעת הכל (לפחות זה מה שהיא חשבה), ומי שרק העז להתווכח חזר עם פצעי קרב, כשזנבו בין רגליו.

דוגמא ניצחת לכך היא, שמבחינתה אבא היה הבן הבכור של הקיבוץ ויהי מה, לא משנה העובדה, שיומיים קודם לכן נולד בן קיבוץ אחר (הוא פשוט קטן יותר מאבא במשקל). היחיד שהיה מסוגל להעיר לה על כך היה סבא. "זיוה, זיוה, את מתבלבלת, את מגזימה...".

אנחנו נזכור אותך, סבתא, בתור האישה והקיבוץ, האישה והמפעל, האישה והבלונד (שבכל הזדמנות התעקשה להזכיר לנו שהוא אמיתי), האישה והקלנועית (הראשונה בכל הקיבוץ, כמובן), ששום דבר לא עמד בדרכה.

תודה לך, סבתא, על מי ומה שהיית בשבילנו, יהי זכרך ברוך.

תולדות הכל-בו לפי זיוה: "בראשית הוא היה "אספקה קטנה", אחר כך קראנו לכלבו: "סבתא חנה", אמא של רחל גרוסמן, כי היא שעבדה בו. סבתא חנה חילקה בכלבו – סבון, ניר מכתבים, אגרות אוויר, סבון כביסה "סינתבון" וסיגריות (הקצבה למעשנים). אחריה קיבל אבא של רחל פיקרסקי, סבא פלפל, את המקום וכך גם קראנו לכלבו... עד שסיימנו לבנות את הכל-בו החדש, המשיך סבא פלפל לעבוד בצריף. כשהכל היה מוכן לצערי, הוא הספיק, לעבוד בו רק זמן קצר... נורא רציתי להשיג מקרר לכל-בו... מצאתי מקרר יד שנייה. אני חושבת שאיזי היה זה שמצא אותו... איזי היה זה שבונה ומוצא הכל...".

מתוך: "סיפור חיי" זיוה ביר