דפי הנצחה

אַיָּלָה

יפת העיניים וקלת רגליים.

איילה נולדה בקיץ 1972 לאברהם ז"ל ולאסתר בקיבוץ יזרעאל, כבת שנייה אחרי עירית ואחר כך כאחות גדולה ומגוננת ליעל ולמעיין. איילה נולדה עם זוג עיניים גדולות כאיילה ולכן ניתן לה שמה.

איילה גדלה והתחנכה כחלק מקבוצת "יעלים". מגיל צעיר התבלטה בזכות גובהה, אך בעיקר בזכות אופייה כאוהבת אדם באשר הוא, רגישה, טובת לב וביישנית.

לאיילה היה קשר חם מאוד לבעלי חיים, לאנשים ובעיקר לסבה האהוב – ויקטור.

איילה כשמה כן היא, אוהבת טבע, טיולים, ספורטאית קלת רגליים, מצטיינת בקפיצה לגובה ואוהבת מים, שחיינית מצטיינת ומחוברת לים.

בנעוריה עבדה איילה בחממות האמריליס. את שנות בית הספר למדה איילה בעין חרוד, שם, מספרים חבריה, הייתה מרכז החברה והרוח החיה. את שירותה הצבאי עשתה איילה באהבה, בהנאה ובאוסף חויות בפלחי"ק נח"ל.

איילה ידועה באהבתה למוזיקה ובאוסף הדיסקים הגדול והמגוון שלה.

אחרי הצבא נסעה איילה עם אחותה עירית לניו יורק, שם גרו ונהנו במשך שנה, שאחריה, מלאת חוויות, חזרה איילה לקיבוץ. איילה יצאה לקורס מצילים והצילה את הטובעים במשך שתי עונות. בשנת 1995 החלה איילה את לימודיה ב"גורן", במכללת יזרעאל במגמה לעיצוב גרפי. איילה הצטיינה בלימודים והתגלתה כפרפקציוניסטית חסרת פשרות, צלמת מחוננת, ציירת ומעצבת חלל מוכשרת, בעלת חוש אסטטי מפותח ומתקדם. חברותיה מעידות על כך, שאיילה הייתה מובילת טרנדים וסטייליג אישי בלבוש.

בשנת 2001 נישאה איילה לאשר ונולדו להם שקד והילה, שהיו האור בחייה ומקור לגאווה גדולה ולאושר רב. בהמשך, עבדה איילה במטבח ובמשך שנים ממושכות הייתה אחראית על הקו הצמחוני והסלטים, דבר שגרם לאנשים רבים בקיבוץ להפוך לצמחוניים.

לפני כשנתיים נתגלתה בגופה המחלה הארורה והחל תהליך ארוך, מתיש ומכאיב. איילה נלחמה במחלה ולא הרימה ידיים לאורך כל הדרך, איילה קיוותה שתימצא תרופה למחלתה ותמיד ראתה את האור והשמחה.

איילה נלחמה מלחמה עיקשת בעזרתם ובתמיכתם האוהבת של משפחתה וחבריה הקרובים. איילה עוררה השראה ויראת כבוד בכל הסובבים אותה.

נוחי על משכבך בשלום, בשלווה ובאהבה רבה.

עירית כהן

 

אחות שלי, חברה שלי,

רציתי להגיד לך תודה –

תודה על שאהבת אותי,

תודה על שנתת לי לאהוב אותך,

תודה שהייתי חלק בחייך,

תודה על שאת חלק כל-כך גדול בחיי,

תודה על שנתת לי להיות חלק מאחיותייך –

עירית, יעלי ומעיין ועם אמא מדהימה

תודה על שעות רבות ונפלאות, על הצחוק

על השיחות, על הבכי, על שנים במחיצתך

על אהבה גדולה וקבלה אין-סופית.

זכיתי בך, אהובה, כמו בפרס יקר.

נוחי אהובה, בשלום.

איילת שפרירי, חברה

אילול, ללי, אחות אהובה ומתוקה שלי

מאתמול בבוקר, כשהתעוררתי וגיליתי לחרדתי, שזה לא היה חלום בלהות אלא המציאות, התחילו לזרום מבול הטלפונים, האסמסים והמיילים מכל חברייך ואוהבייך – מאוסטרליה, ארה"ב, אנגליה וברלין. אנשים ממאנים להאמין ובוכים יחד אתי.

אני לא יודעת איך מתחילים לסכם 40 שנים משותפות, אבל אנסה: הגעתי לעולם שאת כבר היית בו – ילדה יפה ושחורת שיער בת 3 בערך, גבוהה ורזה עם חיוך שובה לב.

כאחות קטנה פינקתן אותי לא מעט, עד שקצת גדלתי והתחלתי להיות גם מעצבנת, ואת כילדת סנדוויץ'' טיפוסית, נתקעת בין הפטיש לסדן. הפטיש הייתי אני: בכל הזדמנות הייתי מציקה, נדחפת לך לעניינים כשחברות היו באות, ואפילו מפליאה בך מכותיי; כמובן, שהיו צועקים עליך תמיד... אני זוכרת, ואלו זכרונות די מוקדמים, איך היית מנסה להתגונן ולהגיד שלא עשית כלום ושאני התחלתי, אבל לא האמינו לך. אותו דבר קרה גם כשהייתי עושה מהומות עולם ומבלגנת את החדר, אותו נאלצת תמיד לסדר. איך אני יודעת את כל זה? כי טרחת במשך שנים להזכיר לי את כל הסיפורים האלה.

קצת גדלנו, עברנו למיטת קומתיים – את למעלה, אני מתחתייך. זכורות לי שבתות מהנות, טיולים לאחו, שמעכשיו הופך להיות הנוף הקבוע שלך, לפרדס, לגלבוע עם טרקטור, או סתם בילוי בבית עם שירים לועזיים ברשת ג' על הבוקר, תקליטים אינספור – דיסקו עם טינה צ'ארלס בסלון ועוד.

גדלנו קצת, למדנו פה בקיבוץ בביה"ס בבית, ואח"כ בביה"ס המשותף בעין חרוד. תמיד בסמיכות, הכיתה שלי היתה כמה מטרים מתחת לכיתה שלך. בכל הזדמנות הייתי עולה אליך. מעולם לא התביישת באחות הקטנה והכנסת אותי בין החבר'ה, כך גם תמיד הכרתי את כל חברייך שהפכו גם לחבריי.

התגייסת לצבא, אמא ואני ליווינו אותך ללשכת הגיוס, ומרוב שבכינו לא ראינו לאן אנחנו נוסעות והתבלבלנו בדרך. שרתת בנח"ל, במקומות הכי איומים שיש-ונהנית מכל רגע. זה כל-כך אפיין אותך – איך לסחוט את הלימון ולהכין ממנו לימונדה. השרות היה נפלא מבחינתך, הכרת אנשים מקסימים.

אתמול קבלתי מספר שיחות ומיילים מאנשים ששרתו איתך והיו המומים; רצו לשתף אותי במקצת חוויות האיילה שלהם. מצאתי את עצמי מנחמת חלק מהם, כי הם לא עמדו בזה.

לאחר השחרור ופרק העבודה באמריליס, בקיבוץ, טסת מפרחי ה"אפל-בּלוֹסֶם" אל ה"אפל" האמיתי – ניו יורק. עבדת בחנות בגדים וטרפת את העיר. היית מספרת לי סיפורים על טיפוסים מוטרפים, על מקומות מדליקים ועוד מלא דברים. אני בדיוק התגייסתי ואת ועירית, שהייתה אתך, הייתן שולחות לי חבילות ומכתבים ומעודדות אותי.

מששבת לקיבוץ התחלת ללמוד עיצוב גראפי, תחום שמשך אותך מאד, במכללת "גורן". במקביל, יצאת לקורס מצילים והיית מצטיינת הקורס – שחיינית מעולה וארוכת רגלים שהשאירה "קצף" לכל הבחורים ששחו בקושי והגיעו אחרייך.

החיים והגורל ניסו אותך לא פעם. בקיץ 1999, ביום הבוחר, במהלך יום העבודה בבריכה, עלית לחדרך בזמן ההפסקה, להספיק לגמור עבודה שהיית צריכה להגיש. עבודה שכללה ריקועי מתכת ושעוות נרות. המסת את הנרות בסיר במרפסת ועזבת אותם רק לרגע, לשוחח בטלפון עם חברה ללימודים. מששבת למרפסת – הסיר בער מהחלב שנזל ממנו ואת, באינסטינקט מוטעה של רגע, שפכת על כל הלהבה הזאת דלי מים. התגובה היתה פיצוץ בוער של אש שחרך את כל גופך.

אני זוכרת את הנסיעה האיומה בנת"ן, כשאת מתחננת למורפיום והפרמדיק כמעט בוכה ואומר לך שכבר קבלת. את נאנקת מכאבים, אך עומדת בהם ולא מאבדת לרגע את ההכרה. עברה עליך תקופה מייסרת של מספר ניתוחי השתלת עור וטיפולי פיזיותרפיה מכאיבים, אך את חשקת שינים ושפתיים ועברת את כל אלו בגבורה. הרופאים וכל הצוות הרפואי היו מלאי הערצה אליך והמומים מקצב ההחלמה המהיר. כמובן, שבכל יום היינו מגלגלות אותך לכיסא הגלגלים אל מחוץ למחלקה, לסיגריה של בין-ערביים, תענוג שלא הסכמת לוותר עליו.

הלימודים הוציאו ממך את המיטב; היית פרפקציוניסטית בלתי מתפשרת, דוחפת את עצמך לקצה ולא מוותרת. ואכן, הציונים והתוצאות היו בהתאם. התגלית כצלמת מחוננת, ציירת בחסד ואמנית בנשמה. לאחר סיום הלימודים התחלת לעבוד בקיבוץ. בתחילה בטיפול בילדי הגיל הרך ולאחר מכן בתלתון. לאחר תקופה בחינוך החלטת לבחור בתחום שהיה קרוב ללבך – בישול, והיית אחראית על התחום הצמחוני. הצלחת לגרום לחברי משק רבים "לחצות את הקווים" ולהמיר את תאוותם לבשר ולהפוך לצמחונים אדוקים. המנות שיצאו תחת ידיך היו משובבות עין וטעימות ומזינות להפליא. את בישלת אותן באהבה-וזה ניכר בכל מנה ומנה.

היית בחורה מלאת תשוקה-תשוקה לבישול, למוסיקה, לנופים ולחיים. היית אוהבת אדם, טובת לב ואדם היודע להכיל. השכלת תמיד לראות את הטוב בכל דבר ובכל אחד. לא היית מסוגלת להרע לזבוב. זה משהו שמאד אפיין אותך.

בתקופה שאני הייתי בסן פרנסיסקו, בעסק קצת מלוכלך של מכירת פיקציות מצוירות לאמריקאים שמשוגעים על אמנות, קרה המקרה, ולילה אחד הבית בו גרנו "חברי האמנים" ואנכי, עלה באש. כל רכושנו הדל וקורת הגג שלנו אבדו בשריפה. הטלפון הראשון שלי היה אליך. בקשתי שתרגיעי את אמא ותגידי לה, שאני שלמה ובריאה. את לא היססת ולמחרת כבר היית על המטוס. התקופה בסן פרנסיסקו היתה מצחיקה ומלאת חוויות.

כל חברי שפגשו בך התאהבו בך לגמרי. את קבלת חדר עם בחור גאה וחמוד והייתם מעבירים את הלילות בשירה ובצחוקים מטורפים, שלעיתים היינו נאלצים להעיר לכם ולבקש שתלכו כבר לישון. את ניסית להשתלב בעבודה, התלווית אלי כמה ימים כדי ללמוד את "רזי המקצוע", ולא הצלחת להבין איך אני עושה את זה ומשקרת לאנשים במצח נחושה... ניסית לעבוד, ופשוט לא יכולת. לעיתים, היית נותנת לאנשים ציורים במחיר הפסד, רק משום שהרגשת "לא בסדר לשקר להם". לשווא ניסיתי להסביר לך שזה שקר לבן, הרי הם רוצים את התמונות, אז את, בעצם, עושה להם טובה... לא הסכמת ובסוף חזרת לארץ.

עם השנים גם נולדו לך שקד והלה היפים, שהיו מקור גאוותך ומלאו אותך באושר אינסופי.

במהלך עבודתך ארוכת השנים במטבח, לפני כשנתיים וחצי, התחלת לחוש בכאבים הולכים וגוברים בבטן. היו עוד סימנים מחשידים, אך משום שאת איילה, ו"לא נעים", לא יצאת בזמן העבודה; מה גם, שהמעסיק שלך לא אפשר לך לעשות זאת. משהכאבים כבר היו קשים מנשוא, הלכת להיבדק והממצאים היו מבהילים. מחלת סרטן ממארת בשלב די מתקדם. הוכנסת לניתוח תוך ימים ספורים.

כעבור מספר ימים גם אני עברתי לצד השני של הגשר, וילדתי בן. קראתי לו אביב, בתקווה שיסמל התחדשות, פריחה ובריאות. את באת לבקר אותי, מדדה לאחר הניתוח, אבל מאושרת על הגור הקטן שהבאתי לעולם. היה לך קשר מיוחד עם אביב, הוא משוגע עליך. היה רואה אותך וצועק מרחוק "איילההההההה", קופץ עליך, מחבק אותך ומשחק אתך בהנאה רבה. שירה שלי גם משוגעת עליך ובימים האחרונים הפגינה בגרות אמיתית, ומנסה להקל עלי ולהתנחם בכך שאת כבר לא סובלת ושאת במקום טוב.

המחלה הנוראית הרימה ראשה האכזרי וחזרה לתקוף. בדצמבר

האחרון נכנסת לניתוח גדול ומכריע, ממנו כבר לא התאוששת. 

גם בתקופת האשפוז בתל השומר, הצלחת לגרום לכל הסובבים אותך, פרופסורים חמורי סבר, רופאים ואחיות – להתאהב בך. הם טיפלו בך במסירות ובאהבה ואת אמרת להם, שבקיץ "אחרי שתצאי מזה", את רוצה שהם יבואו לבריכה לחגוג אתך.

האהבה לאוכל, אחת מהאהבות הגדולות שלך, ניטלה ממך, ונחלשת מאד. הטיפולים הכימיים גם הם לא הקלו והחמירו עוד את המצב, עד שהגענו הלום. נפרדת מאתנו שלשום בלילה, מוקפת בכולנו, אוהבייך, מלטפים, מחזיקים ומחבקים, אומרים לך מילות אהבה ותמיכה ומשמיעים לך מוסיקה שאהבת. פניך נותרו כל-כך שלוים והיית יפה כמו בובה.

אילה, מתוקה, אני נפרדת ממך כעת, בכאב עצום, ומבטיחה לך-ששקד והלה יהיו בסדר גמור, אנחנו נדאג להם ללא הרף, והם יגדלו ויהיו מקור לגאווה עבורך. מבקשת סליחה אם פגעתי בדרך ואומרת לך תודה על מי שהיית ועל הכל, אהובה, יפה, מתוקה ולוחמת אמיתית.

נוחי בשלום ובשלווה, שהאדמה תהיה טובה אליך, כפי שאת היית טובה לכולם.

אוהבת עד אין קץ, יעל

אַיָּלָה שֶׁלִּי.

אני נפרדת ממך היום, פיה, טובה ויפה שלי

ואת, לוקחת איתך מחרוזת ארוכה ומופלאה של חרוזים בשלל צבעים של כל הזכרונות שלנו והשנים היפות שבילינו ביחד ולחוד.

רוך וחמלה, אהבה וחום.

חרוזים של אומץ ואצילות.

הקבלה שלך וההתחשבות בזולת, בכל מצב ומקום.

מחרוזת של תשוקה, פרחים, פרפרים וים.

מגע כף ידך הנוגה בחול החם.

החיוך המקסים שלך, השובה והצחוק המתוק והשובב.

אני יודעת שאת בדרכך למסע חדש ומרתק.

משוחררת מכל כאב וסבל ויודעת, שכל החלומות והאהבות שלך יבואו למימוש.

לכי עם האור ועם קצב המוזיקה בשביל של פרחים.

שמרי על כולנו ותני לנו כח להמשיך בדרכך.

שלך לעולמי עד.

עירית.

 

אני רוצה לכתוב מילים שלא הספקתי להגיד לך.

כשהגעתי ליזרעאל הכרתי אותך בתור אחות של עירית ואחת מבנותיה היפות של אסתר אפשטיין. עם הזמן התיידדנו ואני זוכרת שסיפרת לי על הפגישה המרגשת שלך עם אשר בדנמרק, וכמה חודשים אחר כך גילית לי בסוד שאת בהיריון. אני אז כבר הייתי בהיריון עם מיקה והתרגשתי מאוד שנהיה אימהות צעירות יחד.

ואכן, כששקד נולד בילינו הרבה יחד, ויצאנו לשתות קפה במרפסת, ואמרת לי שמרגלית אמרה שאסור לשתות קפה כשמחזיקים את התינוק על הידיים. ואמרתי לך שאני אמא ותיקה (3 חודשים לפנייך...) ואני יודעת איך גם להחזיק תינוקת וגם לשתות קפה...

ואת היית אמא נרגשת, דואגת ואוהבת.

הזמן עבר, ילדת את הילה המקסימה.

לפני כשנתיים ילדינו הבכורים – שקד ומיקה זכו לשנת בר מצווה מופלאה בהדרכת צחי ויפעת.

בשנת בר המצווה ובעקבות מחלתך התקרבנו שוב. אני זוכרת איך שכנעתי אותך בתוקף לעלות איתנו למצדה, ולמרות חששותייך הרבים עלית איתנו למצדה והיית מאושרת.

בעלייה להר – את ואשר עליתם יחד, לאט-לאט והתקרבתם והייתם לשקד אבא ואמא קרובים כפעם. בבית הכנסת הקדום של מצדה שקד קרא קטע מההפטרה שלו וכולנו עמדנו עם דמעות בעיניים נרגשים מגודל המעמד.

אני גאה בך שעלית איתנו למצדה והיית איתנו ברגע הזה, ולא אשכח זאת לעולם.

במהלך כל השנה צחקנו המון יחד – את, אני ויפעת. למרות המחלה הקשה, אַתְּ כל הזמן צחקת והקרנת שמחה סביבך.

בהצגת בר המצווה הבמאי התרשם מאוד מכישרון הבמה של שקד, אבל לא ויתר לך ודרש שגם את תהיי חלק מההצגה.

אני זוכרת את היום המצחיק הזה של הצילומים בפאב כשאת שיחקת את אמא של מיקה, וניסינו ללמד אותך להיות קשוחה, ללא הצלחה. כל הזמן אמרתי לעצמי ולמיקה איך היא הייתה שמחה אם הייתה לה אמא עדינה וטובה כמוך ולא "פדחנית" ומוחצנת כמוני... היית אמא מושלמת למיקה ושיחקת בצורה נהדרת, ואפילו עלית לבמה. לפחות יש לנו את המזכרת הזו ממך...

אני נזכרת ברגעים אלו עם דמעות בעיניים.

בחודשים האחרונים יותם רצה לשמח אותך ושתל גינה בביתך ואת הוקרת לו על כך תודה בכל צורה אפשרית.

איבדנו אישה מדהימה. אישה שתמיד ידעה לפרגן, להגיד מילה טובה. אישה עם חיוך קסום ולב ענק.

אישה שכולה אור, אהבה ושלום.

בשבועות האחרונים רציתי לבקרך ואת, בעדינות האופיינית לך, כתבת לי שאת מקיאה ולא כדאי, או שאת עייפה.

כשבוע לפני מותך הלכתי לביתה של יעל ושם הובהר לי שלא אראה אותך יותר. שאת לא מעוניינת יותר לראות מלבד את תרצה ומשפחתך הקרובה. אני כיבדתי זאת, אבל בכיתי הרבה, כי הבנתי שלא אראה אותך עוד ולא אוכל להיפרד ממך.

היום אני מודה לך שלא נתת לי לראות אותך, כי אני זוכרת ממך רק את הטוב.

אני זוכרת אילה יפיפייה, קורנת, טובה, צוחקת ומלאת אור. וכך תמיד אזכור.

אבל רק שואלת, וכל הזמן מתנגן לי בראש שירו של בילי ג'ואל – למה "Only The Good Die Young" ???

אוהבת ומחבקת אותך המון בלב. מאחלת ימים עם פחות צער ועצב לילדייך ולמשפחתך.

זהר אסף

לפני כמה שבועות קניתי לאיילה היקרה מתנה קטנה, שמיכה חמודה. אבל רציתי לצרף ברכה. בעומס השגרה והחג לא התפניתי לכתוב משהו מתאים. לא רציתי למסור את המתנה בלי הברכה כי המתנה הייתה התירוץ; בעצם, מה שרציתי, זו הזדמנות לומר לה כמה אני חושבת עליה וכמה אהבה יש בליבי אליה. את המסר העברתי בינתיים בעל פה. את המכתב התיישבתי לכתוב סוף סוף רק ביום רביעי בשעות הצהריים. בזמן שאיילה כבר הייתה כנראה במעבר שבין עולמנו הגשמי לזה שמעבר לו.

רק אז הצלחתי להעביר למילים משהו ממה שאני מרגישה, אבל לא הספקתי למסור את המכתב. בלילה התקבלה ההודעה הנוראה, שהותירה אותי בלי אוויר. מיאנתי להאמין.

בתוך תוכי עוד קיוויתי לנס, למרות שניסיון העבר המר כבר הוכיח את כוחה המכלה של המחלה הארורה הזאת.

אחרי לילה של שינה טרופה קמתי לעולם אחר, כשמשהו מנופץ בתוכי. המכתב נשאר אצלי, יתום. כדי שלא אשאר איתו לבד, החלטתי לשתף אותו – הוא שלה, הוא בשבילה ובשביל כל אוהביה.

"איילה יקרה,

רציתי להעביר לך משהו קטן ממני ומרעות ולומר לך שאני חושבת עלייך רבות. ליבי מלא רגעים יפים הקשורים בך ולזכרונות אלה יש חלק גדול בתוך חיי.

כשאני חושבת עלייך אני רואה אותך תמיד גבוהה ויפה, עם החיוך המקסים שלך, כמו אלה מהאגדות. תמיד נדמה שאת קצת מעל הכל, גם באופן פיזי וגם באופן רוחני. לא מתוך גאווה או הקטנה של אחרים סביבך, פשוט מפני שכך את מעצם היותך, כאילו מעל הדברים – בהומור קורץ, בהנפת יד חיננית, בשמות חיבה לכל מכּר, בשמחה ובחיבוק בכל מפגש מזדמן, בקסם ובחן שאת מפזרת סביבך כמו אבקת פיות. אפילו כשסיפרת על הסיוט שאת עוברת, אפילו בתוך תוכי-הקושי, כאילו נשארת קצת מעל כל זה, מעל כל מה שפיזי.

ליבי מלא עצב על הימים הקשים שעברת ושאת עוד עוברת. אני רוצה לשלוח לך את אהבתי ואת מחשבותיי הטובות ולאחל לך להמשיך להיות מוקפת אהבה, מוקפת משפחה וחברים. הרבה אוהבים יש לך מקרוב ומרחוק. שולחת לך שמיכה מתוקה, שחשבתי שתשמח אותך, יחד עם המון חיבוקים גדולים".

את אשה מיוחדת מאד, סוג של פיה או אלה, זכינו לכך שתחיי בקרבנו; אך זמן קצר מדי ניתן לך, הכאב גדול והדמעות חונקות.

שולחת את אהבתי גם למשפחה הנפלאה שלך ולחברים הרבים האבלים.

תהא נשמתך היפה צרורה בצרור חיינו –

תמיד.

אלית חביב גלעד, קבוצת "יעלים", יזרעאל

שִׁיר עִם יָם בָּאֶמְצַע

ניר סגל

הָיִיתִי מוֹחֵק אֶת הַיָּם,

עוֹצֵר אֶת נִדְנוּד הַסְּפִינוֹת,

שֶׁלֹּא יִשְׁתַּקְפוּ בּוֹ יָמִים קָרִים,

הַגֵּאוּת לֹא תִּפְרֹק אַרְמוֹנוֹת.

הָיִיתִי מוֹחֵק אֶת הַיָּם,

וְהַדֶּרֶךְ, הָיְתָה מְהִירָה וְקַלָּה,

סוֹפֵר צְעָדִים, רְגָעִים וּבָתִּים,

לֹא חוֹזֵר לְאָחוֹר עִם גַּלָּיו.

הָיִיתִי מוֹחֵק אֶת הַיָּם,

שֶׁלֹּא יַפְרִיד בֵּין שְׁנַיִם קְרוֹבִים,

שֶׁלֹּא יַסְתִּיר אֶת פָּנַיִךְ הַיָּפִים,

שֶׁלֹּא יִשְׁקְעוּ בּוֹ לְבִבוֹת כִּשְׁבָרִים.

הָיִיתִי מוֹחֵק אֶת הַיָּם,

מַגִּיעַ אֵלַיִךְ בְּלִי סִירָה,

עוֹבֵר בִּמְקוֹמוֹ בְּלִי חֲרָדָה

יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ בַּצַּד הַשֵּׁנִי מְחַכָּה.

לעולם לא אשכחך, תמיד אתגעגע אליך, תודה שהיית מי שהיית וְזִכְרֵךְ יישאר עם מחשבותיי החמות.

תודה על הרבה שעות נעימות עם זכרונות נעימים, לא אשכח אותך לעולם ותמיד תישארי בלב שלנו.

כוכב על הארץ כבה וכוכב בשמים נדלק. נוחי בשלום – את תמיד תישארי האשה הכי מדהימה עלי אדמות.

סופיה (בתם של עירית ומרטין)

 

אילה – לנצח תהיי בליבי, ויום אחד נפגש.

אוהבת אותך כל כך, נוחי בשלום – נשיקה ענקית!

מאיה (בתם של עירית ומרטין)