דפי הנצחה

קוקסי
לא היה קל להיות הבן של קוקסי. היא היתה אישיות מורכבת.
קוקסי נולדה ביוהנסבורג ב-1925, השביעית מבין 8 בני משפחת כהן. הוריה: קלמן כהן - יליד פומפיאן בליטא וטילי לבית פרנקל - ילידת רסיין בליטא, נפגשו והתחתנו ביוהנסבורג.
האירוע המשמעותי ביותר בחייה של קוקסי קרה 3 שנים לפני שנולדה. אחותה איטה חלתה בסרטן וטילי לקחה אותה לברלין לטיפול אצל הרופאים הטובים ביותר של התקופה. הטיפול לא צלח ואיטה נפטרה בברלין בהיותה בת 7. טילי היתה שבורה ונכנסה לדיכאון. למזלה, הרב הרמן ליפשיץ מיוהנסבורג היה בביקור בברלין ודאג להחזיר אותה הביתה. הנסיעה והטיפול רוששו את בני משפחת כהן, שעד אז היו מסודרים וכשטילי יצאה מהדיכאון היא מצאה שקלמן לקה באולקוס. מאותו יום קלמן לא היה מסוגל לעבוד ועול הפרנסה נפל על טילי ושלושת בניה הבוגרים.
כעבור 3 שנים נולדה קוקסי ונקראה אידה על שם אחותה, אבל אף אחד במשפחה לא העז להגות את השם אידה וכולם קראו לה קודם קוקלה ואז קוקסי. קוקסי מספרת, שבדרך ליומה הראשון בבית הספר סיפרה לה אחותה, הילדה, ששמה אידה וכל הדרך לבית הספר היא חזרה על השם בתקוה שלא תשכח.
היתה לאמא ילדות של עוני וכל חייה סבלה מתחושת חוסר בטחון כלכלי. אנחנו, הבנים, לא ירשנו ממנה את התחושה הזאת, אבל היא הצליחה להחדיר בנו ערכים של זהירות בהוצאות ולא להיות בחוב. 'לא להיות בחוב' היה מנטרה אצלה. 'לא להיות בחוב' היתה אובססיה. העוני היה גם בושה. המשפחה היתה כל כך ענייה שהחזיקה, שומו שמיים, כמה פרות בשטחי המרעה מעל ברטראמס שביוהנסבורג. אוי לַבּוּשָׁה. כל חייה קוקסי התביישה שסבתא טילי חלבה פרות. קשה היה לה להשלים עם העובדה שבנה הפך לרפתן...
בפברואר 1946 פגשה קוקסי את הילי, חייל משוחרר, שחזר חצי שנה לפני-כן משרות צבאי של 6 שנים, כולל 4 שנים בשבי הגרמני. כעבור 10 ימים הוא הציע לה נשואים ובדצמבר אותה שנה התחתנו. אני נולדתי ב-1948, רוני ב-1950, ברי ב-1954 ואלן ב-1960. היתה זאת אהבה גדולה והילי תמך בה במסירות בכל הצרות שחוותה.
אם לא כל חייה, אז רוב חייה הבוגרים התמודדה אמא עם מחלה. אנחנו, הבנים, סבלנו מפרקי זמן ארוכים בהם היתה מאושפזת או לא מסוגלת לתפקד כאמא. באותה תקופה אף אחד לא חשב להכין את הילדים להתמודד עם מצבה. אני התמודדתי בדרך הניתוק.
אמא, לא הייתי שם לעזור... אבא היה חזק והצליח לשמור עלינו. אלן גדל בתקופה הכי קשה שלה. הוא לקח אחריות, במיוחד אחרי שֶׁאֶחָיו עזבו את הבית. לתחושתי זה מה שהרג אותו.
קוקסי חוותה אכזבות. היא היתה תלמידה מצוינת וקיוותה להמשיך ללמוד בתיכון, אבל המשפחה הבהירה לה, שעליה לתמוך בפרנסה. מה שפגע בה יותר מכל דבר היה הזלזול, מצד אחיה, באמביציות שלה. היא עבדה כמנהלת חשבונות כל חייה והייתה מסוגלת לסכם טור של מספרים תוך שניות. כשנכנסנו לקנות בסופר היתה מסכמת את החשבון הרבה לפני הקופה הרושמת...
היו גם תקופות טובות. אמי אהבה שירה. המשורר רופרט ברוק, משורר אנגלי של תחילת המאה העשרים, היה המשורר האהוב עליה והיא היתה מצטטת קטעים ארוכים ממנו ומקיפלינג. היו הפיקניקים על גדות נהר הוואל עם משפחות מרכוס, וייל ובג. היו החופשות ליד הים. אלה היו תקופות בהן גם היא וגם אנחנו היינו מאושרים. למרבה ההפתעה, עם מותו של אלן התמודדה קוקסי מצוין. אחרי הלוויה נסענו, ניצן ואני, לדרום אפריקה להיות עם ההורים. אחרי התמוטטות קשה אבל קצרה, קוקסי קמה והכריזה "זה היה רצונו וצריך לכבד אותו". היא לא נתנה לעצמה לשקוע באבל. לאבא היה הרבה יותר קשה.
דווקא השנים אחרי שעזבנו את הבית היו שנים טובות. בגדול, התרופות היו מאוזנות. אמא הצטיינה בעבודתה כמנהלת חשבונות בבית האבות היהודי של יוהנסבורג. היא היתה אוזן קשבת לדיירי המקום ולבניהם וגם לצוות – הן הלבן והן השחור. קוקסי והילי היו מרכז לאחיינים של שניהם. הם היו דודים אהובים – כמו הורים, אבל בלי המתחים בין הורים וילדים. הם היו סבים מפנקים לבני האחיינים.
קשה היה להם המרחק מהבנים וב-1994 הצטרפו אלינו ביזרעאל. לאבא כל צעד בתהליך של העזיבה – הניתוק ממקום עבודה, מכירת הבית, הפרידה מהמשפחה ומהחברים, היה צעד של פירוק חייו, אפשר אפילו לומר: הריסת חייו. הוא הגיע אלינו ליזרעאל, בדיכאון עמוק. בתקופה זאת קוקסי התגלתה כאישה חזקה ותמכה בו במשברו. אחרי המשבר קם הילי מהריסות חייו ובנה לעצמו חיים חדשים. הוא צייר וכתב שירה. קוקסי לא עברה משבר גדול, אבל איכשהו לא מצאה את עצמה ב-24 שנים שהיא חיה ביזרעאל, במיוחד אחרי מותו של הילי.
לאמא היו תכונות אופי של חום ושל נתינה. היא היתה אישה נטולת צנזורה עצמית – לגמרי חסרת טאקט. כילדים וגם כמבוגרים היה לנו מביך, אבל היו אנשים שמאד אהבו את "הישירות המופלאה" שלה. היא היתה חסרת טאקט והייתה גם נטולת רשעות.
קשה היה לי להיות הבן של קוקסי. אמא – לא ידעתי כיצד להתמודד עם מה שעברת, לא קיבלת ממני את הסבלנות שהיית זקוקה לה.
בשנים האחרונות הלכה אמא ודעכה. היא לא סבלה, אבל בהדרגה התנתקה מהעולם. אתמול הגיעה למנוחה נכונה. אמא, נוחי בשלום על משכבך!
ג'ולס

לסבתא יש חיוך יפה והיא צוחקת קצת כמו ילדה.
כשאני מתווכח איתה על למה אני לא מסתפר או מתגלח, היא עומדת על שלה, אבל בסוף מוותרת וצוחקת ואומרת לי להפסיק לדבר שטויות. כשאני מספר לחברים על סבתא, אני אומר שאין בה שום רוע ושום ציניות. אני לא יודע אם זה נכון אבל ככה אני מרגיש.
כשסבתא נעלבת היא אומרת: I always say something wrong.... כשסבתא וסבא באו לארץ סבתא גידלה גינה יפה ומסודרת ואחרי זה היא סידרה בולים בלי סוף וכל חייה סידרה ספרי חשבונות. אני חושב, שכמו עם הזקן שלי, היא חיפשה שיהיה סדר בעולם הזה בתוך חוויה של הרבה מאד אי-סדר.
כשאדם מתמודד עם מחלות של הגוף יש בזה הרבה גבורה. להתמודדות ארוכה עם מחלות של הנפש לא תמיד יש לנו סבלנות והערכה. אני מצטער על זה. סבתא ידעה לקבל אהבה וזה כישרון גדול. כשהיא קיבלה חיבוק, או נשיקה או ליטוף של היד, כשאמרתי לה: Savta, I love you very much" " היא לא התכווצה ולא הייתה נבוכה ולא ניסתה להעביר נושא, היא קיבלה את האהבה בחיוך גדול וביקשה לתת לי נשיקה. סבתא, הייתי רוצה לקבל ממך את הכישרון הזה.
סבתא, אני מצטער שלא הייתי איתך יותר בתקופה האחרונה, שלא נתתי לך יותר אהבה שכל-כך היית זקוקה לה. אני אוהב אותך מאד ואני אתגעגע אלייך.
נמרד פלדמן

סבתא קוקסי הלכה אתמול בבוקר לעולמה, שזה, אגב, ביטוי מעניין. כי זה כאילו אומר שעולמנו איננו עולמה, או שזה אומר שהוא כבר לא עולמה, כי היא כבר לא בו. בכל זאת בנוגע לסבתא קוקסי, אני תוהה אם אי פעם היה זה עולמה, אני מקווה שהיו לה תקופות בהן היא חשה כך.
בתקופת היכרותי עם סבתא, היא הייתה זרה, עולה יהודיה לארץ הקודש, הבית היחיד ליהודים, וזרה שאינה יודעת עברית וגם לא מבינה עד הסוף את המנטליות. נדמה לי, שהעובדה שסבתא לא הבינה את המנטליות, העיקה על חלקים מסביבתה ופחות עליה, אבל אי ידיעת השפה תמיד מאוד העציבה אותה. אבי, שביטוי למהפכה הציונית האישית שלו, היה הכרעה לדבר אתנו רק בעברית, היה מתקשה להחליף את שפת השיחה סביב שולחן האוכל לאנגלית וסבתא היתה מנסה לקלוט פה ושם מילה שהיא מכירה ולנחש על מה מדברים.
כשסבתא וסבא עלו לארץ הייתי בת 8, טרם לימודי האנגלית בבית הספר ולא יכולתי לתקשר איתם והם עשו מאמצים כבירים לקשור אִתִּי קשר. ביתם היה מלא בבולים וממתקים ועליית גג מלאה בארגזים, שניתן לחטט בהם באין מפריע. סבתא הגדילה לעשות וביקשה ממני ללמד אותה עברית, ולתקופה גם עשתה לי חוג אפייה פרטי. לצערי, את המתכון לממתק הגזר המופלא, שלימדה אותי להכין לא הצלחתי לשחזר והיא, כששאלתי שנים אחר-כך, לא זכרה שידעה אי פעם לבשל.
סבתא קוקסי נולדה לעולם קשה ואכזרי, שביעית מתוך שמונה ילדים, שהובאה לעולם בעקבות המלצת רופאיה של האם, כמרפא לתחושת האבל והאובדן הכבד לאחר מותה של איט'לה, אחותה, מסרטן. סבתא גדלה בבית עני, לאב דיכאוני ולא עובד ולאמא קשת יום שנאבקה להאכיל את כל ילדיה. היא גדלה בעולם פטריארכלי נוקשה, שבו נדרשה להתאים את עצמה לתפקידים מגדריים שאף פעם לא הלמו אותה. היא נדרשה לוותר על השכלה כדי להשתתף בפרנסת המשפחה, וכשנלחמה על רצונה להמשיך ללימודים תיכוניים, עשתה זאת ללא תמיכה מורלית ולצד עבודה ונכשלה בבחינות. היה לה מוח אנליטי וחיבה למספרים ולפתירת תעלומות והייתה לה חשיבה יצירתית ייחודית. אילו הייתה גדלה במקום אחר ובזמן אחר, הייתה וודאי מדענית חלל או סופרת מד"ב.
בהיותה בת 22, נישאה סבתא לסבא הילי והקימה משפחה. הם הביאו ארבעה בנים לעולם, כאשר אחרי חלק מהלידות לקתה בדיכאון שלאחר לידה.
הביוגרפיה והגינונים של סבתא היו בעבורי סמל לדיכוי ולחוסר בהגשמה עצמית, והמפגש עמה גרם לי לכעס גדול על העולם שבו חיה, אבל אל מול כל זה זכיתי גם להכיר אישה, שלא היו בה טיפה של זדון, יהירות, ציניות או רוע.
הייתה לה ישירות מופלאה שלא פעם אנשים טעו להיפגע ממנה, אבל הייתה מונעת רק מכנות ותמימות. היה לה אור ויופי מיוחדים שהקרינו על מי שהיה מוכן לראותם. בשנים בהן היתה לי מספיק אנגלית לתקשר עם סבתא ולסבתא הייתה עדיין צלילות ושמיעה זכיתי לשיחות מעניינות ולחום ואהבה רבים.
סבתא קוקסי, אני מאוד אוהבת אותך, ומתגעגעת אליך כבר תקופה ארוכה.
הייתי רוצה לחשוב שאם יש עולם הבא, תהיה לך הזדמנות להתבטא ולהגשים את כל חלומותיך.
אילאיל פלדמן