דפי הנצחה

הלוויה התקיימה ביום ראשון, 12.7.2020 בנוכחות המשפחה בלבד (בשל המצב)
גבעה אחת, שירו של נתן יונתן בביצועם של אמיר דדון, שלמה ארצי והגבעטרון – הושמע בכריזה וליווה את מסע ההלוויה של חזי הרפז – מחווה קיבוצית ואמירה לשלום לחזי.

מארכיון מוזיאון הפלמ"ח
טוראית הרפז לוין יחזקאלה חזי
בת מרים ושמחה
נולדה במזכרת בתיה, ישראל / ב-6/1/1932
גויסה ב-9/1947 / יחידות: הגדוד הראשון, פל' א', חטיבת יפתח
בהכשרת רמת יוחנן, קבוצת יזרעאל
תפקיד אחרון: קשרית / שוחררה ב-8/1948

קורות חיים
(מארכיון מוזיאון הפלמ"ח)
יחזקאלה נולדה להוריה מרים ושמחה לוין ב-6 בינואר שנת 1932. בת ונכדה למייסדי המושבה עקרון - מזכרת בתיה. ילדות במזכרת בתיה. עבודה ולימודים, משק חקלאי. בית ספר בחוות לימוד בנחלת יהודה. לאחר מכן גיוס לפלמ"ח במסגרת הכשרת רמת יוחנן, פלוגה א' של הגדוד הראשון בחטיבת יפתח. לחימה בתקופת מלחמת העצמאות כקשרית ומלוות שיירות. השתתפה בהגנה על רמת יוחנן ולאחר מכן, ליווי המחלקה וחברי ההכשרה בכל מבצעיה. באוגוסט 1948 הצטרפה עם חבריה להקמת יישוב-משלט באזור זרעין, קיבוץ יזרעאל. היתה בשירות מילואים במסגרת ההגנה המרחבית משנת 1949. פעילות אזרחית: חברת קיבוץ יזרעאל. עבדה, למדה והשתלמה במקצועות החינוך וטיפול בילדים, תפירה ועיצוב בגדים. ניהול חנות אופנה. במשך השנים השתלמה בקורסים במקצועות העיצוב. חזי נשואה לדני. להם חמישה ילדים, נכדים ונינים. יחזקאלה הרפז מתגוררת בקיבוץ יזרעאל.

דברי הספד מפי יצחק פלג
כתבה: ניצן ריבלין פלדמן
חזי נולדה במזכרת בתיה לאביה, שמחה לוין, שנולד אף הוא במזכרת בתיה ולאמה, מרים לבית רוזנבלום, שהגיעה ארצה מפולין. היא נקראה יחזקאלה על שם סבה, יחזקאל לוין ממייסדי מזכרת בתיה שנפטר כשנה לפני לידתה.
שמחה, אביה, היה שומר שדות על סוסה וילדותה של חזי היתה רצופת אירועים ביטחוניים, התנגשויות עם ערבי הסביבה, שריפת שדות וכיו"ב.
בזיכרונותיה מספרת חזי על ילדות בצל המחסור. הוריה טיפחו גינת ירק ומשק עזר ופירות המשק היו מקור האוכל הבלעדי שלהם. לא היה בבית כסף לפינוקים. בשלב מסוים החל אביה לעבוד עבור הבריטים וזה שיפר את מצבם הכלכלי.
בשנים 1936-7 חוו חזי ומשפחתה עם כל היישוב את תקופת המאורעות. אירועי ירי תכופים ומתמשכים, חיים בצל הכדורים השורקים מכל עבר ותחושת סכנה – אלו זיכרונותיה של חזי מאותה תקופה.
בגיל חמש וחצי נכנסה חזי לכיתה א' ולמרות שהוריה של חזי היו חילוניים (אמה היתה בת רב בעיר הולדתה שיצאה בשאלה בנעוריה) למדה חזי בבי"ס דתי מאד, כי זה מה שהיה במושבה. בזיכרונותיה היא כותבת שנקרעה בין שני העולמות הללו מה גם שבבית לא ציינו כמעט את החגים.
עם סיום כיתה ח', עברה לבית ספר חקלאי "נחלת יהודה" בראשון לציון, שהיה גם פנימייה. בית הספר לא היה דתי אך היו כיתות נפרדות לבנות וכיתות אחרות לבנים. אחרי כשנה וחצי התחברו לבנים שלמדו ב'כדורי' ולתלמידי בתי ספר חקלאיים במקווה ישראל ובירושלים והחל להתגבש גרעין להתיישבות.
בגיל חמש עשרה וחצי, כשהחלה מלחמת העצמאות, סיימה חזי את לימודיה בבית הספר החקלאי ויצאה עם הגרעין להכשרה בקיבוץ רמת יוחנן.
אחרי זמן קצר גויסו חלק מחברי הגרעין וחזי ביניהם, לליווי שיירות בגליל המערבי והיא עוד לא בת שש-עשרה. אחרי כמה חודשים שלא ראתה את הוריה, יצאה לחופשה של כמה ימים, במהלכה התנדבה לטפל בפצועים מקרבות לטרון, בבית חולים מאולתר שהוקם במזכרת בתיה. בהמשך עברה עם הגדוד הראשון של הפלמ"ח לסראפנד (היום צריפין). אחרי שירות צבאי קרבי של קרוב לשנה שוחררו בנות ובני הגרעין מהצבא על-מנת ללכת להתיישבות וכך הגיעו לזרעין – יזרעאל. כאן עבדה חזי בימים הראשונים כקשרית. הקבוצה עסקה בפינוי ובניקיון על מנת להכשיר את הכפר הנטוש למגורים. לאט-לאט נמצא מקום לכל מוסד וצורך של הקיבוץ.
בנוסף לחיי הקיבוץ האזרחיים נדרשו חברי הקיבוץ הצעיר לעסוק בהגנת הישוב וחזי לקחה חלק פעיל גם בתחום זה.
בהיותה כבת 18 הפכו חזי ודני לזוג ואחרי כשנתיים, בל"ג בעומר 1952, נישאו.
ב-1953 נולדה הילה ו-11 חודש אחר כך נולדה נירה. בהמשך נולדו עומר, אלון ולילך.
חזי סיפרה שהתקשתה מאד להשלים עם הלינה המשותפת ועם המשטר החמור שהיה נהוג בבתי התינוקות באותם ימים. לשמחתה, אלון ולילך כבר גדלו בלינה משפחתית.
ב-1960, שנה אחרי לידת עומר, יצאה המשפחה לשליחות בקייפטאון שבדרום אפריקה. היתה זו תקופת משבר ביזרעאל, כשרבים ממייסדיה עזבו את הקיבוץ. לדברי חזי, המרחק מהבית עורר בה געגועים עזים ליזרעאל והבהיר לה כמה היא קשורה למקום וחיזק את החלטתם לחזור ליזרעאל למרות שכל שאר המייסדים כבר לא היו כאן.
חזי ניצלה את השהות בקייפטאון שבדרום אפריקה להעשרת הפן היצירתי שבה ולקחה קורסים שונים בתחומי היצירה – סידור פרחים, אופנה וציור. ברוב התחומים הללו חזי התמידה והיצירתיות היתה אבן שואבת עבורה. עבודותיה המופלאות וחוש האסתטיקה שלה ניכרו בכל אשר עשתה.
חזי עבדה הרבה שנים עם קבוצות פעוטים בגיל הרך – כשהיא מלווה אותן מבית התינוקות ועד הגן.
בשלב מסוים יצאה חזי לקורס תפירה ואז הצטרפה למתפרה שפעלה כבר ביזרעאל. שם תפרו בעיקר בגדי עבודה לגברים ובגדי בוקר וערב לילדים. עם השנים הלכה המתפרה והפכה למתפרת בגדי נשים מעוצבים וכשהחלו לבוא לקוחות מבחוץ, נפתחה חנות הביגוד "בגד חן". אחרי שנים, כשהחלה ירידה במספר הקונות, חוסלה החנות וחזי המשיכה לתפור ללקוחות לפני הזמנה. היא המשיכה בכך כל עוד נענו לה אצבעותיה, גם אחרי שנכנסה לבית הסיעוד ב-2011, בעזרתה הנאמנה של רמזיה.
חזי ודני הם היחידים ממייסדי הקיבוץ שנשארו ביזרעאל חרף כל הקשיים והמשברים, וחותמם נמצא בכל מקום בקיבוץ. נזכור את חזי כאשה חרוצה מאד, יצירתית, יזמית, מעורבת מאד בחיי החברה והתרבות של יזרעאל, נזכור את תצוגות האופנה המרהיבות, תוצרת "בגד חן", שנהגה חזי להַנְחות, נזכור את גינתה המטופחת ואת מאפי ידיה ששמם יצא למרחוק....
יהי זכרה ברוך וצרור בצרור חיינו ביזרעאל

אמא יקרה לנו, יקרה
היית בשבילנו הבית, המרכז
כל כך מסודר, כל כך נקי, כל כך מקבל
אין סוף לחריצות, אין סוף לנתינה – בלי שאלות ובלי תהיות.
יופי פנימי וחיצוני מוקפד ומרשים.
קבלה והכלה של השונה והאחר באשר הוא...
תמיד תהיתי כיצד את מספיקה לעשות את כל המטלות
מהיכן את שואבת כח, מרץ והספקים לא ריאליים...
מה מניע אותך? והכל כל כך מוקפד בלי לעגל פינות?
החריצות שלך, יום העבודה שהחל ב-04:00 בבקר יומיום, שנה שנה והסתיים לו סמוך ל-18:00 בערב, אמנם עם שנ"ץ קצר באמצע...
איך מתמידים בזה כל כך הרבה שנים בלי להתלונן ובלי קיצורי דרך ובלי להזניח אף פינה...
בטריטוריה הביתית – איזה גינה מטופחת ופורחת קידמה את הבאים, איזה מאכלים, עוגות ועוגיות שהגיעו עד לכל אותן פלוגות צהליות שבהן שרתו דני ובנייך ואח"כ נכדייך...
ובל נשכח את כל אותן עבודות יצירה מקסימות שהכנת בהקפדה, וסידורי הפרחים שלך שקישטו ופארו רבים מאירועי הקיבוץ, חתונות וחגים, והתלבושות שתפרת ועיצבת לאירועים... ובנות העמק והארץ שהתהדרו בבגדיך מעשי ידייך...
אז כן, תמיד אמרתי שכשאהיה גדולה ארצה להיות כמוך ולו רק ב-50%. מצטערת שעד היום לא הצלחתי להגיע לרף שרציתי.
וכל הנאמר כאן נעשה בשקט ובצנעה, ומתוך אהבת האדם...
נוחי על משכבך בשלום
אוהבים אותך כל בני המשפחה
ובסיום הדברים – הכרת תודה מיוחדת במינה ובאמת מעומק הלב – לכל עובדי הבית הסיעודי שסיפקו לאמא את כל צרכיה בעשור האחרון. אתם מופלאים.
הלה

אמא יקרה שלנו
אלה הן מלות פרידה ממך, על אף שנפרדנו כבר לפני הרבה שנים. בזמנים שעוד אפשר היה לחשוב שאת שומעת ומבינה – הייתי נותנת הרבה כדי לדעת על מה את חושבת, ואיך את מרגישה.
דברים רבים השתנו מאז עברת למקום שהיה ביתך ב-9 השנים האחרונות, ובשנה האחרונה נפלה בחלקך הזכות שלא להכיר את המגפה אשר בגינה הגענו להפרד ממך רק מתי מעט מאוהבייך...
חבל שלא זכית להנות יחד עם אבא מכל הנינים שנולדו לכם מאז.
תודה על הדאגה, החינוך, האהבה והדוגמה שנתת לנו, תודה על העצות הטובות שידעת לייעץ לנו, על כל מאפיי ידייך הטעימים, על כל היופי וההשקעה בגינתכם, על יצירותייך ומלאכות ידייך לתפארת..
נירה

אמא
בגיל 72 או 73 כעסתי עליך שאת עדיין מבצעת תורנויות ועוד במטבח. את בתמורה כעסת עליי בחזרה – כל עוד אני יכולה לתת, אני אתן, כך אמרת לי.
זאת אמא,
עליזות רוחך, רוחב ליבך, יופיך הפנימי והחיצוני, חוזק ועוצמה בלתי נדלים, שקט פנימי מדהים ויכולת נתינה מדהימה שהלוואי וירשתי חצי והלוואי ואנחיל הלאה לילדי.
לצערי רבים פה בקיבוץ שנלחמת עליו וייסדת לא מכירים אותך, לצערי הרב יותר - כך גם חלק מנכדיך וביניהם ילדיי, ונינייך.
בשנים האחרונות הארוכות והארורות, בכל פעם שבאתי לבקרך, את הגוף שפעם היה את, הייתי מלטפת ידך, נושקת למצחך ולוחשת לאוזנך –
אני אוהבת אותך אמא, אני מתגעגעת אליך אמא, אני מקווה שאת לא כאן אמא.
אתמול כשראיתיך דוממת בפעם האחרונה, נשקתי למצחך ולחשתי לאוזנך – אני אוהבת אותך אמא, אני מתגעגעת אליך אמא, אני מקווה שעכשיו טוב לך אמא.
לילך

חזי בת 80
המקמה נכתבה ליום הולדת ה- 80 של חזי הרפז על-ידי עפר כרמי (בעלה של נירה)

כְּשֶׁמוֹהַלִיבֵר עוֹד לֹא הָיָה רְחוֹב
וְרוֹטְשִׁילְד לֹא שְׂדֵרוֹת
(נוּ טוֹב, מֵאָז וְעַד הַיּוֹם עָבְרוּ כַּמָּה דּוֹרוֹת)
נָסַע הָרַב הַמְכֻבָּד, מֵרָאשֵׁי "חִבַּת צִיּוֹן"
מִפַּבְלוֹבְקָה עַד פָּרִיז, לִפְגּוֹשׁ אֶת הַבָּרוֹן
כְּדֵי לוֹמַר "אִיח הָאב אָ קוּנְץ" (יֵשׁ לִי רַעְיוֹן)
וְכָךְ צֻטַּט מַה שֶׁהָיָה מֵעָל דַּפֵּי "הַלְּבָנוֹן":
"אַתָּה" אָמַר מוֹהַלִיבֵר "אִישׁ מְאֹד עָשִׁיר,
וּמַצָּבָהּ שֶׁל מוֹלַדְתֵּנוּ הֵן לְךָ נָהִיר
עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל אַדְמָתֵנוּ הוּא כָּל כָּךְ מָרִיר
שֶׁהָמֵירַב שֶׁבָּהּ צוֹמֵחַ הוּא אֵזוֹב הַקִּיר.
וְגַם אִם חֲלוּצֵינוּ יַעַבְדוּ יוֹמָם וָלֵיל, לְלֹא לֵאוּת -
זֶה לֹא זֶה: מִחִבַּת צִיּוֹן לֹא תִּצְמַח חַקְלָאוּת!
לְפִיכָךְ אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁבְּיַחַד - יוֹזְמָתִי וְכַסְפְּךָ,
נְחוֹלֵל, אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ - מַהְפֵּכָה:
יֵשׁ כַּמָּה אִכָּרִים יְהוּדִים הַרְחֵק, בְּבֵּלָארוּס
הַמּוֹצִיאִים לֶחֶם מִן הָאָרֶץ בְּבִטְחָה, לְלֹא הִסּוּס
נוֹטְעִים עֵץ, חוֹלְבִים פָּרָה וְחוֹרְשִׁים בְּסוּס.
הָבָה נַעֲלֶה אוֹתָם לָאָרֶץ וּנְקַיֵּם בִּסּוּס
וְעִם כַּמָּה בּוֹגְרִים מְקוֹמִיִּים מִ"מִקְוֶה יִשְׂרָאֵל"
נְגַבֵּשׁ גַּרְעִין אִכָּרִים יְהוּדִי לְקַלֵּס וּלְהַלֵּל
וּנְקַיֵּם יִשּׁוּב חַקְלָאִי אֲמִתִּי, רִאשׁוֹן,
שֶׁיְּהַוֶּה אַתְחַלְתָּא דְְִּגאֻלַּת אַדְמוֹתֵינוּ בְּצִיּוֹן".
"טוֹב, כַּמָּה זֶה יוֹצֵא?" שָׁאַל רוֹטְשִׁילְד הַמּוּתַשׁ
"אֲנִי לֹא מַמָּשׁ יוֹדֵעַ" עָנָה הָרַב "וּכְלָל לֹא בָּטוּחַ
אַךְ מִכֵּיוָן שָׁאַתָּה הָחוֹמֶר וַאֲנִי הָרוּחַ –
אוֹדֶה לְךָ מְאֹד אִם תְּאַשֵּׁר לִי חֶשְׁבּוֹן פָּתוּחַ."
בָּלַע הַנָּדִיב אֶת הָרוֹק, הִשְׁתַּנֵק קְצָת וְהֶחְוִיר
אַךְ מֵהוֹן לְהוֹן אֶת חַרְצֻבּוֹת חֶשְׁבּוֹנוֹ הִתִּיר.
וּבוּצְעָה אָז עִסְקָה וְשׁוּלַם הַמְּחִיר
וְנֶחְתָּם הַחוֹזֶה - וְנִרְכְּשׁוּ אַדְמוֹת עָקִיר.
"עָקִיר" לֹא נִשְׁמַע טוֹב" קָבָל הַבָּרוֹן,
וְדָרַשׁ עֶקְרוֹנִית לְעָבְרֵת לְ"עֶקְרוֹן",

כְּשֶׁהַצָּעִיר בִּבְנֵי לֵוִין פָּגַשׁ אֶת רוֹזֵנְ-בָּלוּם נִרְקְמָה אַהֲבָתָם שֶׁל שִׂמְחָה וּמִרְיָם לַחֲתֻנָּה מֻצְלַחַת,
וּבְעוֹד הוּא מִתְפַּיֵט לָהּ : "הֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת"
מְּצוֹרָף הַזּוּג הַצָּעִיר לַיִּשּׁוּב בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת
וְקָדִימָה הַפּוֹעֵל! יֵשׁ לִבְנוֹת מַהֵר מוֹסַד וְגַם טְפָחוֹת
אֶלָּא מַאי? הַשִּׁלְטוֹן הוּא טוּרְקִי וְעוֹיֵן וְיֵשׁ דְּבַר-מַה
נִגְזַר כִּי יְהוּדִים לֹא יִבְנוּ בַּיִת אֶלָּא יָגוּרוּ בְּ"קזארמה" – שֶׁהִיא לֹא דִּירָה וְלֹא חֲדַר מִשְׁפָּחָה, אֶלָּא הַמִּבְנֶה הֲכִי פָּשׁוּט שֶׁבֵּין רֶפֶת לִסְכָכָה...
אֲבָל כָּכָה זֶה כְּשֶׁאֲנַחְנוּ זוּגוֹת צְעִירִים
מַה אִכְפַּת לָנוּ אֵיפֹה - בַּסּוֹף מִסְתַּדְּרִים
וְלַמְרוֹת שֶׁבַּיַּמִּים כֻלָּם יוֹצְאִים לַעֲבוֹדָה,
בַּלֵּילוֹת.. הוֹ, בַּלֵּילוֹת... וְכָכָה אוֹרָה נוֹלְדָה.
הַיִּשּׁוּב עֶקְרוֹן אָכֵן פָּרַח וְשִׂגְשֵׂג וְהָיָה לְדֻגְמָא
אֶלָּא שֶׁבְּלִי קְצָת צוּרֶעס אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא מַה –
וּבְנֵי עֶקְרוֹן, שֶׁהִתְרַגְּלוּ לַשֵּׁם, פָּתְחוּ בְּמִלְחָמָה
מוּל הַבָּרוֹן - שֶׁלֹּא יָסֵב אֶת שְׁמָהּ
שֶׁל הַמּוֹשָׁבָהּ הַחֲבִיבָה שֶׁזֶּה עַתָּה הוּקְמָה.
אַךְ כְּמוֹ הַיּוֹם גַּם אָז - לֹא מְשַׁנֶּה דֵּעָה
מִי שֶׁבַּסּוֹף קוֹבֵעַ הוּא בַּעַל הַמֵּאָה.
וּבְעוֹד הַשֵּׁם "מַזְכֶּרֶת בַּתְיָה" נֶחְקַק בַּסֶּלַע
בְּקזארְמַת לֵוִין נוֹלְדָה עוֹד בַּת: יְחֶזְקְאֶלָה.
כָּךְ גָּדְלוּ הָאֲחָיוֹת, בֵּין רֶפֶת לֶחָצֵר
וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד גִּדְעוֹן (שֶׁזֶּה סִפּוּר אַחֵר).
יַלְדוּת פְּשׁוּטָה, יַלְדוּת יָפָה, בֵּין שְׁתֵּי הַמִּלְחָמוֹת
וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוּלָה - פְּרָעוֹת וּמְהוּמוֹת
וְהַבָּנוֹת לְבֵית לֵוִין כְּבָר לֹא כָּל כָּךְ תְּמִימוֹת
אַחֲרֵי טְבִילוֹת הָאֵשׁ שֶׁל כְּנוּפִיּוֹת, הַמְּאַיְמוֹת
לַהֲרֹס אֶת הַיִּשּׁוּב וְלַעֲשׂוֹת שַׁמּוֹת.
אַבָּא שִׂמְחָה מְגֻיָּס וּמְשָׁרֵת בַּ"הֲגָנָה"
כִּי חוּץ מֵחַקְלָאוּת יֵשׁ לְהָגֵן עַל הַמְּדִינָה.
וְכָךְ בָּאֲוִירָה חֲלוּצִית מְתֻבֶּלֶת בְּתַלְמוּד מְסֹרָתִי
גָּדְלָה וּבוֹגֶרֶת מִי שֶׁלְּיָמִים עוֹד תִּהְיֶה - חַמּוֹתִי.

כְּשֶׁבְּנוֹת "נַחֲלַת יְהוּדָה", הַלּוֹמְדוֹת תּוֹרָה
נִקְרָאוֹת לְפֶתַע לְתִגְבּוּר וְהַכְשָׁרָה
שָׁם, בִּשְׂדוֹת רַמַת יוֹחָנָן, דָּבָר נֶחְמָד אֵרַע:
הֵן נִפְגָּשׁוֹת עִם בְּנֵי "מִקְוֶה" וְ"כַּדּוּרִי", וּבִקְצָרָה -
אַתֶּם כְּבָר מְבִינִים מַה מִפֹּה לְשָׁם קָרָה...
וְחֵזִי, שֶׁיּוֹפְיָה אַף עָלָה עַל שְׁלִיטָתָהּ בְּפִרְקֵי אָבוֹת
יָצָא שִׁמְעָה לְמֵרָחוֹק כְּשׁוֹבֶרֶת לְבָבוֹת.
אח"כ בָּאוּ הַפַּלְמַ"ח, וְלִוּוּי שַׁיַרוֹת, וּקְרָבוֹת
צְעִירִים וּצְעִירוֹת, בַּגָּלִיל וּבַמִּדְבָּר,
מַחְלָקָה הָפְכָה פְּלֻגָּה וּגְדוּד לִגְדוּד חָבַר
עוֹבְדִים וְלוֹחֲמִים בְּכָל ִישׁוֹב וּסְפַר –
וּכְשֶׁנְּדַמֶּה הָיָה שֶׁ "הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר-
שֶׁיִּהְיֶה זֶה הַכֹּל כְּבָר מָחָר"
הוֹפִיעַ דָּנִי: פַּלְמַחְנִיק, גְּבַהּ קוֹמָה וּסְתוּר שֵׂעַר
הִבִּיט בְּחֵזִי בְּחֶמְדָּה - וְאֶת לִבָּהּ שָׁבַר.
יַחַד הֵם הֵקִימוּ מִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל
וִהְיוּ מִמְּיַסְּדֵי קִבּוּץ יִזְרְעֶאל
וְנוֹלְדוּ יְלָדִים וּנְכָדִים וְנִינִים, כְּמוֹ חֲלוֹם
עָבְרוּ חוֹדָשִׁים וְשָׁנִים, יוֹם וְעוֹד יוֹם
וְכָךְ גַּם הִגַּעְנוּ כֻּלָּנוּ הֲלוֹם.

חֵזִי יְקָרָה – עָבְרוּ כְּבָר לֹא מְעַט שָׁנִים
וְהַיּוֹם, כְּשֶׁהִגַּעְתְּ לִגְבוּרוֹת (כֵּן, שְׁמוֹנִים!)
הַבִּיטִי גֵּאָה לְאָחוֹר – וּרְאִי קָדִימָה נְכוֹחָה,
אֵיךְ מִדּוֹר אֵלַי דּוֹר מִתְגַּשֶּׁמֶת הַהַבְטָחָה
וּמֵאָז וּלְתָמִיד אֲנַחְנוּ סְבִיבֵךְ, כָּל הַמִּשְׁפָּחָה
שֶׁגַּם כַּיּוֹם, בְּעֵת שִׁכְחָה וּמְבוּכָה
לֹא נֶחְלַשׁ כֹּחָהּ, לֹא נָפְלָה רוּחָהּ,
וְלִבֵּנוּ (כְּמוֹ שְׁמוֹ שֶׁל אָבִיךְ זִכְרוֹ לִבְרָכָה)
נִרְגָּשׁ - וְעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו מִשִּׂמְחָה.

מַזָּל טוֹב!
בְּאַהֲבָה רַבָּה, עֹפֶר


 אנו משתתפים בצער משפחת הרפז המורחבת – מיכי ומרנינה
 בכאב רב, משתתפים באבלם של דניאל ומשפחת הרפז. שלא תדעו עוד צער. פטריסיה ואוסקר גרויסמן
 אני משתתפת בצערכם. חזי היתה בשבילי הראשונה שהכרתי מיזרעאל עוד כשהיינו בגניגר. עבדתי איתה בבית התינוקות וכול מה שהיא עשתה היה טוב. כשעבדה בשטיפת כלים במטבח, רק היא הצליחה להבריק את הקומקומים כמו שצריך. Rest in Pease. רוזה לב אור.
 משתתפים בצערם של דני והמשפחה בלכתה של חזי. יהיה זכרה ברוך. יוסי ורות מור
 משתתפת בצערו של דניאל, של הילדים, הנכדים וכל משפחת הרפז המורחבת. נפטרה אם המשפחה. שלא תדעו עוד צער... יהי זכרה ברוך. זמרה ומשפחת ברן.
 לדני ולכל משפחת הרפז היקרה, אני משתתפת בצערכם. לחזי היו שנים קשות בסוף חייה. מהם נגאלה. אך הצער רב. אילנה שני
 אחת מאבני היסוד של הקיבוץ. צער רב. יהי זכרך ברוך. אריאלי סימה
 משתתפים בצערכם, משפחת הרפז ומשפחת אלתרלוי. יהי זכרה ברוך. אלון ראובן
 לבי אתכם בצערכם. נסים אברהמי
 אנו משתתפים בצערכם, דני ,משפחת הרפז לכל דורותיה ומשפחת אלתרלוי. יהי זכרה ברוך. שלא תדעו עוד צער. משפחת גברילוב
 אנו משתתפים בצערכם, דני, משפחת הרפז המורחבת ומשפחת אלתרלוי. חזי הייתה דמות משמעותית ממקימי הקיבוץ, וכמובן את "בגד חן" – ילדי הקיבוץ והמבוגרים נהנו מהבגדים היפים שתפרה בכישרון רב. יהי זכרה ברוך. שלא תדעו עוד צער. משפחת רוזיליו

ימים ראשונים
חזי: לפני שהייתה מקלחת, היינו יורדים יומיום, אחרי העבודה, למעיין יזרעאל, מתרחצים שם וחוזרים בחזרה ברגל, בעלייה הנוראית הזאת.
זה היה קשה? מי חשב על זה? בחורף החליטו לעשות את המקלחת הראשונה באיזושהי חושה עם מים חמים. מחממים את החבית הגדולה, מעלים אותה למעלה, והיו מים חמים והיה נהדר...
אור על הגבעה, עמ' 19