דפי הנצחה

משה'לה אוריון מתוך חוברת לזכרו שנכתב על ידי אחיו דניאל אוריון אפריל 2008, אדר תשס"ח

לפני חמישים ושלוש שנים נהרג אחי, משה – משה'לה - אוריון, בהתקפת מסתננים בעמדו על משמרתו בקבוצת יזרעאל. מצאתי לנחוץ להעלות על הכתב את תולדות חייו הקצרים למען בתו, נכדיו ובני המשפחה אשר לא זכו להכירו.

בית ההורים וילדות

משה אוריון, ליכט, נולד ב-17 לחדש יולי, 1930, כג תמוז, תר"ץ, להוריו אסתר לבית וארנברג- אמיתי וחיים ליכט. אסתר וחיים הכירו עוד בעיר הולדתם, ירוסלב, פולין, שניהם היו חברים בתנועות ציוניות ועלו ארצה בעקבות בני משפחתם. אסתר וחיים נשאו בחג חנוכה תרפ"ח, דצמבר 1927, והתגוררו בתל-אביב ברחוב הים, היום רחוב הרב קוק, בסמוך לשוק הכרמל. בתחילת שנות השלושים משפחת ליכט הצעירה קנתה מגרש ברחוב מהר"ל בשכונת פועלים אז"ר (הרבוע שבין הרחובות ארלוזרוב, ז'בוטינסקי, דיזנגוף, סוקולוב.) ובנתה בית צנוע בן שלושה חדרים. ב- 1933 משה'לה בן השלוש והוריו עברו לבית החדש ברחוב מהר"ל 8.

אסתר, חובבת הטבע, טפחה בחצר גינה צנועה: כמה עצי הדר, צמחי נוי, גדר חי ופיקוס השדרה. בשולי השכונה היו עדיין משוכות של שיטה קוצנית ושרידי כרם, מימי הישוב הערבי. רחוב דיזנגוף לא היה סלול והיו בו יותר מגרשים פנויים מאשר בתים בנויים. (הרחוב נסלל בשנת 1936 לקראת המכביה). אצל אחד השכנים ברחוב מהר"ל וכן בפינת הרחובות ארלוזרוב ודיזנגוף היו שקמים אדירי ממדים, שרידי הצמחיה הטבעית במישור החוף. אב המשפחה, חיים, עבד לפרנסתו במחלקת המיסים בועד הקהילה, שהפך אחרי שנים ספורות לעירית תל-אביב. אסתר היתה עקרת בית ועזרה בפרנסת הבית במתן שעורים בעברית. יש לזכור כי בימים ההם כדי לשמור על המזון בקרור, המטבח היה מצויד במקרר (ארגז) קרח ובכל יום הצטרכו לקנות שליש או רבע בלוק במחסן הקרח. הבישול היה על פתיליות נפט ופרימוס, הכביסה נעשתה ביד ואת הבגדים אשר חלקם נתפרו בבית תקנו והטליאו, כך,"עקרת בית" היתה משרה מלאה ולמעלה מזה.

משפחת ליכט קיימה אורח חיים דתי וחיים היה חבר בתנועת הפועל המזרחי, מפלגת הציונות הדתית, והיה חבר פעיל בקהילת בית הכנסת "המעביר" בצריף עלוב למדי ברחוב ארלוזרוב, לימים ביה"כ "אוהל רבקה" ברחוב יהושע בן-נון. בשעותיה הפנויות אסתר היתה פעילה ב"ארגון אמהות עובדות", השתתפה בחוגים לספרות ותנ"ך ובמפגשים עם חוג רחב של מכרים וידידים.

את השכלתו היסודית רכש משה'לה בין השנים 1936 ו- 1944 בבית הספר העממי "נס-ציונה" ברחוב גרץ, שהיה בית דירות שהוסב לבית ספר. כפי שנראה מתעודותיו השנתיות לא היו לו בעיות כלשהן בלמודים אם כי הוא לא הצטיין בשום מקצוע. את חופשות הקיץ בילה כמעט בכל שנה בחברת בני דודו משה ומיכאל במשק של דודו במושב שדה יעקב בעמק יזרעאל. אסתר, אמו של משה'לה חובבת הצמח והחי והבלוי הקייצי במשק שכלל רפת, לול, גדולי שדה, גן ירק, וכרם קטן השפיעו על דרכו בעתיד. בשנות הלמודים האחרונות הוא הצטרף לתנועת הנוער "המחנות העולים" ש"הצריף" שלה היה בין הרחובות יהושע בן-נון ושדרות עמנואל. כמו רבים מבני הנוער בתקופה ההיא הוא הושפע מהארועים והמאבקים שהעסיקו את הצבור הציוני בארץ שהסתכמו ב"מדינה עברית- עליה חופשית". דעותיו על העתיד התגבשו גם הם, בסיסמה: "לעבודה, להגנה, לקיבוץ להכשרה". בצד הלמודים והפעילות בתנועה הוא מצא זמן לאסוף מטבעות ובתנאים הכלכליים ששררו אז, הצליח משה'לה להגיע לאוסף נאה. (קופסת העץ של המטבעות עדיין ברשותנו). הוא נגן על חלילית ומפוחית. לקראת סיום ביה"ס העממי הוא פרט גם על מנדולינה. את נגינתו הוא למד משמיעה בלבד. כאשר הגיע הזמן לחשוב על המשך הלמודים הוא עמד על דעתו, כמו רבים מבני דורו, ללמוד ב"בית הספר החקלאי "מקווה ישראל".

מקווה ישראל.

משה'לה התחיל את למודיו במקווה ישראל בתנאי פנימיה בשנת תש"ד, 1944 בסקטור הכללי, שלוש שנות לימוד, מחמישית ועד שביעית. היו גם הסקטור ההסתדרותי, שתי שנות לימוד, שישית ושביעית, והסקטור הדתי. הלמודים במקווה ישראל כללו חמש שעות למודים עיוניים ושלוש שעות עבודה מעשית. הפעילויות המגוונות שלאחר הלמודים היו משותפות לסקטור הכללי וההסתדרותי. כל חודש כל תלמיד עבר לענף אחר כך שכ"א התנסה במגוון רחב של ענפי החקלאות. שבת אחת בחודש משה'לה בילה בבית הוריו בתל-אביב אך הקשר שלו עם הבית הלך ונחלש. גם ב"מקווה" הוא היה תלמיד ממוצע, לא הצטיין בשום מקצוע אולם היתה לו חיבה יתרה לגדול ירקות בהשפעת מורו המצוין כפולר. גם המורים האחרים, כמו הוכברג לגידול גפנים, יצחק ואהל למחלות צמחים וויניק לכימיה, דוד לייבוביץ' למכון חקלאי ואחרים השפיעו עמוקות על ציבור התלמידים. בשנה האחרונה ב"מקווה" הוא התמחה בגידול ירקות ובמטעים. בשנת הלמודים השלישית החניכים גרו בקבוצות של חמישה נערים בחדר אחד (בתצלום הוא נראה בחברת שכניו לחדר: אברהם אביגדורוב - "בומצ'יק, שמואל - "מוליק" קינן, יהושע - "שוקה" גלבוע ורוסו – תלמיד ממצרים שחזר לבית הוריו בתום הלמודים במקווה ישראל.) ועם רובם נשאר בקשרי ידידות עד יומו האחרון.

עם סיום מלחה"ע השניה (1945), היה ברור כי מאבק אלים על ארץ ישראל בין הישוב היהודי והתנועה הלאומית הערבית הוא בלתי נמנע ויש להכין את הנוער למאבק זה. התלמידים והתלמידות עברו אימון בסיסי במסגרת הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה. האמונים כללו: – חג"ם (חנוך גופני מורחב), קפא"פ (קרב פנים אל פנים בעזרת מקלות), א"ש לילה וטיולים - סיורים להכרה יסודית של הארץ. בשנה השלישית ללמודיהם, לקראת סיום שלטון המנדט הבריטי וכאשר ההתנגשות עם הערבים היתה מוחשית, הם גויסו ע"י חברי פלמ"ח ותיקים והמוסדות המיישבים להתארגן לגרעין במסגרת הפלמ"ח, הזרוע הצבאית המגויסת של ארגון ההגנה. משה'לה נכנס ל"מקווה" כנער עירוני וסיים את ביה"ס כגבר בשל ומרשים עם שאיפה להגשמה בהתישבות. ואמנם, בוגרי "מקווה ישראל", ביה"ס החקלאי כדורי (בעיקר בנים) חוות הלימוד בירושלים, ונחלת יהודה ( בנות) התאחדו לגרעין אחד שהלך להכשרה בקיבוץ רמת יוחנן.

הכשרת רמת יוחנן ומלחמת העצמאות.

גרעין הכשרת רמת יוחנן התמקם במחנה אוהלים קטן בפאתי הקיבוץ. הגרעין היה למעשה, יחידה צבאית במחתרת (ארץ ישראל הייתה עדיין בשלטון הבריטי) כמחלקת פלמ"ח בחטיבת יפתח, בגדוד הראשון, פלוגה א' מחלקה 1. מפקד המחלקה (מ"מ) הנערץ היה פנחס זוסמן ז"ל שנודע בכינויו סיקו ועוד ארבעה מ"כים. שגרת החיים ברמת-יוחנן כללה שבועיים עבודה ושבועיים אמונים ללא הבדל בין הבנים והבנות.

ב- 1947. 11. 29 התקבלה החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינת ישראל ומיד פרצה מלחמת העצמאות. חודש אחד אח"כ, ב- 1947. 12. 30 הכשרת רמת-יוחנן יצאה לפעולה הקרבית הראשונה שלה: התקפת תגמול על הכפר הערבי בלד-א-שייך (תל- חנן) שממנו יצאו רוצחי 39 עובדי בתי הזיקוק יומיים קודם לכן. תאריך זה מצויין במפגש של חברי ההכשרה המתקיים מידי שנה בשנה. זמן מה ההכשרה עדיין שילבה עבודה בקיבוץ ופעילות ביטחונית, אבל אחרי שבועות ספורים ההכשרה עסקה אך ורק בפעולות צבאיות, בעיקר פשיטות על בסיסי הכנופיות, עם מעט נשק שעבר מיחידה ליחידה וציוד צבאי דל ביותר. כמה מהקרבות החשובים של אותה תקופה היו: חסימת ופיצוץ שיירת הנשק לחיפה הערבית בקרית מוצקין. בפעולה זו השתתפו בסה"כ עשרה לוחמים ביניהם משה'לה, בפיקודו של המ"מ סיקו. הם הצליחו לחסום את השיירה ואחת המשאיות, עמוסה בחומרי נפץ ותחמושת, התפוצצה וגרמה לנפילתם של שני מ"כים ולפציעתו הקשה של בומצ'יק, חברו הטוב של משה'לה, אשר זכה לעיטור גיבור ישראל על חלקו בקרב זה. פעולה זו, בה נהרגו המפקדים הערבים ונמנעה הספקת אמצעי לחימה לחיפה הערבית, הכריעה את הכף בשחרור חיפה. הכשרת רמת יוחנן השתתפה בקרבות בשפרעם, כפר קנה, זרעין (לימים קבוצת יזרעאל), בהדיפת התקפה על רמת יוחנן ובהדיפת התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר העמק- קרב שנמשך כשלושה ימים רצופים.

לאחר זמן מה עזבה ההכשרה את רמת יוחנן והוצבה במחנה פילון ליד ראש פינה, משם יצאה לקרבות הקשים במלכיה לחסימת פולשים מלבנון. הקרב הראשון הסתיים בנסיגה ואבדות כבדות וביניהם חברו הטוב מנחם-נחלה נימקובסקי. בקרב זה, חברו של משה'לה יאיר רחלי, נפצע. חייל ערבי עמד לירות בו מטווח אפס. משה'לה חסל את הערבי והציל את יאיר. הקרב השני נערך אחרי שבוע ימים והסתיים בניצחון ובמניעת פלישה מהגבול הצפוני. הכשרת רמת יוחנן השתתפה בשחרור הגליל המזרחי וכבוש צפת.

ההפוגה הראשונה, ביזמת האו"ם, נמשכה חודש ימים. החטיבה עברה לצריפין למנוחה, התארגנות וקבלת נשק וציוד צבאי בשפע. הנשק הצ'כי שהתקבל היה למעשה נשק גרמני ממלחה"ע השניה והוא הביא להכרעה הצבאית במלחמת העצמאות. ההכשרה השתתפה בעשרת ימי קרבות לשחרור לוד, רמלה והשפלה. בלחץ הערבים המובסים וביזמת האו"ם הוכרזה הפוגה שניה שנמשכה חודשים ספורים ואחריה פרצו קרבות קשים עם הצבא המצרי במטרה לשחרר את הנגב. רוב הקרבות הסתיימו בהצלחה אולם נסיון לכבוש את פלוג'ה (פלוגות) בהשתתפות הכשרת רמת יוחנן לא עלה יפה וכוחותנו נאלצו לסגת.

ניצחון צה"ל על צבאות ערב הביא לחתימת הסכמי הפסקת אש בין ישראל לבין מדינות ערב שפלשו לארץ. הסכמים אלה שנחתמו ברודוס בתווך האו"ם, סיימו למעשה את מלחמת העצמאות, המלחמה הקשה ביותר שעבר הישוב העברי בישראל.

בכל עשרות הקרבות שמשה'לה עבר בחזיתות רבות של מלחמת העצמאות ובה אבדו כמה וכמה מטובי חבריו, הוא לא נפגע ולו פעם אחת. בתום מלחמת העצמאות הכשרות הפלמ"ח יועדו להתישבות והכשרת רמת- יוחנן היתה אחת הראשונות שיצאה להתישבות ומה היה מתאים יותר מאשר כפר הפורעים זרעין על כביש עפולה – ג'נין, אותו התקיפה הכשרת רמת יוחנן בתחילת המלחמה ואשר שמו הוחלף לקבוצת יזרעאל.

התישבות בקבוצת יזרעאל

בקיץ 1948, בט"ו באב תש"ח, בתום עשרת חדשי לחימה התישבה הכשרת רמת-יוחנן בכפר הנטוש זרעין הממוקם על גבעה החולשת על עמק יזרעאל. שם הכפר הערבי זרעין, הוחלף ליזרעאל, ע"ש העיר הישראלית שהיתה שם בימי ממלכת ישראל. קבוצת יזרעאל שכנה ממש על הגבול עם שטחי הכבוש של הלגיון הערבי, לימים ממלכת ירדן, ומולה ניצבו כל העת שלוש שריוניות עיראקיות. במסגרת הסכמי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס הגבול הועתק מזרחה. חברי הקבוצה התגוררו במבני הכפר הנטוש, שהיו "חושות" הבנויות מטיט, גללי גמלים וענפי עצים. מבנה האבן היחידי בכפר, היה בית ראש הכפר הערבי שנבנה על שרידי מבנה צלבני ושמש את המתישבים החדשים כחדר אוכל. במרכז הכפר, בסמוך לחדר האוכל הייתה חצר גדולה, "הפורום", שם התנהלו חיי החברה של הקבוצה. משה'לה גר בחדר המכונה "העוגן הישן" ב"חושה" עם עוד שלושה חברים (איסר קפלן ז"ל, מושיקו סיני ויעקב רנד). תנאי המחיה היו קשים, ללא מים זורמים, ללא אמצעי סניטציה וללא הספקה סדירה של חשמל. בחורף, הגשמים עשו שמות בקירות וגגות הבוץ דלפו. בחורף 1950, שהיה קר במיוחד, החברים סבלו מהקור ללא הסקה כלשהיא. אך למרות הקשיים הוא קרא הרבה והיה פעיל בחיי החברה והתרבות בקבוצה וחזר לנגן על המנדולינה. בתקופה זו, משה'לה עברת את שם משפחתו מליכט (אור בגרמנית) לאוריון.

החיים בכפר הנטוש והמתפורר נמשכו למעלה משנתיים ואז עברה הקבוצה לגבעה סמוכה וחבריה קבלו חדרים "בצריפים השוודיים". למרגלות הגבעה היה מעין הוא "העין אשר ביזרעאל" אשר מימיו הועלו לקבוצה במשאית מידי יום וכן שמש את ההשקיה של גן הירק הצנוע למדי, 15 דונם בלבד אותו יזם ופיתח משה'לה. שדות ענף המספוא, שגם הם הושקו במי המעין, היו סמוכים לגן הירק. לימים נבנה ליד המעין בית משאבות ונמתח צינור מים ליזרעאל. אחרי שנים, עם הקדוחים של חברת מקורות ושאיבת מי התהום בסביבה, יבש המעין כמעט לגמרי. ליד המעין נטע מאיר שטיין - כרמלי, מורה במקווה ישראל, חורשת אקליפטוסים לזכר בנו צבי כרמלי שנפל בקרב על זרעין. כיום, חורשה זו, של עצי ענק, משמשת כאתר פיקניק מבוקש.

גן הירק מלא את משהל'ה שמחה וגאוה מאין כמוה כפי שציין במכתב להוריו בפברואר 49: "גם המצב בעבודה הוא לא רע, עם כל הכשלונות שהיו בגן הירק בכל הארץ בגלל הכפור, בכל אופן הצליחה אצלינו הכרובית מצוין ומורידים כמעט בכל יום כעשרים- שלושים ארגזים ויש לה מחיר טוב. אנו מקבלים שמונה גרוש לק"ג." ובמכתב אחר: "....בגן הירק אני חושב שבעוד שבוע יתחילו להוריד את היבול הראשון בעגבניות ומלפפונים, במספוא כבר קוצרים ירק לבהמות..."

בשנת 1952 אחוד הקיבוצים והקבוצות יזם הקמת חברה בשם "יצור ופתוח" שאמורה להשקיע ולנצל את אמצעי היצור בקיבוצים, בעיקר קרקע ומים ולהעסיק עולים חדשים ליצור מזון שהיה חסר בארץ באותם ימים, תקופת הצנע. לחברת "יצור ופתוח" היה גם יתרון אידיאולוגי כי היא אפשרה לעקוף את העיקרון של אי העסקת שכירים בקיבוצים ולאפשר פרנסה לעולים החדשים המובטלים מהמעברות הסמוכות. משה'לה צדד ודחף לשתוף הפעולה עם "יצור ופתוח" אשר השקיעה בפרויקט זה, ואפשרה להרחיב את גן הירק בעשרת מונים וכך גן הירק היה לאחד הענפים החשובים ביזרעאל. גן הירק העסיק עשרות עובדים, עולים חדשים מהמעברות ומשה'לה שמש להם גם "בעל בית" אך לא פחות מכך מורה ומדריך.

למשה'לה היה חוש הומור יוצא מהכלל ולכל ארוע היו לו אמרת כנף. בין המאורעות שלא ישכחו אצל עובדי גן הירק, הוא טו' בשבט בו אחרו להביא את ארוחת הצהריים וישבו רעבים, עיפים ומעוצבנים. ביזמתו, מנו מאכלים לפי האלף-בית: התחילו באורז המשכו בהרינג וופלים וטורט וסיימו בתפוחי עץ, תות שדה ותפוזים....... משה'לה היה הרוח החיה בחיי החברה אך בעיקר בחיי התרבות של קב' יזרעאל.

הוא עבר לגור בגפו בצריפון פח, קרא הרבה והתעניין במוסיקה, פסיכולוגיה וארכיאולוגיה. תוך כדי עבודתו בגן הירק המחרשה העלתה לא פעם עתיקות וביניהן מטבעות רומיות השמורות אתנו. העזיבות של חבריו לחיי העיר גרמו לו עגמת נפש ובאחד ממכתביו הוא מציין בצער כי מתוך ההכשרה שמנתה 55 חברים נשארו רק 21 בקיבוץ וזה לא הסוף......

בתחילת שנות החמישים הוא הכיר והתקשר עם מרים לבית מיכאלי ילידת אילניה (סג'רה) ובוגרת ביה"ס החקלאי בנחלת יהודה ליד ראשון לציון. מירה'לה ומשה'לה התחתנו באוקטובר 1953. בחתונה משותפת עם רוחמה תבל"א והרן קוך ז"ל. הזוג הצעיר עבר לדירת משפחה, הפעם בבית של ממש, עם צפיות לעתיד וללידת בתם הבכורה באביב 1955.

כאן השתבשה התכנית: בערב שבת - 1955. 3. 19 בעת פטרול שמירה עם חברו, בין הרפת והמתבן, נורו שני השומרים ממארב של מסתננים ערבים שהסתתרו בין חבילות הקש במתבן. משה'לה נפגע בראשו ומת מיד ואילו חברו נפצע בירכו. נפילתו של משה'לה היתה מכה קשה הן למשפחה והן לקבוצה שציפו לחדשות טובות ולשמחות. לוחם הפלמ"ח שעבר את כל מלחמת העצמאות ללא פגע, נפל בעיתות רגיעה (?) ע"י מרצחים מן המארב.

אחרית דבר

קצרים וקשים היו ימי חייו של משה'לה אוריון: נולד בימי המשבר הכלכלי העולמי, ילדותו ונעוריו עברו בצל מאורעות 36 – 39, מלחמת העולם השניה, השואה ושנות המאבק בשלטון המנדט הבריטי. הוא התבגר כלוחם פל"מח במוראות מלחמת העצמאות והמחסור בשנותיה הראשונות של ישראל, תקופת הצנע. למרות כל אלה הוא חי חיים מלאי שמחה ואופטימיות, עתירי יצירה, תרומה לחברה וחלומות לעתיד. בתו, אורלי, נולדה ב- 1955. 5. 1 כששה שבועות אחרי נפילתו והוא לא זכה לראותה. משה'לה לא זכה לחוות משפחה מהי כשם שלא זכה בשנות השפע שבאו שנים ספורות אחרי נפילתו.

תודות

מחבר דפדפת זו שאב מידע רב על שנות הלמודים ב"מקווה ישראל" ועל השתתפות הכשרת רמת יוחנן במלחמת העצמאות משיחות עם דינה ומרקי הר, יהושע גלבוע, יאיר רחלי ומחיבורו של בומצ'יק (אברהם) אביגדורוב על תולדות משפחתו רבת הזכויות והמעללים ("איך הגלגל מסתובב", הוצאה פרטית מוגבלת, 2003). ספרו המרתק של משה סיני (מושיקו) "בהיסח הדעת נגעתי בהיסטוריה" (תירוש,תיבת תהודה, סדרת זכרונות, 1998) תרם מידע מפורט, מתובל בחוויות אישיות, על השתתפות הכשרת רמת- יוחנן בקרבות מלחמת העצמאות, על ההתישבות ואורח החיים של חברי קבוצת יזרעאל בכפר הנטוש זרעין. מארכיון מוזאון הפלמ"ח בתל-אביב התקבל תאור היסטורי עובדתי ותצלומים על חלקה של הכשרת רמת יוחנן במלחמת העצמאות. לכולם תודה מקרב לב.

על הדפסת וכריכת החוברת תודה לבני עדן משה אוריון.

ואחרונה, תודה מיוחדת לרעייתי, תמר, שלא חסכה מאמץ עריכת הטקסט והכנת הדפדפת לפרסום.

 דניאל אוריון

אתר משרד הבטחון