דפי הנצחה

דף הנצחה לבקר אבנר ז"ל
(03/06/1967 - 13/12/1995) ( - )

אבנר בקר בן אמנון ורות בקר נולד בקיבוץ יזרעאל בתאריך 3-6-1967 יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. עבד בקיבוץ בענף גידולי השדה. שירת בצבא בחיל השריון.

נפטר באופן מפתיע, מדום לב בגיל 28 וחצי מדום לב לאחר אימון רוגבי.

מותו היכה בתדהמה את משפחתו, חבריו ואת כלל הקיבוץ.

לזכרו הוקם מצפה אבנר הצופה מאזור הכניסה לקיבוץ על נוף העמק.

חבריו לעבודה הניחו סלע גדול המנציח את שמו, בעיקול דרך העפר היורדת לשדות מתחת לבריכת השחייה.

לאבנר בקר

אבנר נולד ב3.6.67. יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. הביתה מבית החולים, עשה אבנר את דרכו בזרועות אמו, תחת הפגזה ירדנית. את השבוע הראשון עלי אדמות, בילה אבנר במקלט.

מקטנות עד בגרות מאוחרת, התגלה אבנר כאישיות מיוחדת במינה. היה מופנם, מסתגר, ועוסק בשלו. עד עמקי נשמתו היה קשור להוריו, לאחיותיו ולאחיו, למשפחה ולקיבוץ. כאיש מבוגר, התגלו "חסרונותיו" כתכונות נפש ואופי נפלאות. היה חרוץ בעבודה, ללא גבול. בכל עניין ועניין, היה מעמיק. הוא התעקש לפצח ולפתור כל בעיה וגם להתגבר על כל מכשול סביבו – טכנית, חברתית וארגונית. בצבא, חרף בעיות בריאות, סיים בהצלחה קורס מפקדי טנקים. אבנר היה נערץ, חביב ומקובל מאדד על חבריו בפלוגה, הן בסדיר והן במילואים.

בכל אשר פנה, התגלה כלמדן סקרני, אידיאליסט, ישר, מרבה לעזור לאחרים ובעל כושר מנהיגות אמיתי. עם חזרתו לקיבוץ (ללא היסוס) מהצבא ומתקופת חופש, השתלב אבנר בגד"ש ומיד הפך להיות ראשון בין שווים, בזכות עצמו, ניסיונו הרב ומסירותו לענף. מאוחר יותר, ביקש אבנר ללמוד ופנה ללימודים אקדמאים במדעי החברה והפילוסופיה.

בכל נעוריו וגם בבגרותו, אהב אבנר את משחק הרוגבי. לאחרונה, החל לפעול גם באגודת הרוגבי הארצית. בן עשרים ושמונה, לא עצר אבנר בתשוקתו לשחק רוגבי כמבוגר. באמצע אימון על המגרש שכה אהב, הוכה בלבו. בכוחות אחרונים הצליח להגיע לבית הוריו, שם נפטר בחטף.

אבנר הלך מאתנו ב 13.12.95. קודם זמנו הלך. לאחר מותו, נמצאה מחברת השירים שהותיר. אבנר היה בעל ניצוץ של משורר אמיתי. משורר הנבחן בליריקה מתאכזרת וחסרת פשרות בתכני הביטוי. במסע אל נבכי נפשו, הותיר שירים כואבים ומכאיבים. שירים אשר חושפים גילוי לב של נפש מיוסרת, אי השלמה עם עוולות העולם ותהייה על טעם החיים.

יפה גמלו לו חברים, שבצד ההנצחה מטעם הקיבוץ, הניחו לו סלע בזלת, בשער היציאה אל השדות ,שכה אהב. לזכרו. בין השירים שהניח, מיטיב שירו הבא, לקלוע לדמותו במשיכת קולמוס אחת:

הוא

כן. כן. זה סתם הוא.

הוא העובד.

הוא הלומד.

הוא הכל.

אך כך, הוא היחיד שאוהב.

*************

באנדרטה של אבנר

את כובד מחרשתי ידעה האדמה

בבוקר,בבוקר אוני אפזר

נירים ישרים בעולם ללא פשר

ראיתי מעבר לאופק.

בני ובתי אשר לא יהיו

קרן אור, הבטחה לעתיד,

ראו, כי אינני עוד.

כילד קטן היה אבנר ביישן להחריד. אתה זוכר איך שביום ההולדת שלו שנחגג ב"גן אלון" ישבו כל ילדי הגן במעגל גדול ושרו לו שירי יום הולדת, בתגובה ירד אבנר על בירכיו וזחל אל מתחת לכסא עם ישבנו כלפי הקהל. אי אפשר היה להוציאו משם עד שלא שוכנע שמפסיקים לדבר עליו, במשך כל חייו לא הסכים אבנר שיחטטו לו במה שהוא עושה ונהג להגיב בתוקפנות גם לאמא וגם לאבא : עד כאן, אבנר היה נכנס הביתה, מוצא את התקליט על מלחמת ששת הימים (תקליט העוסק בכל הקרבות) היה בונה מן בונקר מכריות הספה שבסלון ומכל חפץ אחר. אח"כ היה מפעיל את הפטיפון, זוחל אל תוך ה"בונקר" והוזה עם עצמו במשחקי מלחמה. אבנר היה אספן אופססיבי של כל מיני דברים. המגירה שלו בארון הילדים היתה מלאה וממולאה אבנים קטנות וכל מיני אלטעזאכען. מאז שהיה קטן היו לו שרירים חזקים והרבה כוח. כשאבא שלו היה עודר את הגינה עם קלשון חפירה היה הילד תופס את הקלשון שהיה יותר גבוה ממנו מחזיק בו, קופץ על החלק המשונן ומצליח לתקוע את הקלשון באדמה ולחפור כמו איש גדול. אבנר היה הרפתקן לא קטן עוד מגיל צעיר כשהיה בן ארבע או חמש החליט פעם להעלות על הגג ולעבור מן הגג אל עץ קרוב, איך לא ברור, בזמן שכל המשפחה ישבה ליד שולחן בדיוק מתחת לאבנר ומתחת לאותו העץ, הטרזן הקטן, פתאום ראו כולם שהוא נתלה בידיו הקטנות על מעקה הגג ואיננו מצליח לעלות בחזרה. נטע אחותו הגדולה זינקה במהירות, עלתה על הגג מהמדרגות של השכנים ומהרה למשוך את הילד בחזרה אל הגג. אתה זוכר שזה אירע מתי שאמא שלך ואבא שלך שרה ויוסף בקר היו אצלכם בביקור. הזעזוע היה לא קטן ולכבוד זה שתינו כולם "לחיים".

מקטנות עד בגרות מאוחרת, התגלה אבנר כאישיות מיוחדת במינה. היה מופנם, מסתגר, ועוסק בשלו. עד עמקי נשמתו היה קשור להוריו, לאחיותיו ולאחיו, למשפחה ולקיבוץ. לאבנר הצעיר היו בעיות ביחסים עם ילדי כיתתו בעצם לא היה לו שום חבר קרוב, אמיתי. אבנר העדיף להתראות עם מבוגרים ממנו, איתם היתה לו שפה משותפת. כעלם מבוגר, התגלו "חסרונותיו" כתכונות נפש ואופי נפלאות. היה חרוץ בעבודה, ללא גבול בכל עניין ועניין, היה מעמיק. הוא התעקש לפצח ולפתור כל בעיה וגם להתגבר על כל מכשול סביבו – טכנית, חברתית וארגונית. בצבא, חרף בעיות בריאות, סיים בהצלחה קורס מפקדי טנקים. אבנר היה נערץ, חביב ומקובל מאד על חבריו בפלוגה, הן בסדיר והן במילואים.

בכל אשר פנה, התגלה כלמדן סקרני, אידיאליסט, ישר, מרבה לעזור לאחרים ובעל כושר מנהיגות אמיתי. עם חזרתו לקיבוץ (ללא היסוס) מהצבא ומתקופת חופש, השתלב אבנר בגד"ש. ומיד הפך להיות ראשון בין שווים, בזכות עצמו, ניסיונו הרב ומסירותו לענף. קודם, בתקופת ה"שנת חופש" עבד אבנר עבור קבלן חקלאות ברמת הגולן ובקיבוץ מגן, כשכיר, באותו זמן רכש אבנר (בעזרת הוריו) אופנוע יפני מסוג KAWASKI . עם האופנוע הזה הירבה לנסוע לכל רחבי הארץ בזהירות, בהעזה ובהרבה גאווה. מאוחר יותר, ביקש אבנר ללמוד ופנה ללימודים אקדמאים במדעי החברה והפילוסופיה.

..........

ומה שהיה כך היה: לכל חובבי הארכיאולוגיה וחיפוש כל מיני מציאות יש מנהג קבוע - מחכים לגשם הראשון הגדול ותיכף לאחר שהאדמה מתייבשת קצת יוצאים לחפש כל מיני דברים שנחשפו באיזה תל עתיק לפני שהאבק יחזור לכסות אותם. באחת הפעמים יצאתם אתה ובנך אבנר ז"ל לחפש אוצרות בתל של יזרעאל העתיקה. הילד הזה שלך היה אינטיליגנט גדול וידע להעריך את מה שמחפשים, גם מפני שהסבא שלו יעקב עולמי היה אריכאולוג מפורסם ונערץ על נכדיו.

צעדתם לאט לאט, סוקרים בעין בוחנת כל סנטימטר רבוע לרגליכם. יש בתל יזרעאל כמה בורות שנחפרו עם בולדוזר במטרה לשפוך לתוכם את האשפה של הקיבוץ ולכסות. בימים ההם לא שמעו ולא דברו על איכות הסביבה וכל זה. ויש שם גם בור שנחפר ונותר ריק ללא אשפה. בצד הבור מצוי תל השפוכת, עכשיו ניצב התל הזה עירום מקוצים וחשוף לעין כל. אבנר הציץ בו בעיון רב, לפתע התכופף והרים חרס קטן מאוד הסתכל בו ואמר "אבא מה זה"? ללא קושי הצלחת להבחין בכך שזה שבר מפיסלון עתיק ,קרוב לוודאי ממה שהיה משמש כתֵרֶף (תרפים – כמו מה שרחל אמנו גנבה מלבן אביה) ובקיצור פסלי בעל ואשתורת השומרים על הבית כנגד עין הרע. לך זה נראה כמו צלמית כנענית לפני אלפי שנים. כל מה שנותר ממנה היה ראש, כתפיים (בלי ידיים), חלק מהחזה עד הבטן וחריטה של קווים דמויי זקן.

עד היום אתה שומר על המציאה

..... אבנר. שוב אתה קורע את לב אמא ואת לב כולנו. לעולם לא נתפוס ולעולם לא נבין מדוע זה מוכרחים אנחנו לעמוד על קברך ולא אתה על קברנו, כיאה וכיאות ולפי דרך כל הארץ. יסלח לנו העושה שלום במרומיו.

שבע שנים חלפו ואין ניחומים. אין ניחומים. אין ניחומים. עד יומנו האחרון לא נדע למה. לא נוכל להשלים עם האובדן. עד יומנו האחרון. עד אז וללא הרף, אנחנו מבקשים ואנחנו מתחננים ואנחנו מייחלים:

שרק תפתח הדלת ושאתה תיכנס בעדה, סוקר את הבית, קצת כועס, מעשה "בעל הבית" עקשן, מסיט ומחזיר כל דבר למקום לפי טעמך. שרק תפתח הדלת ושקודם תמהר לקחת את העיתון מעל יד המיטה של אמא, בדרך אל המקרר ואל המטבח. שרק תשב אל השולחן, עודך מיוזע בבגדי עבודת השדה, מתמכר לקריאה קפדנית של כל הכתוב, מְהַמְהֵם ומשמיע את הקולות האלה, המצחיקים והבלתי מזוהים, ששייכים רק לקריאה בעיתונים. שרק תשב אל השולחן ושרק תהנה מכל טוב האוכל של אמא ושל המרק של אבא. שרק זה.

ושאחר כך תנזוף באבא שירכיב את מכשירי השמיעה וינמיך את הטלויזיה. ושגם תגער באמא, על השאלות האלה, שלא בא לך להשיב עליהן חוץ מ"אמא! עד כאן!" ושאחר כך תקום וכדרכך פשוט תעלם בלי שלום ובלי טקסי פרידה.

שרק שוב תקפיד לבוא ביום ששי בערב, כל כך מהודר בבגדים היפים שכל כך אתה אוהב, להזיז את אמא ואת אבא לסעודת ליל השבת. ואתה לא בא. ואנחנו פשוט לא מסוגלים ללכת לשם, בלי לבכות ובלי להתייסר.

ואתה מביט בנו מן הקירות ואין מפלט. חפציך וספריך מול עינינו ואי אפשר לסלקם ואין לנו שקט בנוכחותם. אל מה הולדנו אותך ולמה? למה? למה כל זה? למה אתה איננו?! כזה אח טוב. כזה ילד טוב. כזה איש טוב. שבע שנים איננו. ותמיד ישנו. עד כְּלוֹת.

בקלנועיות חמורית

אמא ואבא ונטע ואחאב ויעל וכולם.

אבא. 13 לדצמבר 1995

מעשה באבנר, בשירות מילואים אחד ובתמרים טעימים.

"פעם", סיפר חברו של אבנר לשירות במילואים, החזקנו קו בצפון הערבה. אולי זה היה בחצבה. היה שם מטע תמרים והחברה היו נוהגים לעבור ולקחת בלי לשאול, ממה שקטפו ועוד לא לקחו לאריזה. ביום ששי אחד, כשנשארנו שם הרבה חברה תקועים לשבת, הציע מישהו ללכת ולהביא תמרים. אבנר לקח ג'יפ ואתו עוד שלשה מהפלוגה ונסענו.

כשהגענו למטע, אמרו החברה לאבנר שהנה, פה יש תמרים ובוא ניקח ונחזור. אבנר עצר, פיטם את מקטרתו במתינות והפטיר: מה זה ניקח ? אנחנו הולכים להביא תמרים. לא לגנוב. תכף הוא נתן גאז והמשיך לנסוע. החברה שאלו את אבנר לאן הוא חושב שהוא נוסע. הוא אמר שנוסעים לקבל תמרים ממי שהמטע הזה הוא שלו.

החברה נזפו באבנר ושאלו אותו מה הקטע? המוישבניק הזה עוד עלול להזמין משטרה צבאית ולמי זה חסר ? אבל הוא המשיך ישר לתוך אמצע המטע, איפה שהמוישבניק והפועלים שלו ישבו וארזו את התמרים, אנחנו אתו על הג'יפ, גם מבואסים , אבל גם סקרנים לראות מה יקרה.

כמו שעצרנו ואבנר ירד וניגש אל המוישבניק, קרא זה לעומתנו בזעם: " מה באתם לי הנה עם ג'יפ ועם אם-שש-עשראים? הלא תמיד אתם סתם גונבים שם בקצה?" החברה לא אהבו את זה וגם הרגישו קצת לא נעים. אבל אבנר ניקה את המקטרת, פיטם אותה והדליק במתינות ואמר למוישבניק, ברצינות מהפנטת: " שלום. אנחנו מהיחידה שמחזיקה פה את הקו. נשארנו לשבת. אפשר לבקש ממך תמרים, שיהיה לחברה שבת מתוקה ?"

המוישבניק נדהם וכמעט נפל מהרגליים מרוב פליאה. "אתה רוצה להגיד לי שאתה בא לבקש יפה, ככה סתם, תמרים בשביל החברה" ? כך נהם המושבניק בהשתאות גדולה. "זה בדיוק מה שאני מבקש," השיב אבנר. בחיוך.

המוישבניק הביט לצדדים במבוכה ובחשד. כלא מאמין למשמע אוזניו, הוא ניגש אל ערמת הקרטונים הארוזים בקפידה, נטל משם קרטון תמרים משובחים ובעצמו העמיס אותו על הג'יפ. "שיהיה לכם שבת שלום, מאיזה צבא אתם בכלל ?" שאל, וכמו כולנו, היה קצת מבולבל.

וזה אחד מספורי המילואים של פלוגת השריון שלנו. כך סיפר האיש, לפני חמש שנים, במועדון, אחרי הלווייתו של אבנר. בננו ואחינו. ת. נ. צ. ב. ה.

בקלנועיות חמורית

אמן .

אותו הפרופסור להיסטוריה שסיפר לכם את הסיפור על התמרים הוסיף לאחר כמה שנים, באחת מהאזכרות משהו
כזה: "אם להיתקע עם הטנק באיזשהו חור במדבר, אז הכי טוב זה להיתקע שם עם אחד כמו אבנר, במקום להרגיש סתם חרא זה היה הופך לסמינר אוניברסיטאי של ממש. אבנר היה מכריח להתייחס לכל מיני דברים שברומו של עולם ולא היה מרפה עד שההתקעות הסתיימה"
ועוד סיפור שלו על אבנר: פעם נתקע טנק השוט מאוחר בערב איפשהו בעזאזל החמישי -
המנוע של הטנק השתתק ולא הואיל כלום. הודענו שיבואו לחלץ אותנו אבל לא הגיעו.
בשלוש לפנות בוקר התעצבן אבנר, ניגש אל מנוע הטנק הציץ פה ושם עבד שם עם מברג
ופלייר ואחרי חצי שעה הניע את הטנק וחזרנו לבסיס. את המחלצים הנדהמים פגשנו ליד
הבסיס. הם שאלו מזה היה שם במנוע אבל אבנר השיב שכולנו הולכים לישון ואין חשק
להסביר".

הוסף

בקר אחאב

< חזרה לאתר הנצחה

04-6598222

editoryizrael@gmail.com