משה
נולד במאי 1933 ליחיאל ורוחלה רוזנבלום
בעיר לוקוב שבפולין.
אביו היה סוחר עצים עשיר ובעל מעמד בעיר. משה גדל בבית יהודי
מסורתי, בגיל 4 החל ללמוד ב'חדר' ביחד עם אחיו.
המלחמה שפרצה כשהיה בן 6, סיימה את הילדות
המאושרת.
אימו נפטרה בגטו בשעת לידה. בתקופת האקציות עברו הוא ומשפחתו ימים קשים, כשהסתתרו
במחבואים בבית מפחד הגרמנים. אביו חיפש מקום מסתור למשפחה ולאחר מספר ניסיונות
כושלים, מצא מסתור לו ולילדיו אצל איכר פולני שהיה איתו בקשרי מסחר עוד לפני
המלחמה. אביו והאיכר חפרו בור מתחת לאורוות הסוסים, ובבור זה הסתתרו משה ושלושת
אחיו יחד עם אביו ודודו, במשך כמעט שנתיים ימים, בתנאים איומים של קור החורף
הפולני, של צפיפות, של רעב וללא אור שמש כמעט.
ביום השחרור המיוחל, כשאביו חזר לביתם, הוא עלה
על מוקש, שנטמן בפתח הבית ונהרג. משה נמסר לבית ילדים פולני בעיר לובלין, שם
בהיותו בן 11 נכנס לכיתה ב' והיה תלמיד מצטיין. שליחי השומר הצעיר, שחיפשו ילדים
יהודים, הבריחו אותו לברטיסלבה שבצ'כיה ומשם לגרמניה. בגרמניה שהה משה שלוש שנים,
ושם למד גם עברית בסמינר של השומר הצעיר.
ב-1949 עלה ארצה עם הסמינר, והתגורר בקיבוץ
שריד. הוא היה בקיבוץ עד לגיל הגיוס. משה התגייס למחזור הראשון של הנח"ל, לגרעין
שהיה מיועד לקיבוץ "ברעם", ועשה של"ת בקיבוץ "דורות", שם
עבד בפלחה. אחרי שירותו הצבאי עזב משה את המסגרת הקיבוצית ועבר להתגורר עם אחיו
ברמת-גן.
בשנת 1959 התחתן עם שושנה ונולדו להם שלושה
ילדים: רוחלה, שרית ואייל.
בשנת
1958 החל לעבוד בחברה לקידוח מים, מ-1960 עבר לעבוד ב"מקורות" – החברה
הלאומית לקידוח מים עד ליציאתו לפנסיה. במסגרת העבודה במקורות עבד בכל חלקי הארץ,
ממטולה ועד סיני. היה יוצא בימי ראשון וחוזר הביתה בימי חמישי. במשך השנים התקדם
והפך למנהל קידוחים בכיר. ההתמחות שלו הייתה בקידוחי עומק. הוא ראה בעבודתו שליחות,
והיה גאה בתרומתו לבניית הארץ.
החל
ממלחמת סיני, משה השתתף ברוב המלחמות שהיו: במלחמת סיני שירת בחטיבה של השריון. במלחמת
ששת הימים שירת באותה יחידה בתפקיד חובש קרבי והיה בחזית הדרומית. הוא שירת כחצי
שנה במילואים. בין המלחמות עבר משה מהשריון לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים גויס
ליחידת הצנחנים, והיה הנהג של הרופא הגדודי וישב בצד המערבי של התעלה. מיד עם פרוץ
מלחמת לבנון גויס עם אותה יחידת צנחנים לצידון, שם היה במפקדת החטיבה. משה השתחרר
מהצבא רק בגיל 56.
בשנת
1998 פרש משה לגמלאות ומאז עד תקופת הקורונה, היה פעיל בוועד הגמלאים של 'מקורות'.
הוא עסק בארגון פעילויות חברתיות לגמלאים.
בשנת
2000 הגיעו משה ושושנה, כהורי חברים, לקיבוץ. בשנים הראשונות, עקב הפעילות בגמלאים,
הם חילקו את זמנם בין יזרעאל לבין רמת גן,
ורק לפני כשמונה שנים עזבו סופית את רמת גן, כשמשה עדיין נסע פעם בשבוע מיזרעאל לוועד
של 'מקורות'.
ביזרעאל
השתלב בחברת ההורים והיה בקשר קרוב עם חברים רבים. הוא היה אחראי על האקווריום
במחסן הבגדים, עזר בתיקונים לעפרה שפירא בחנות "שווה להציץ" ועסק
בתיקוני שעונים ובדברים נוספים לחברים רבים. היה פעיל ב'דורות בגלבוע' ובמועדון 'אור
בגבעה'.
חברים
בקיבוץ מתארים את משה כאוצר. איש, שבכל פעם שדיברו עימו, הרשים יותר באישיותו. אדם
שעבר סבל ותלאות שאין לתאר, וסיפר על כך, ועל אף זאת, סיפוריו נשטפו באופטימיות ובאהבת אדם.
משה
היה אדם לבבי, נדיב, שמח בחלקו, תורם, אוהב לעזור, איש שיחה, בעל כוונות טהורות
וטובות, ששמח לעזור ולתת ולעשות עבור אחרים על חשבונו, ברוחב לב. הוא היה איש יקר,
שבכל מפגש הביא עימו משהו אחר, מיוחד, וידע לנהל שיחות ברומו של עולם.
משה
אהב את המדינה, היכה שורשים והקים משפחה לתפארת. הוא לא הפסיק לדבר על כמה היה חכם
כשבא ליזרעאל, הוא אהב מאוד את הקיבוץ ואנשיו, ונהג לומר שהגיע לגן עדן.
לשושנה,
לרוחלה ולכל המשפחה, משה יחסר לנו בנוף הקיבוצי, כדוגמה ומופת לכל מה שטוב באדם.
יהי זכרו ברוך.
משה
שלי,
שריד אחרון למשפחתו, משפחת רוזנבלום, שעברה את השואה.
שישים
ושלוש שנים אנחנו נשואים, ועוד שנתיים היינו חברים. מגיל 17 אני איתך. שישים וחמש
שנים מאושרות שאנחנו ביחד בימים טובים ובאלה שהיו פחות. אני כבר לא זוכרת מי אני
בלעדייך, אני מרבה להגיד 'אנחנו' במקום 'אני', וקשה לי עם המחשבה שאתה איננו איתי.
היית
בעל נדיב וטוב-לב ותמיד דאגת שלא יהיה לי קשה. כשלא היית בבית בעקבות עבודתך
במקורות, הייתי הראשונה בשכונה עם מכונת תפירה ומכונת כביסה בבית. הרווחה של
המשפחה תמיד הייתה בראש מעייניך. הטלוויזיה הראשונה של השכונה הייתה אצלנו בבית
וכל השכונה באה לראות אצלנו.
מכלום
בשתי ידיך, בעבודה קשה, בנינו בית לתפארת ולא חסר לנו כלום. טיילנו ביחד בארץ
ובחו"ל ואני שמחה שבסך הכל היו לנו חיים טובים ומאושרים ביחד.
אני רוצה להודות לקיבוץ
ולאנשים היקרים שחיים פה, על העזרה והתמיכה לאורך כל השנים. קיבלתם אותנו בזרועות
פתוחות לפני 23 שנים והייתם איתנו בחודשים האחרונים ובשעות הקשות, שום דבר אינו מובן
מאליו ואני אסירת תודה לכם. יהיה לי קשה אבל אני בטוחה שעם תמיכה של משפחתי
והקהילה אמשיך. אתה אהבתי, תמיד היית ותמיד תהיה.
אשתך
האוהבת,
שושנה
אבא שלי היקר והאהוב,
ידעתי שמתישהו יבוא היום בו אצטרך להיפרד ממך
והנה הוא הגיע היום המר הזה ואני עדיין לא מעכלת שאתה לא נמצא.
איזה אבא טוב היית, הכי שאפשר ואני תמיד הייתי
כל-כך מאושרת בך, גאה ויודעת כי זכיתי.
קשה להאמין היום שילד שחווה כל-כך הרבה תלאות,
מראות נוראיים ואובדן בילדות יכול להפוך לאדם ולאבא המדהים שהיית לנו.
עד גיל מאוחר, יחסית, לא סיפרת לנו על מה
שחווית. לא רצית לצער אותנו ורק כשדור היה בגיל בר המצווה, לרגל עבודת השורשים שלו,
התחלת להיפתח ולספר לנו, ואחר כך לכל מי שהיה מוכן לשמוע.
בילדותי, בשל עבודתך בקידוחי מים רחוקים, היית
אבא של סופי שבוע. עבדת עבודה פיזית קשה אך לא וותרת על בילויים וטיולים, ובזכותך
הכרנו את הארץ הנהדרת שלנו מנופי סיני דרך הכרת כל חלקה מעניינת בארץ, כולל מפגשים
עם חבריך הערבים ביריחו וברמאללה.
בכל מקום בו עבדת יצרת קשרים ונהגת לקחת אותנו
לחוות ולהתרשם. פיקניקים, בילויים בכנרת, משחקי פינג פונג בשבתות, ים, בריכה והכי
חשוב – קשרים קרובים עם המשפחה שלך ועם המשפחה של אמא. יחד עם אמא טיילת הרבה
בעולם ובשנים שלפני הקורונה נסענו הרבה ביחד, כל המשפחה המורחבת לטיולים שלא
ישכחו.
אף פעם לא למדת בצורה מסודרת, אך היית בעל ידע
רב בכל תחום והיית מעורב בכל הנעשה בארץ ובעולם עד הרגע האחרון. ממך קיבלתי את
הערכים והעמדות בהם אני מאמינה ומחנכת בהם את ילדיי.
היית אבא מצויין וסבא עוד יותר. כמה אהבה ויחס
נתת לנכדים שלך. תמיד נתת מכל הלב, היית מגיע לביקורים עם ערמות של דברים טובים ופינוקים.
נתינה – זה אתה.
כשאני בחרתי לגור בקיבוץ היית מאושר. תמיד באתם,
אתה ואמא, לביקורים בשמחה וכשיצאת לפנסייה והצעתי לכם לבוא כהורי חברים לקיבוץ,
בניתם פה לשמחתי, את ביתכם, דבר שאיפשר לי ולמשפחתי להנות ממך ומאמא יותר.
תמיד
כששאלו אותך איך בקיבוץ אמרת שאתה חי בגן עדן. כל כך אהבת והערכת את מה שהקיבוץ
נותן ועושה בשבילך. עוד ביום ראשון השבוע, כשקובי ולירן ביקרו אותך בבית החולים לא
הפסקת לשבח אותם ואת הקיבוץ.
מאז שנודע על מותך קיבלתי המון השתתפויות בצער
ובני משפחה חברים רבים כל כך סיפרו על ההיכרות הנעימה שהייתה להם איתך ואיזה בן
אדם מיוחד היית.
החודשים האחרונים היו קשים. מחלת הריאות הקשה
שלך דרדרה את מצבך ומבן-אדם שהיה עצמאי לגמרי הפכת למוגבל, תלוי במכונת החמצן, יצאת
ונכנסת לבית החולים. בכל הימים הקשים לא אבדת את האופטימיות שלך וקיווית שיהיה טוב
ושהמצב ישתפר.
מתנחמת אני, שלבסוף מתת בשלווה במיטתך ללא
ייסורים נוספים.
חודש וחצי לפני גיל 90 ואני כל-כך קיוויתי
שתגיע ותזכה ליום הזה...
אבא – מבטיחה לך שאני וכל המשפחה הגדולה
והמיוחדת שיצרת, נשמור על אמא הטובה שלנו שטיפלה בך במסירות ובאהבה עד הרגע
האחרון.
אני עצובה ומצטערת כל-כך להיפרד ממך, פיזית,
אבל יודעת ובטוחה שתישאר איתי לעד.
אוהבת מאוד – רוחלה
סבא,
כל כך הרבה זכרונות יש לי ממך, מאז שאני זוכר
את עצמי, אני הייתי ילד של סבא. הייתי צמוד אליך בכל פעם שהיינו נפגשים. אני זוכר,
שכשהיינו נוסעים מרמת גן בחזרה לקיבוץ תמיד הייתי בוכה, ולא רוצה לחזור, רוצה
להישאר עוד אצלכם.
כשהייתי בן 6 עברתם לגור בקיבוץ, והחלום שלי
התגשם, מלראות אתכם פעם בשבוע-שבועיים היינו מתראים כל שבוע משלישי עד שבת.
הכי זכור לי, שהייתה לנו מסורת, בימי חמישי
הייתי בא אליכם, והיינו רואים ביחד את המשחקים של מכבי תל אביב בכדורסל, ואחרי זה
הייתי עולה למעלה וישן אצלכם במיטה הענקית.
בצבא הייתי מצטיין מסלול, ומה שהפך את זה
משמעותי כל כך עבורי, זה שאתה וסבתא באתם לראות אותי מקרוב והייתם גאים בי, זה היה
הכי חשוב בשבילי.
לפני כ-7 שנים בערך, כשהכרתי את מעיין, אתם עברתם
לגור סופית בקיבוץ. אני ומעיין עברנו לגור ממש קרוב אליכם, וזה היה הכי כיף לנו
בעולם. היינו ממש קרובים, היינו באים כל שישי בבוקר לאכול טוסט טעים, הייתם מפנקים
אותנו בלי סוף, היית מביא לנו דברים מהחנות של עפרה, וכל מה שהיה חסר או שלא היה
חסר רצית לתת לנו.
אהבת ודאגת למעיין כאילו היא נכדה בשבילך, והיא
ראתה אותך כמו סבא. כי כזה היית, נתת את כולך מכל הלב, ואני קיבלתי את זה מכל הלב,
וזכיתי והערכתי. וזה יישאר איתי לתמיד.
סבא,
תודה שלימדת אותי מהי אהבה ללא גבולות, ומבטיח להמשיך את דרכך, לנהוג ככה כלפי
הסובבים אותי.
אוהב תמיד,
אלון מטלון
