דפי הנצחה

מאשה יציב לבית גורביץ' (אמא של גליה שמי) 1920 -1997

מאשה נולדה ב- 5.2.1920 לרבקה גורביץ לבית גרודזנסקי וליעקב גורביץ', בת שניה למשפחה בה נולדו וגדלו 4 בנות.

רבקה עבדה כתופרת ויעקב היה רפד ובעל מרפדיה גדולה ומוכרת בווילנה.

מאשה נולדה בעירה קמלישוק שליד וילנה שבליטא. בהיותה בת 6 עברה המשפחה להתגורר ברח' טרוקר 8 בוילנה. מאשה הייתה ילדה חכמה בעלת תפיסה מהירה ובגיל 5 התעקשה ללכת לבית הספר עם אחותה שרה המבוגרת ממנה בשנתיים, ובמהירות רכשה קריאה וכתיבה.

בוילנה למדו האחיות בבית ספר שהתנהל בשפה האידיש. בתיכון למדה מאשה בגימנסיה הריאלית היהודית שבוילנה. מגיל צעיר למדה בלט בסטודיו והופיעה על במות .הייתה חברה בתנועת הנוער " הצופים האידישיסטים" .

בסיום התיכון למדה הנהלת חשבונות ולפרנסתה תפרה כפפות מעור. מאשה היתה ספורטאית טובה ועסקה בשחייה, חתירה וסקי ושם בגיל 19 בשנת 1939 הכירה את בעלה לעתיד רומן-ראובן וויצ'יק .

בשנת 1939 ששוב נכבשה וילנה ועמדה לעבור לידי הליטאים האנטישמיים, עזבה מאשה ביחד עם ראובן את וילנה לכיוון מינסק שם עבדה בהנהלת חשבונות במוסך לטרקטורים.

מאשה , ראובן, ויהודה וויצ'יק ברחו ביחד לגבול רוסיה הלבנה ואושרו לעבור בשל היותם בעלי מקצועות מבוקשים (מנהלת חשבונות ,מתמטיקאי, ורופא) ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה אבד הקשר עם האח הרופא.

בשנת 1941 נפרדו , בעל כורחם, השניים. והקשר ביניהם נותק. ראובן עבר ממקום למקום עם כוחות הצבא האדום, ומאשה ברחה תחת אש הארטילריה לסרטוב ליד נהר הוולגה, ובדרך מילאה בנאמנות משימה שהוטלה עליה, להוביל פרה ברגל מרחק 450 ק"מ.

ראובן שירת שנתיים בצבא האדום ונפצע במלחמה מספר פעמים. בכל פעם שהיה חוזר לעורף להחלים ניסה לנצל את ההזדמנות לחפש את מאשה במרכזי הפליטים בערים שונות. בזכות הקשרים הטובים של החברים מווילנה, הגיע אליו מידע על מקום הימצאה. ראובן עמד לחזור לחזית לאחר החלמה מפציעה, אבל ברגע האחרון שינו לו את התכניות. הוא קיבל הוראות להישאר במקום ולחכות יממה לרכבת. החבר שקיבל את המכתב עם המידע על מאשה, רץ לתחנת הרכבת במקום שראובן חיכה, ומסר לו את המכתב. כך נודע לו איפה מאשה נמצאת.

אחרי 22 חודשים של פרידה ואי-ידיעה מה עלה בגורל כל אחד מהם, ראובן ומאשה נפגשו שוב, בזכות חברים בלבד, הם הצליחו למצוא אחד את השני. ראובן ומאשה הגיעו לאורסק, עיר תעשייתית בהרי אורל, ראובן עבד בהיתוך ניקל, פיתח שיטות לצמצום כוח עבודה ולקיצור תהליכי ההיתוך וקיבל על כך פרסים. בעיירה אורסק הם היו היהודים היחידים.

בינואר 1944 נולדה גלינה (גליה) . באפריל 1946,עזבה המשפחה את אורסק ברכבת עם קרונות שהיו מיועדים להובלת בקר. אחרי שלושה שבועות, הגיעו ללודז' שבפולין להיפגש עם בני משפחתה של מאשה (האם ושלושת האחיות) שהשתחררו ממחנות הריכוז וההשמדה בשואה. האב, יעקב גורביץ ז"ל לא שרד את השואה. .

בני המשפחה יצאו מלודז' ביולי 1946. בזכות הקשרים של ראובן ותחת חסות ארגון עלייה ב' - ה'בריחה', היעד, כתחנת הביניים הייתה גרמניה. מאשה, ראובן, גליה והסבתא רבקה יצאו מפולין במשאית. עברו בחשאי את הגבול לצ'כיה, ומשם ברכבת לאוסטריה. שם שהו מספר ימים בווינה ב'בית רוטשילד' ומשם עברו לגרמניה, לאזור האמריקאי. גרמניה אחרי המלחמה הייתה מחולקת בין המעצמות, וכדי להגיע לאזור האמריקאי היה צורך להתגנב דרך אזורים בשליטת אנגליה. אסור היה שיגלו שהם פליטים יהודיים, היה עליהם להשמיד את כל התעודות והתצלומים, ולהתחזותו לחרשים-אילמים מיוון.

בגרמניה הגיעו למחנה מגודר שבעבר שימש כמחנה הריכוז ברגן-בלזן. בתום המלחמה המחנה ננטש והפך למחנה העקורים הופגייסמר, על שם העיר הסמוכה. המשפחה התגוררה במחנה הנטוש, ראובן ומאשה עבדו בהנהלת המחנה והתגוררו באחד הביתנים ששימשו בעבר למגורי הגרמנים. לכל אחד מבני המשפחה היה חדר גדול ללא רהיטים. נתנו להם תעודות פליט שבעזרתם קיבלו תלושי מזון.

רבקה גורביץ האם של מאשה , שהייתה אישה דתיה, ושמרה על מנהגי היהדות, התעקשה שבנותיה יינשאו כדת משה בישראל, ואכן ראובן ומאשה נענו לבקשתה ונישאו כדין כ-10 שנים לאחר שהפכו לזוג.

כעבור שנה, החל ראובן לעבוד בדירקטריון לחינוך ולתרבות בעיר קאסל, כ- 25 ק"מ מהמחנה והמשפחה עברה לגור לקאסל.

לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל, התחילו לגייס מתנדבים שיעלו מיד ויצטרפו לצבא שעומד לקום. במיוחד חיפשו קצינים מחו"ל. ראובן, שהיה קצין בצבא האדום, התנדב ומיד התגייס ונסע לארץ בדצמבר 1947, כאשר השאיר בינתיים את מאשה , גלינה–גליה ורבקה לעוד כתשעה חודשים בגרמניה.

ביוני יולי 1948 עברו מאשה עם גליה ורבקה למחנה מעבר במרסיי בצרפת. באוקטובר 1948 הגיעו לחיפה באנייה פאן-יורק (אניית מסע ששינו מעט את גובה המדפים שיתאימו יותר לשינה של בני אדם..). תחילה שהו במחנה שער העלייה ומשם עברו לשכונת וואדי סאליב שבעיר חיפה.

באוקטובר 1948 הצטרפו מאשה רבקה וגליה אל ראובן והתגוררו בבית של ה"רכוש הנטוש", שהיה בעבר, בית ספר שננטש ע"י תושביו הערבים במלחמה. הבית ניתן לראובן בשל היותו קצין בצבא. ב-1949 נולד הבן יהודה (וויצ'יק) יציב.

באותה תקופה הצטרפו לבית בוואדי סאליב שלוש האחיות של מאשה (שרה, ברוניה וזלדה) ובני זוגן ובהמשך נולדו שם גם ילדיהם . באותו בית התגוררו ארבע משפחות , סבתא, 5 ילדים – נכדים של רבקה.

מאשה עבדה בגיהוץ באחת המכבסות בשכונת הדר בחיפה. סבתא רבקה טיפלה בגליה וביהודה . לימים , אחרי שהעברית בפיה השתפרה החלה לעבוד במועצה לאספקה בה, בתקופת הצנע, חילקו תלושי מזון לתושבים. לאחר שלוש שנים עברה המשפחה להתגורר בדירה חדשה של חיילים משוחררים בשכונת בת גלים ומאשה החלה לעבוד בארגון קניות הגליל כמנהלת חשבונות וכמזכירה של המנהל. בזכות עבודתה המדויקת ורצינותה והיחסים האישיים הטובים זכתה מאשה לשבחים רבים ולחברים רבים לאורך שנים. בשנת 1987 חלה בעלה ראובן בפרקינסון קשה ומאשה עברה לעבוד ב"הזרע" והקטינה מאוד את משרתה כדי לטפל במסירות רבה בראובן .

מאשה וראובן היו הורים מאוד מסורים ליהודה וגליה , הקפידו שילמדו היטב ומנעו פת מפיהם כדי שהילדים ירכשו השכלה טובה. בבית היו תמיד גבולות ברורים ותפקידים לכל אחד מבני המשפחה. הקפידו שהילדים יהיו מעורבים בחברת ילדים, חברים בתנועת הנוער וייצאו לטייל ולהכיר את הארץ. מאשה וראובן היו סבא וסבתא מאוד מעורבים ומסורים לחמשת נכדיהם.

מאשה וראובן התגוררו בחיפה עד יום מותם . מאשה, היתה כנראה, הקוראת האחרונה של "על המשמר" .