דפי הנצחה

חסידה אייזנר נולדה ב-26.9.1931 לשושנה ויעקוב פוגלפוס בבית החולים הדסה בתל אביב. הוריה, ילידי פולין, עלו לארץ בעלייה הרביעית והיו מבין מייבשי הביצות וסוללי הכבישים. לחסידה היו שני אחים גדולים: נוח ובנצי, ואחות צעירה יהודית. המשפחה גרה ברחוב שבזי בתל אביב. המשפחה עברה שם את אירועי מלחמת העצמאות. חסידה נאלצה להחליף בית ספר בשל ההפצצות על העיר. היא למדה לימודי ערב על מנת לעזור בפרנסת המשפחה ועבדה בתור חניכה בדואר של יפו. יום אחד, כשיצאה מהעבודה, הבחינה בנהג טנדר צבאי יפה - דוד אייזנר. הם נפגשו, ולאחר שלוש שנים, בשנת 1951, התחתנו.

לאחר החתונה הם גרו בדירה בנוה משכן, שם נולד בשנת 1955 אייל. עוז נולד בשנת 1961, לאחר שדוד וחסידה עברו לביתם ברמת גן.

לאחר קום המדינה חסידה עבדה במשרד הפנים בתור חניכה באגף העיתונות וההסברה. אחרי מסיבת הנישואין עבדה בג'וינט - בעזרה לעולים חדשים. לצד גידול הילדים עבדה חסידה במעריב וכ-20 שנים עד היציאה לפנסיה עבדה במחלקה הכלכלית של אגד. לאחר היציאה לפנסיה התנדבה חסידה בפגייה של בית החולים שניידר, עד לקורונה, אז הגיעה אלינו ליזרעאל.

כתבה רוחלה, מתוך עבודת השורשים של דור

הספד מאת עוז

אמא שלי,

קשה לי המחשבה שאת כבר לא כאן. הימים האחרונים היו קשים בשבילך אבל עכשיו את נחה.

התעקשת עד הסוף להיות עצמאית- אמרת שאת יכולה לעשות הכל וכך עשית בדרכך.

תמיד היית חברה של כולם, של החברים שלי ושל החברים של אייל. ביתך היה תמיד פתוח ונתת לכולם הרגשה שהם הכי רצויים.

היית אמא מסורה לאייל ולי. חלקת היטב את הזמן בין הבית לבין שנים רבות של עבודה באגד. כשיצאת לגמלאות, התנדבת בפגייה בשניידר עד שהקורונה קטעה פרק זה.

הבאתי אותך לגור איתי ביזרעאל, שנתנה לך מעטפת חמה ומחבקת בשנים האחרונות.

אור בגבעה, מוניקה וגליה וכל חברי המועדון היוו בשבילך חברה ותעסוקה.

אבל כל פעם שמשהו הרגיז אותך חיפשת את המזוודות ואמרת אני חוזרת לרמת גן...

הקפדת תמיד להיות מטופחת, והכובעים הרבים שלך אפיינו את דמותך.

במשך השנים ציירת להנאתך, ואף הצגת את עבודותיך בתערוכות שונות, כולל כאן ביזרעאל.

יחד עם בואך בזמן הקורונה, זכית לראות בהרחבת המשפחה, נולדו לך שני נינים מקסימים שהקפדת לבקר אותם כל שבוע , ליצר איתם קשר וליהנות מהם.

ברצוני להגיד תודה לחברים שקיבלו וחייכו, לשכנים הקרובים, לצוות אבלות ובעיקר לצוות המרפאה בראשות לירן.

יהיה לי קשה להמשיך בלעדייך, אמא, אבל אני מתנחם בכך שאת נחה ולא סובלת יותר.

אמא חסידה - פרשת כנפיים ועפת.

בנך האוהב - עוז

הספד מאת מיכל, חברתו של אייל ז"ל, אחיו של עוז

חסידה, אהבתי אותך עוד לפני שנפגשנו, בזכות אייל שהרעיף עלייך בפניי מילים שאפיינו אותך - אהבה, חמלה, נדיבות, טוב-לב, התחשבות... עד היום מהדהד לי המשפט שאמר: "היא בחיים לא תפגע בזבוב".

כן, יישמע אולי קצת מוזר - אבל יש אנשים שנכנסים ללב, עוד לפני שהם נכנסים בדלת. וכשכבר נכנסת - את פשוט נשארת שם, בלי שביקשת רשות, ובלי שארצה שתלכי.

נפגשנו לראשונה בארוחת בוקר משולשת עם אייל בדירה ברמת גן, שזמן קצר קודם לכן עברתי אליה. כמו שכבר הוכנתי מראש, הגעת עם שלל מתנות קטנות ושימושיות שחיממו לי את הלב. התרשמתי כבר אז מנועם ההליכות שלך, מהצניעות ומטוב-הלב, מה שהוכיח את עצמו לאורך כל השנים.

לצערנו, לא זכינו למפגשים משולשים רבים ודי מהר מצאנו את עצמנו יושבות שבעה על אייל, מחליפות זיכרונות ומידע, מה שהיווה עבורי נקודת ציון לתחילתה של חברות נפלאה.
נרקם בינינו קשר זורם ופתוח ונהגנו לשוחח טלפונית על בסיס יומיומי כמעט.
ללא ספק, אייל השאיר לי ירושה יקרה מפז.

חרוט בזיכרוני, יום למחרת התאונה של אייל, לאחר שהגענו לצומת הארור ישבנו לאכול במסעדה. ישבת לידי ושאלת אותי בשקט בשקט ובתקווה האם אני בהיריון.
התשובה, כידוע, הייתה שלילית.

בכל מקום שהיית בו, עטפו אותך בחום ובאהבה - וזה לא קרה במקרה.
הרבית לספר באהבה ובערגה על השנים ששימשת כמזכירה של כלכלנים ב"אגד", מקום שהיה לך כחממה. יזמת סדרים חדשים והקמת ספרייה מפוארת שגרמה לעובדים ממחלקות אחרות לבוא ולהחליף ספרים. לימים, התנדבת כעשור בפגייה שבבית חולים "שניידר" שם זכית בפרס "העובדת המצטיינת" שכה היית ראויה לו.

הצד האמנותי שלך היה דומיננטי מאוד בחייך - הציורים, הפסלים והתערוכות הרבות שהשתתפת בהן לאורך שנים רבות. התפעלתי מהרוח הצעירה שנשבה בך - מהלקים עם הנצנצים שתמיד טיפחת בציפורנייך, מהתספורות העצמיות הנהדרות עם השוונצים המובהרים ומהבגדים הספורטיביים שלא מאפיינים אישה בגילך.
סיפרת רבות על הבגדים שאמא שלך תפרה לך משאריות בדים, בגזרות ובצבעים ייחודיים. היית סטייליסטית עוד לפני שהיה לזה שם.

הפעים אותי, לא פעם, שבשיחות איתך הרגשתי, במובנים מסוימים, שאני משוחחת עם בת-גילי. תמיד ציינת בהנאה את יחסי הפתיחות בינינו, שיכולנו להגיד הכל אחת לשנייה גם אם הצד השני לא יאהב.

ידעת ליהנות מהדברים הקטנים שבחיים. בילינו יחד בהופעות, בבתי קפה ובמסעדות, עשינו הליכות ספורטיביות ומכשירי כושר בפארק הלאומי.
זכור לי ביקור בקיבוץ עם אחותי מחו"ל, שבו עשית לה סיור היכרות כשאת צועדת בקצב האופייני לך, כשלפתע אחותי צועקת לעברך: "היי, חסידה, חכי לנו, אנחנו לא מצליחות לעמוד בקצב!" ושלושתנו התגלגלנו מצחוק.

לפני מספר ימים, לבקשתו של עוז, הבן האהוב והמסור לאין קץ, קפצתי לאסוף דואר מהדירה ברמת גן. הצגתי את עצמי בפני הדיירת הנרגשת, שלא הפסיקה לשבח את האנרגיה הטובה שיש בדירה הזאת - בקירות, באוויר. היא סיפרה שערב קודם לכן בעלה אמר לה שהם חייבים לנסוע לקיבוץ לראות מי זאת ה"חסידה הזאת".

ואחרי ולפני הכל, אותה "חסידה הזאת" בשבילי היא חסידת אומות עולם. תואר שנשמע כמו לקוח מספרי ההיסטוריה - אבל את אכן עשית היסטוריה בלב שלי.

תודה על היותך פרק חשוב בחיי. מיכל ליכטר

הספד לחסידה ז"ל

אנחנו נפרדים היום מדמות מיוחדת - חסידה.
אישה צבעונית, אמיצה, דעתנית, עצמאית, שלא ניתן היה להתעלם מנוכחותה.

חסידה הייתה דמות בולטת ואהובה בקהילת "אור בגבעה". יום-יום הגיעה למפגשים - תמיד לבושה בקפידה, בצבעוניות שאפיינה אותה, עם כובע או מטפחת שתמיד היו מונחים במקומם בדיוק. גם כשכבר לא היה לה קל ללכת - לא ויתרה. המפגשים היו לה חשובים, והיא - הייתה חשובה לנו.

היא אהבה אומנות, יצירה וידע. התרגשה מהרצאות, בעיקר של צ'ס, והחזיקה בתוכה אוצר של ידע - בעיקר בתחום האומנות. בביקור בביתה זכיתי לסיור שלא אשכח - מה שלי נראה כערימות של דברים, עבורה זה היה מיצגים אמנותיים. כל ערימה - חשיבה. כל פריט - משמעות. ובחוץ, בגינה, הסבירה לי איך כל עשב ירוק תורם לצבע של החיים, ואיך כל עלה - הוא חלק מהתמונה הגדולה.
כך היא חיה - רואה יופי, יוצרת משמעות, מוסיפה צבע.

חסידה נשאה בלבה סיפור חיים של אשת ארץ ישראל היפה. היא נולדה אל עמל ואל עשייה - גדלה בצריף ליד הים, סיפרה בגאווה על הוריה, שהיו בין בוני הארץ ועזרו לכל עולה חדש. דיברה באהבה על אמא שלה, שתפרה לה בגדים והכינה אוכל טעים גם מהמעט שהיה. על אבא שלא הפסיק לעבוד, על שנות ההקמה וההתחדשות, על הגאווה שבפשטות.

היא הייתה גאה בכל תפקיד שמילאה - בצבא, באגד, בקופת חולים, בהתנדבות בפגייה. היא ידעה את ערך העשייה, וידעה את ערכה.

הייתה לה אהבה גדולה למשפחתה - לאייל ז"ל, לעוז, לנכד ולנינים. הם היו בלב שלה כל הזמן.
ולצד האהבה – הייתה גם דאגה. חסידה רצתה לא להכביד, לא ליפול לנטל. רצתה להיות חזקה, עצמאית – ולעשות הכול בעצמה. זו הייתה דרכה.

אהבה לשחק רמיקוב, להשתתף בחידונים, ליהנות משיחה טובה, מציור, מציפור, מצמח, ומנוצה. אהבה את רמת גן, התגעגעה אל הבית ההוא, גם כשידעה להעריך את הטוב שבקיבוץ.

ובתוך כל אלה - חסידה הייתה פשוט אומנית של חיים. בגלריית הציורים שלה - היה אפשר לראות רגשות עזים ורגעים בחיים. בלבוש שלה - הייתה אמירה. ובמילים שלה - הייתה תמיד כנות וחוכמה.

היא תחסר לנו מאוד.
הצבע שלה, הרוח שלה, הדרך המיוחדת שבה הביטה על העולם - יישארו איתנו.

נזכור אותך, חסידה, בצבעים שלך.

מצוות הגיל השלישי וכל חבריה הרבים באור בגבעה