דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 
אתר הנצחה לתושבי הישוב .
יהי זיכרם ברוך...
דף הנצחה לבקר אמנון ז"ל
(14/11/1932 - 07/09/2019)     (  -  )

שלום לאמן

הכרנו לפני שמונים ואחת שנים בכיתה א', בבית החינוך בצפון תל אביב. השלמנו מחזור לימודים שלם מכיתה א' ועד ח'. בסיום שמונה השנים (היסודי) נפרדו דרכינו. אמן החל לימודים בבית הספר "מקס פיין" (חינוך מקצועי) בתל אביב, אני התחלתי לימודים בתיכון ולפני תום השנה עזבתי והצטרפתי לחברת הנוער הארץ-ישראלי בקבוצת גבע. פגישתנו המחודשת התרחשה כאשר החברים מהכשרת מעין-ברוך, בהם נמנה גם אמן, עברו לקבוצת יזרעאל, אליה הגעתי כשנה קודם.

אני זוכר אותן שנים ראשונות, חברותנו התהדקה, דיברנו ושוחחנו הרבה וזוכר, כאשר יום אחד הקריא לי שיר שכתב. אינני זוכר איזה שיר זה היה, אך זוכר את דמותו כאשר קרא בפני בקולו השקול, המודגש, הייחודי מאד.

חברותנו, כמו הגלים באוקיאנוס, רחשה עליות ונסיגות ובכל שלב נשתמרה בי הערכה רבה לאדם שבו, לאישיותו, ליכולותיו האמנותיות, ולתרומתו הציבורית. אמן שימש מספר פעמים בתפקיד המזכיר, כתב, חיבר וביים אירועי חג שונים. החברה נתנה בו, בכישוריו וביכולותיו, אמון רב. בין היתר, כיהנו אמן ורותי ביחד תקופת שליחות מוצלחת בתנועת "הבונים" דרום אפריקה, תקופה הזכורה בלבם של הרבה חניכים מאז.

לאחר שסיים, על-פי שיקוליו והחלטתו את פעילותו הציבורית בקיבוץ, הוא השקיע את מלוא כישוריו ונטיותיו בְּאָמָנוּת, בכתיבת שירים ופרוזה, בהמחזה ובביום – כישורים אשר היו והתפתחו בו מאז נעוריו. אמנות שלא ידעתי שמתקיימת בו היא הציור, בה השקיע, בשנים האחרונות, עבודה ברוכה שזכינו לצפות באתרים שונים בחצר הקיבוץ ובתערוכות.

אפילו שבתקופת השנים האחרונה מיעטנו לראותו בפעילויות השונות אין בי ספק, כי אמן, האדם והאישיות, יחסרו מאד לרבים מבינינו.

היה אדם, אמן בקר, והוא כסמל למכירים ולמוקירים אותו, והוא איננו עוד.

לרותי ולבני המשפחה בכל אשר תהיו, יש לי לומר, ורבים כמותי, אנחנו מצטערים מעומק לִבֵּנוּ על האבדה. זכרו ילווה אותנו בגעגועים כל עוד אנחנו עצמנו ניוותר כאן.

גברוש נחושתן


משכן נייד מעשה ידיו של אמן בקר ז"ל

ב-א' דחול המועד סוכות תשס"ד (2003) נפתח בית הכנסת הקבוע ביזרעאל במשכנו הנוכחי. בחמישים השנים שקדמו ליום הזה, התקיימו תפילות של בר מצווה וחגים, בדרך כלל, בגני הילדים או במבני חינוך אחרים. לפני כל אירוע היו החברים מביאים את ציוד בית הכנסת למקום המיועד ומקימים בית תפילה, ובמוצאי שבת/חג היו מפרקים ומחזירים הכל למקום האיחסון.

בתקופה ההיא, בכל פעם שהיו תפילות שחרית של בר מצווה או חג, היינו חייבים לנסוע למושב אביטל או פרזון להשאיל ספר תורה, וכמובן, בסוף החג להחזיר אותו למקומו.

בשנות השמונים המוקדמות קיבוץ יזרעאל קיבל תרומה של ספר תורה מבית כנסת ותיק במלבורן, אוסטרליה, אך לא היה לנו מקום מכובד לאחסן אותו, לא באופן קבוע ולא בזמן התפילה.

פניתי אז לאמן היקר, נגר בחסד ומנהיג בקיבוץ, לסיוע. אמן חשב רגע ואמר, שיש לו רעיון. הוא קם ונסע לשוק הפשפשים בתל-אביב בעצמו, מצא ריהוט עתיק שממנו הוציא חלק (ראה תמונה) והביא אותו ליזרעאל, התקין עליו רגליות וכל מה שנחוץ על מנת שישמש ארון קודש מכובד, שהוא קבוע וגם נייד.

בשנות התשעים של המאה הקודמת הוקצה למתפללים החדר הקטן בכניסה, למה שהיום משמש דואון ה-ו ואז שימש כארכיון הקיבוץ. בחדר הזה הוצב הציוד, על-מנת לאפשר במידה קבועה תפילת קבלת שבת בכל יום שישי.

וכך, למעלה משני עשורים, קהילת יזרעאל נשאה בעול המצווה של נשיאת ארון הקודש הקבוע למקום התפילה. ובוודאי הרבה אבות של בני המצווה ביזרעאל זוכרים, בכל פעם, את התורנות שלהם במסע הזה.

היה חשוב לאמן, שלבית הכנסת יהיה מקום ראוי ומכובד לאחסן בו את ספר התורה למען כל ציבור החברים המתפללים, ואנו כולנו, מלאי הערכה לחשיבה היצירתית והמחויבות האישית למלא הוא עצמו את המשימה.

יהי זכרו ופועלו השראה לכולנו לעד,

דוד מיטלברג

אבא יקר ואהוב

משיריך וסיפורך ליד המיטה בגן אלון, כל הילדים באו להקשיב לפני שהולכים לישון.

נוכחותך, תמיד מורגשת, סביבך הכל זורם, לנפשך הנרגשת מעמיקה לשאול למקום ליצור ולפעול.

ביחד נטייל במשעולי הקיבוץ האהוב, שבשבילך היה הדבר הכי חשוב, מעורב במהות עד לרגע האחרון.

קשה להיפרד, אך נפגש שוב במרום.

רק אהבה ושלום נוח ברכבת הדורות הדוהרת, נפגש בנצח במציאות אחרת.

א הָיְתָה עָלַי, יַד-יְהוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת. ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. ג וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה. ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. ו וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה. ז וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה-רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ אֵין בָּהֶם. ט וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ {ס} כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. י וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה: בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי. יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי – נְאֻם-יְהוָה. יחזקאל, פרק ל"ז, פס' א-י"ד

נטע בקר

 

אמן !

כך נקראת בפי כל מילדותך. הגיעה שעתך. כולנו כאן. לחלוק לך כבוד אחרון.

ב-1932 נולדת לזוג חלוצים צעירים בבית היולדות בעפולה. בדיוק באותו המקום בו החזרת נשמתך לבורא. גדלת והתבגרת בתל אביב, בתקופת המנדט הבריטי, התפתחות היישוב העברי, העלייה והשואה. ראית את תקומת עם ישראל, את הקמת המדינה. כנער, הצטרפת לתנועת הנוער המאוחדת. שם התעצבה תפיסת עולמך החברתית. משם המשכת לצבא, לנח"ל ולהגשמה בקבוצת יזרעאל, שהייתה אז כמה צריפים מאובקים על הגבעה.

יחד עם חברי הקבוצה הקמת קיבוץ לתפארת. נישאת לאישה שאהבת, בנית משפחה, נולדו לך ילדים נכדים ונינות.

האש בערה בעצמותיך. כתבת והלחנת מאות שירים, מהם, שמושמעים עד היום. כתבת שלושה ספרים. ביימת והפקת עשרות מחזות, בעיקר בתיאטרון קהילתי בתנועה הקיבוצית. שנים רבות חלפו ואני עדיין פוגש אנשים ברחבי הארץ, שזוכרים את המחזות האלה בהערצה ובגעגוע. ציוריך המיוחדים מקשטים קירות רבים.

כשכבה מאור עיניך ולא יכולת לצייר, למדת לנגן על אורגן. המשכת לכתוב ולהביע בעזרת מקלידות מסורות. בחמש השנים האחרונות חיברת מסמך זיכרונות אדיר בהיקפו, המשקף את חייך את דרכך ואת תפיסת עולמך, על רקע המציאות. קראת לו "לפני שאתה שוכח". מי שהכיר אותך, ידע, שאתה לא שוכח כלום והזיכרון שלך, היה עצום, חד ובהיר עד לכתך. אנשי "זמרשת", המתעדים את הזמר העברי מהשנים שלפני קום המדינה, הקליטו אותך שר 120 שירים שנשכחו. שרת אותם מהזיכרון, בדיוק מופלא. תקצר היריעה מלפרט את שפע היצירה שנבע ממך כמעיין המתגבר.

ובתוך אש היצירה הזו עשית לציבור. היית מעורב בקיבוץ ובתנועה בשצף קצף. יצאת לשליחות ברודזיה ובדרום אפריקה, קלטת עליה, עסקת בבניה, עבדת בנגרייה, היית מזכיר הקיבוץ פעמיים, ניהלת את מחלקת הכבלים במפעל. היית בורג מרכזי בחיי הקהילה ומאבני היסוד של קבוצת יזרעאל.

נודעת כאדם אכפתי, בעל לשון חדה ומזג סוער. היה לך מה לומר. על כל דבר.

אבנר, בנך, שנפטר צעיר, הותיר כאב גדול ואובדן.

את המחזה "מישהו", עיבדת על-פי מחזה מוסר אנגלי מימי הביניים. במחזה, שהועלה ארבע פעמים בהפקות ענק, "מישהו", נקרא השמימה, לתת דין וחשבון. "מישהו" מחפש מי יתלווה אליו. הכוח, הדעת, היופי, שיקול הדעת, האמת, הנוחיות, ה"חברה", האהבה והשנאה, הידידות והקנאה – כולם מסרבים ללוות את "מישהו". הדמות היחידה המלווה את "מישהו" בדרכו האחרונה היא ה"מעשים הטובים". במחזה אחר, "תודה למוישה", שנכתב לחג 36 השנים ליזרעאל, באותו דין וחשבון אל מול האלוהים, נידון "מוישה" למצוא מי יאמר לו תודה. "מוישה" פונה למשפחתו, לחבריו ולמכריו אף לא אחד מהם זוכר לומר לו: "תודה".

מעשיך הטובים ילוו אותך בדרכך האחרונה. ואנחנו פה כולנו – דומעים וכואבים, מודים לך – על מה שעשית, על מי שהיית, ועל כל שהשארת לנו, תודה.

נוח על משכבך בשלום. ואל תשכח למסור דרישת שלום חמה לאבנר.

השיר "אור על הגבעה" נכתב לחג העשור של קבוצת יזרעאל, עם השנים הפך להמנון של קבוצת יזרעאל. האור שלך, דולק על הגבעה, זוהר, חזק וברור לתמיד.

אחאב בקר

אוֹר בַּגִּבְעָה / אמנון בקר


עִם עֵרֶב בִּמְרוֹמֵי גִּבְעָה

מִישֶׁהוּ מַדְלִיק לוֹ אוֹר.

זֶה סִמָּן כָּל-כַּךְ פָּשׁוּט

אוֹר דּוֹלֵק בַּחֲשֵׁכָה,

מִישֶׁהוּ עַל הַגִּבְעָה

בְּוַדַּאי תָּמִיד נִמְצָא!



לרותי !

"יַך אֵלֶם הָרוּחַ שַׁלֶּכֶת בֶּעָלִים

נוּמוּ יַלְדֵי שִׁירַי, כִּי אֵין יוֹתֵר צְלִילִים"

צער עמוק.

הכרתי אותך, אמן, כשעבדתי בחטיבת בני הקיבוצים כרכזת תרבות. חפשנו אז במאי ואם אפשר גם כותב, מהתנועה הקיבוצית, כדי להפיק הצגה. הצגה זאת הייתה מיועדת ל"כנס זכריה" לזכרה של זִכְרִיָה פוגל מתל יוסף.

מצאנו אותך. באת לפגישה עם תיק עור קטן. איש גבוה, מאיר פנים, חייכת ואמרת: "אני מוכן לעבוד אתכם". לקחנו אותך, הפקנו את ההצגה "בעל עור הדוב" במשך כחודשיים. עבודת מוזיקה, משחק וכוריאוגרפיה.

גולת הכותרת היו שלושת השבועות האחרונים המרוכזים. קיבוץ אפיקים אירח אותנו ושם נערכו שתי הצגות.

בערב האחרון ישבנו כל הלילה ודברנו. בבוקר, כבר זרחה השמש והבמות "נסעו" לתל אביב.

מ"בעל עור הדוב" יש לי זכרונות חמים עד היום. אחר כך, באותה מתכונת, עשינו גם את "מישהו", שביימת לראשונה ביזרעאל.

השיחות איתך על יוצר ויצירה, על המפגש עם יוצרים ובמאים, על לבטים ועל הנתינה שלך בנושאי תרבות וחגים ביזרעאל. זכות גדולה הייתה לך גם להכיר ביני ובין דובי, גרמת לי להרבה טוב, אמן. ואפילו שלא נפגשנו הרבה, היה שמור לך מקום בלבי תמיד.

וְעַכְשָׁו, הַצַּעַר מְכַסֶּה אֶת הַשָּׂדוֹת

הַחֲצָבִים פּוֹרְחִים.

סְתָיו.

 

הרוח מחר תכה בשדה ותשיר יחד עם כולנו את השירים שכתבת.

יש צלילים, אמן, ויש שירים שיישארו תמיד איתנו.

באהבה

סימה גליקליך

(קיבוץ עינת)


על תחילתה של קבלת השבת ביזרעאל

קבלת השבת שלנו – תחילתה בימים ראשונים של יזרעאל, כאשר אליהו מטלון ז"ל, הביא את המסורת הזאת לקבוצה – הנה האמת על תחילת קבלות השבת ביזרעאל –

עד אמצע 1952 לא היו שום קבלות שבת. בליל שבת בשעה שמונה בערב היו כולם מתכנסים בחדר האוכל בצריף ויושבים סביב שולחנות ערוכים בקצת חגיגיות. ברגע שכולם הגיעו ופטפטו וקשקשו והתחילו לצעוק, "נווו! איפה האוכל?" התחילו להוציא מהמטבח את האוכל – מרק עוף במרקיות ואת המנה העיקרית מה שזה לא היה וגם קפה או תה בקומקומי אלומיניום לקינוח. כשסיימו לאכול יצאו החוצה או למרפסת או לדשא הגדול שבין הצריפים או סתם לחדר, לישון. זה הכל. זאת היתה אז קבלת השבת. נקודה.

ועכשו לעצם העניין. אתה הגעת לקיבוץ ביולי 1952. אחרי כמה שבועות עשו אותך ועדת תרבות בלי בחירות ובלי בטיח. כבר מההתחלה היה אכפת לך שאין ביום שישי בערב שום כלום חוץ מאוכל - לא שירים, לא הדלקת נרות, לא קריאה מהתנ"ך. כלום. אתה כידוע, לא בן-אדם דתי ואפילו בר-מצוה לא היה לך, אבל מילדותך גדלת בתמונת עולם, בה יום שישי זה יום שבו מקבלים את השבת עם כל הערך היהודי והחברתי והקהילתי שיש בזה, ככה עוד מגן הילדים. 

אז שאלת כל מיני חברות וחברים, כמה וכמה פעמים – מה זה ואיך זה שאין פה קבלת שבת? לא כל-כך ענו לך אבל היה אחד – אליהו מטלון, מהכשרת תל-גזר (שהגיע לקיבוץ כבר בשנת 1950). דווקא הוא התלונן בעצב שהוא כן ניסה להתחיל בקבלות שבת, אבל לא הצליח. אליהו מטלון ז"ל היה בן למשפחה רבת מסורת מקורית ביותר שמוצאה מלבנון. אבל בעניין קבלות השבת, הוא לא הזיז לאף אחד.

אתה, אמנון בקר, שהיית, כאמור, ועדת תרבות טרייה ורעננה, סיכמת, בעצה אחת עם אליהו מטלון, ששניכם תתחילו לעשות משהו בעניין. זה לא היה פשוט בכלל בקרב הקהילה המקומית. כך מפני שהיו פה כמה וכמה פראי אדם הורסי כל פעילות תרבותית. [...]. עד היום אתה זוכר איך שעמיקם צרח: "אני לא מוכן שיכריחו אותי לשיר לפני שאני אוכל!" אבל גם אליהו וגם אתה התעקשתם בנחישות, כן להתחיל בקבלות שבת.

איכשהו השגתם פמוטים, נרות וספר תנ"ך (ששנים אחרי זה תפסו מקום של כבוד בחדר אוכל/הצריף) ובליל שבת אחד, כשכולם כבר חיכו לאוכל, התחלתם שניכם, תוך כדי השתלטות בכוח על רעש המסובין – לשיר שירי שבת, את "לכה דודי" ואת "החמה מראש האילנות נסתלקה" וגם את "שיר המעלות". כולם ממש נדהמו, ונהיה שקט, אבל כמה בנות התאוששו והצטרפו ברצון לשירת ליל השבת. תכף אחרי זה קם אליהו והדליק שני נרות שבת בפמוט הכפול הזה, אמר "שבת שלום". מיד אחרי זה קראת אתה בקול רם כמה פסוקים מהתנ"ך. אחרי זה הכרזתם שניכם: בתאבון!

כל האירוע הקצרצר הזה לא עבר בלי מהומה ותגובות חריפות. היו כאלה שאמרו שפה זה לא בית-כנסת ולא מעניין אותם כלום והיו גם כאלה שאמרו, שסוף סוף הגיע הזמן להתחיל לקבל את השבת כמו שצריך. אליהו מטלון (שסוף סוף זה כן הצליח לו) ואתה, ביוזמה אמיצה וללא מורא, המשכתם והמשכתם במנהג החדש עוד ועוד עד שקבלת השבת השתרשה והפכה לשגרה רצויה ומקובלת ביזרעאל. כך ולא אחרת התחילו קבלות השבת הראשונות ביזרעאל.

אמנון בקר

מספר כביסה 135

 

הוֹרָה עֳמָרִים

מלים: אמנון בקר

לחן: נחום היימן

נֵצֵא כֻּלָּנוּ יַחַד לְשׁוֹטֵט בַּמִשְׁעוֹלִים

שֶׁפַע בַּר יָנִידוּ רֹאשָׁם הַשִּׁבֳּלִים

וְנָחוֹגָה כִּי לַקּוֹצֵר קוֹרֵא עַתִּיר

בִּשְׂדוֹת שֶׁלֶף אִתּוֹ נָשׁוּב לִקְרַאת קָצִיר.

נֵצֵאָה לְמִשְׁעוֹל שָׂדֶה עָטוּר בְּשִׁבֳּלִים

זֶּמֶר חַג בְּפִינוּ נַבִּיט בָּעֳמָרִים

וְנָחוֹגָה כִּי לַקּוֹצֵר קוֹרֵא עַתִּיר

בִּשְׂדוֹת שֶׁלֶף אִתּוֹ נָשׁוּב לִקְרַאת קָצִיר.

 

אמן בקר – פרידה

איך נפרדים וממה מתחילים?

אמן נולד ב-14.11.32 בבי"ח העמק" בעפולה לזוג חלוצים, שרה ויוסף, שעד אז גרו בסוכה בפרדס חנה. אחרי לידתו עברו לגור בתל-אביב ושם גדל ובגר. הוא למד בבית החינוך לילדי העובדים ושם החל לספוג את ערכי תנועת העבודה. משם עבר לתיכון מקצועי מקס פיין.

אמן הצטרף לתנועת הנוער, התנועה המאוחדת, מה שהוביל אותו, בסופו של דבר, להגשמה בקיבוץ.

במהלך מלחמת השחרור, בהיותו בן 16, התגייס ל"הגנה" והספיק לחוות את איימי המלחמה וגם לקחת חלק במבצעים שונים בתל אביב.

עם סיום התיכון, בסוף 1950, התגייס לנח"ל עם גרעין שיועד להשלים את קיבוץ מעיין ברוך.

ב-1952 עזבה קבוצה של חברי הגרעין את מעיין ברוך והצטרפה ליזרעאל. מאז, במשך 67 שנים היה אמן חבר יזרעאל.

אמן היה איש המעשה והרוח. במהלך שנות חייו ביזרעאל שימש כמרכז הנגריה, רכז הבניין, מרכז חינוך ומרכז תרבות. היה לו חלק נכבד בהנהגת קבלות השבת ובעיצובן, המתקיימות כאן עד היום. למיטב ידיעתי, גם ערך את העלון של הקיבוץ.

היה מזכיר הקיבוץ פעמיים וניתן לומר, שיזרעאל זרועה סימני דרך שהוא הטביע בה. אמן היה ממובילי המעבר ללינה המשפחתית, הוא יזם והביא לביצוע את בניית פינת הנוער ("הרכבות" בלשון ימינו); בשיכון מזרח הוא השאיר חותם באבזור הדירות בכל מה שקשור לנגרות... בניית שיכון ההורים, הקמת חדר האוכל הנוכחי – גם באלו היה לו חלק נכבד ותקצר היריעה למנות את כל מפעילותיו.

במקביל, היה אמן תרבותניק במלוא מובן המילה ובתחום זה השאיר את חותמו באין ספור אירועים בתולדות הקיבוץ. בחגי הקיבוץ הגדולים העלה עם חברי הקיבוץ הצגות, כשהוא המחזאי והבמאי, כותב הפזמונים והמלחין וגם בונה הבמות ושאר אביזרים. בתחום זה השאיר מורשת מפוארת עם אין-ספור אירועים בתולדות הקיבוץ.

ותיקי הקיבוץ זוכרים את החתונות של אותם ימים. אמן – כותב ומלחין, ומעמיד אירוע לעילא ולעילא. ברבות השנים העלה מופעים רבים בחגי יובל בקיבוצים אחרים וגם בבתי ספר, בתנועות נוער ואפילו שיתף פעולה עם להקות צבאיות.

את השכלתו בתחום זה הוא השלים שנים רבות אחר כך באוניברסיטת תל אביב. לימים, בשנות השבעים(?) הצטרף אמן לתאטרון הקיבוץ ובהמשך ניהל את סדנת הצפון של התאטרון הנ"ל.

בסוף שנות החמישים יצא אמן עם המשפחה לשליחות ברודזיה ובדרום אפריקה. בשובו פגש קיבוץ שהתרוקן מרוב מייסדיו. למרות זאת, בחרו אמן והמשפחה להמשיך ולחיות ולבנות את ביתם כאן, ביזרעאל.

בשנות השמונים הצטרף אמן למפעל ה"כבלים" וניהל אותו במשך שנים לא מעטות, עד שמצבו הבריאותי לא אפשר זאת עוד.

בעשור השביעי לחייו גילה אמן את הציור והחל לצייר באינטנסיביות ובתנופה ולא חדל עד שמאור עיניו כבה לחלוטין, לפני כחמש שנים.

לאורך כל השנים היה אמן חבר פעיל, מעורב ואכפתי, שלא חסך את שבט הביקורת מאף אדם ועניין, ממש עד השנים האחרונות. לא תמיד היה קל אתו. אבל היו אלו פצעי אוהב, כי אמן אהב את יזרעאל בכל נפשו ובכל מאודו, ועקב אחר המתרחש כאן, גם כשהיה רתוק לביתו והסבל היה בלתי נסבל. במשך שנים פרסם טורים קבועים בעלוני הקיבוץ. בצעירותו נקרא מדורו "בחמוריות נמרית" וב-20 השנים האחרונות פרסם תחת השם "בקלנועיות חמורית".

לפני כ-8 שנים התבקשתי לסייע לו בציור ובכלל – להיות קצת העיניים שלו, פעמיים בשבוע. היו אלו מפגשים מרתקים. למדתי ממנו המון על תולדות יזרעאל וגם על תולדות המדינה ועל מה לא.

משלא יכול יותר לצייר החל להכתיב לי את תולדות חייו. עד יום ה' האחרון הוקלדו למעלה מ-500 עמודים. על עצמו כתב בלא מעט אירוניה ולעיתים, בסרקזם ובביקורת אכזרית, לא עושה לעצמו שום הנחות.

מדי פעם, בעקבות אזכור כזה או אחר בקש ללמוד על אדם, אירוע או נושא ביתר הרחבה וביקש שאחפש על כך עוד מידע באינטרנט. היה לו זכרון פנומנלי, שלא כהה. הטיוטה, כך קרא לזה, מלאה סיפורים ואנקדוטות מרתקות מחייו האישיים ומתולדות הארץ ויזרעאל. מומלץ לחפש בגוגל "לפני שאתה שוכח" ולקרוא את הפרקים שאחאב, בנו, פרסם.

תודה לך, אמן, על האמון שנתת בי ועל שהתרת לי להיכנס לחייך ולמכלול עשייתך. התעשרתי מאד בזכותך.

אמן יקר, יזרעאל, הקיבוץ שלנו ושלך, יהיה קצת אחר בלעדיך. קולך, צבעיך ומילותיך יחסרו לנו מאד.

ניצן ריבלין פלדמן

 

יניב שפירא:

אמן היה יוצר פורה ומקורי בכל רמ"ח איבריו. המפגשים והשיחות שקיימתי איתו במהלך השנים התמקדו בעיקר בהתפתחותו כצייר-אמן, אך תמיד השלימו תמונה גדולה יותר שצמחה מתוך התיאטרון, השירה והזמר ושינקה ממראות המקום-יזרעאל, מאנשיה ומנופיה. עכשיו, כשאמן איננו, אני שב אל רשימות שכתבתי ופרסמתי אודותיו ומתוכן עולה דמותו – חדה, רעננה ומלאת אהבה ותשוקה לחיים. מובאת כאן אחת מהן, שנכתבה לאחת מתערוכותיו הראשונות ושעניינה ציורי התנ"ך, מהסדרות המשמעותית ביותר שלו.


אמנון בקר – בעין המיתוס

"חברה הרוצה בחיים, בהמשכיות, שחושבת שיש טעם בחייה, לא יכולה להתקיים מבלי שיהיה ביטוי אמנותי לתמונת העולם שלה, להוויה שלה" (אמנון בקר, שבועון הקיבוץ הארצי, תשל"ד).

הזיקה של אמנון בקר למיתוס המקראי שזורה לכל אורכה של דרכו היצירתית והאמנותית במקום בו בחר לחיות ולהקים את משפחתו – קבוצת יזרעאל. בקר, יליד תל-אביב 1932 הגיע ליזרעאל בשנת 1952 ומאז הוא חבר בה. בשנותיו הראשונות בקבוצה הוא הִרְבָּה בכתיבת פזמונים, פיליטונים ותכניות לחגים.

ב-1958 הוא כתב וביים את המחזה 'גל אבנים' (לחג ה-10), הלקוח מסיפורם של נבות היזרעאלי ואחאב. דמויותיהם של נבות, איזבל ושלושת הזקנים כיכבו במחזהו 'נאום הכוס ציפור הלילה' (חג ה- 15). ב-2003 ראה אור ספרו של אמנון בקר 'סיפורי בעל ואהליבה', "העוסק ביזרעאל של כל הזמנים", כדבריו.

פנייתו של אמנון בקר לציור נעשתה לפני כעשרים שנה. בתחילה התרכז בעיקר ברישום בעיפרון ובאקוורלים שקופים.

אולם בהמשך הוא גילה את הצבע ואת האקריליק, שאפשרו לו ביטוי אקספרסיבי וסוער יותר.

סדרת ציורי המיתוס המקראי, בהם החל באותן שנים, שימשו לו גם עתה כמקור השראה בלתי נדלה להבעת תחושותיו, רגשותיו ואמונותיו.

בין השנים 1985 – 2008 צייר אמנון בקר עשרות סצנות תנ"כיות שנבררו על ידו בקפידה, בהן 'דוד ובת-שבע', 'שיר השירים', 'רות ובועז', 'אלמנות חיות', 'משל יותם', 'אשת לוט', 'רחב', 'יפתח', 'נבות', 'קהלת', 'אדם וחווה' ו'העקידה'. כמכלול, מייצגים ציוריו אלה מיתולוגיה מקומית, בה הוא מוצא מקבילות לאישיותו הפרטית – כאדם, ולזו הקולקטיביות – כחברה.

בדרכו הייחודית חוזר בקר בציוריו אלה לפחדים ולתאוות, ליצרים, לתשוקות ולחוסר האונים שבנפש האדם.

באמנון בקר נתמזגו צייר הקיבוץ, במובן הרחב של המילה. עבודותיו, משך כל השנים, משקפות את ההווי הקיבוצי, כפי שבחר לחיות בו, אך בה בעת מקיימות מימד של ביקורת, כאותם זקנים בשער, המלווים רבים מציוריו. מבטיהם החודרים ניכרים בעיקר בדימוי העין, המופיעה לעיתים, כדימוי עצמאי העומד בזכות עצמו. בעודו מצייר את התנ"ך הופך אמנון בקר גם למספר סיפורים ולפרשן עכשווי, וגם למעין נביא בזכות עצמו, כאותו דיוקן בוהק עיניים שצייר – שהוא ספק דיוקן עצמי ספק דיוקן תנ"כי.

יניב שפירא אוגוסט 2008



הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר|נפגשים ביזרעאל| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |
אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות